מה יקר יותר מיהלומים? אולי זהב? מרגליות? ואולי מזוודת דולרים? לא. מסתבר שהבטחה שנותן האדם, היא בעלת הערך היקר ביותר.

כידוע, לא תמיד כל כך פשוט לקיים הבטחות ויתכן שלפעמים אפילו נתחרט ונרצה שלא לקיימן. לכן באה פרשת השבוע ומלמדת אותנו, עד כמה נהדרת היא היכולת לקיים הבטחות. אנו למדים זאת מהקב"ה, שמתואר כ"א-ל נאמן", שתמיד מקיים את הבטחותיו ומבצע את כל מה שהתחייב לעשות, אפילו אם לפעמים לוקח זמן עד שאנו זוכים לראות אותן מתקיימות.

התורה ממליצה לנו להפוך את הבטחותינו ליקרות ערך, ולהפוך לאנשים שניתן לסמוך עליהם.


בסיפור שלפנינו, ילדה מקיימת את הבטחתה, ולומדת כיצד ראוי להתנהג כחברה אמיתית.

"דבר שהובטח..."

הייתה זו ההמולה הרגילה, כשכל הילדים מיהרו לצאת מהכיתות שלהם אל עבר תחנת ההסעה שמחוץ לבית הספר. תמי שטרן חשה טפיחה קלה על כתפה, בדיוק כשסידרה את חפציה בכיתה ועמדה לרוץ לעבר ההסעה.

"תמי, מה את עושה היום בצהרים?", שאלה ילדה עם משקפיים גדולים ועבים במיוחד.

"אממ... אני חושבת שאין לי תוכניות מיוחדות, אורית", ענתה תמי כבדרך אגב.

"אז, אממ... אכפת לך אם ניפגש כדי לעשות ביחד את שעורי הבית? את יודעת, אני קצת מתקשה במתימטיקה, ו... אממ... הייתי מאד שמחה להיעזר בך".

תמי הרימה את כתפיה. היא לא ממש 'ציפתה בקוצר רוח' לבלות את כל הצהרים בהכנת שיעורים עם אורית, אבל טוב, נו, למה לא? הרי לא היו לה כל תוכניות אחרות. "בסדר", היא ענתה לבסוף, " אם את רוצה, בואי ניפגש בספריה העירונית בשלוש וחצי".

עיניה של אורית ברקו משמחה. "וו'או, תודה רבה! אני כבר לא יכולה להתאפק. ניפגש בשלוש וחצי!" הילדה הרימה את הילקוט שלה ומיהרה לעבר מסדרון בית הספר.

כשתמי הגיעה הביתה, היא הופתעה לראות על דלת חדרה פתק: "גלית התקשרה".

"גלית?!" חשבה תמי. היא שמחה מאד לראות את שמה של חברתה הטובה, שעברה לגור בעיר אחרת לפני כמה חודשים. היא חייגה במהירות את מספר הטלפון שהיה רשום בפתק הקטן. לפי מספר הטלפון היא ידעה שמדובר בבית שנמצא בקרבת מקום.

"הלו?" ענה קולה המוכר של גלית.

"גלית, זאת את? מה קורה? מה העניינים? איפה את נמצאת?", תמי התרגשה לשמוע את קולה של חברתה.

"נחשי מה?", אמרה גלית. "אני נמצאת עכשיו בעיר! אימא שלי הייתה צריכה להגיע הנה לישיבה חודשית מטעם העבודה שלה, והחלטתי להצטרף אליה. אבל אנחנו נהיה פה רק עוד כמה שעות. כרגע אנחנו במרכז העיר והתקשרתי להזמין אותך לארוחת צהרים. יש לנו כל כך הרבה על מה לדבר. מה את אומרת, תמי? את באה?"

"מה אני אומרת?", ענתה הילדה המאושרת. "זה ממש כמו חלום שמתגשם!"

באותו הרגע הביטה תמי על הילקוט שהונח לצידה על הרצפה. "אוי לא!", היא נאנחה, כשהיא נזכרת בהבטחתה לאורית. היא הביטה בשעון שלה. השעה היתה שלוש. "אממ... גלית, תני להתקשר אלייך בחזרה עוד רגע, טוב?"

"אין בעיה. אבל הכל בסדר? אני ממש מקווה שנוכל להיפגש".

"גם אני!" אמרה תמי, שנשמעה קצת לחוצה כשהניחה את האפרכסת. היא חייגה במהירות לביתה של אורית.

"אולי אני עוד אצליח לתפוס אותה ולבטל את הפגישה שלנו, לפני שהיא תצא לכיוון הספרייה", חשבה תמי. אך לאכזבתה הרבה, אמה של אורית אמרה לה שהיא כרגע עלתה על האוטובוס לכיוון הספרייה, ושהיא לא לקחה אתה את הפלאפון שלה. תמי חיפשה את מספר הטלפון של הספרייה העירונית, בכדי להשאיר לה שם הודעה.

גם כאן לא היה לה מזל. היא שמעה הודעה מוקלטת, האומרת שקווי הטלפון של הספרייה אינם מחוברים באופן זמני. תמי הייתה מיואשת לחלוטין. "מה אני עושה עכשיו?" חשבה בליבה. "אורית פשוט תחכה לי. ניסיתי הכל כדי להשיג אותה וכבר אין לי מספיק זמן להגיע לספרייה להודיע לה על ביטול הפגישה, ואחר כך עוד לרוץ למרכז העיר. אני מניחה שאורית פשוט תיאלץ להבין אותי. הרי, כמה כבר יוצא לי להיפגש עם גלית?"

היא החלה לחייג בחזרה לגלית, להודיע לה שהיא תגיע, בשעה שמחשבה נוספת החלה מתגנבת לליבה – "אבל הבטחתי לאורית שאפגש אתה. היא תשב שם ופשוט תחכה לי. ואפילו אם אצליח להשיג אותה ולהודיע לה שלא אוכל לשבת אתה היום, היא הרי סומכת עלי שאגיע. איך אני יכולה פשוט לא להגיע? איך אני מסוגלת לאכזב אותה ופשוט לתת לה לחכות?" תמי שקעה בהתלבטויות, מנסה להחליט כיצד לנהוג. לאחר זמן קצר לקחה נשימה עמוקה. "זה לא יהיה קל", חשבה, אך ידעה שזה מה שהיא צריכה לעשות.

בהיסוס רב, חייגה אל חברתה. "גלית, הייתי מאד שמחה לראות אותך... אבל אני פשוט לא יכולה. הבטחתי לעזור בשיעורי הבית לילדה מהכיתה".

היא תיארה לגלית את כל הסיפור, והתנצלה בפניה שוב ושוב.

"תמי, אין לך על מה להתנצל", עודדה אותה גלית. "אני מאד אתגעגע אלייך, אבל אני ממש מכבדת אותך על מה שאת עושה. הנאמנות שלך היא בדיוק התכונה שבגללה אני ככל שמחה להיות חברה שלך, והיא גורמת לי להאמין שנישאר חברות לנצח. אני מקווה שנצליח להיפגש בחודש הבא, כשאימא שלי תחזור הנה שוב לפגישת עסקים נוספת".

שתי החברות פטפטו עוד קצת בהנאה, ולאחר מכן לקחה תמי את ספרי הלימוד שלה, ועשתה את דרכה לעבר הספרייה העירונית, שמחה ומלאת ביטחון על שבחרה בדרך הנכונה.


גילאים 5-3

ש: כיצד הייתם מרגישים אם חבר שאמור היה לבקר אתכם פשוט לא היה מגיע?
ת: היינו מרגישים עצובים על שהחבר לא קיים את מה שהבטיח לנו.

ש: האם זה בסדר להבטיח לעשות משהו, ואחר כך להתחרט ולא לקיים את ההבטחה, רק משום שלא מתחשק לנו לעשות זאת?
ת: זה בהחלט לא בסדר. חשוב לקיים הבטחות עד כמה שאפשר, כדי שחברינו יוכלו לסמוך עלינו.

גילאים 9-6

ש: האם לדעתכם תמי עשתה את הדבר הנכון, בכך שלא הלכה לפגוש את גלית? האם לדעתכם זה היה בסדר, אילו תמי הייתה מתקשרת לספריה, לאורית, ואומרת לה שהיא לא תוכל להגיע?
ת: תמי הייתה במצב מאד מסובך. היא רצתה לפגוש את חברתה הטובה, אך היא כבר הבטיחה לאורית שתיפגש אתה. אילו הייתה מצליחה להשיג את אורית, היא הייתה יכולה לנסות ולהסביר איך משהו בלתי צפוי צץ בתוכניותיה, וסביר להניח שאורית הייתה מבינה. אך במקרה שלנו, בו הייתה עלולה לגרום לאורית סתם לשבת ולחכות בספריה ללא כל מטרה, היא אכן בחרה במעשה המוסרי יותר, בכך שקיימה את הבטחתה.

ש: האם כדאי להבטיח הבטחות שאין בכוונתנו לקיים, ולהגיד לאנשים את מה שהם רוצים לשמוע, או האם עדיף רק לומר את האמת, אפילו אם האדם השני לא אוהב לשמוע את מה שאנו אומרים לו?
ת: יתכן שנחשוב שאנחנו משמחים את חברינו בכך שאנו אומרים את מה שנעים להם לשמוע, אך בסופו של דבר, יש להניח שהם ירגישו רע מאוד כשיגלו שלא קיימנו את דברינו. כמובן, עלינו לנסות לשמח את הזולת בכל הזדמנות שנוכל אך לעולם לא על ידי הבטחות שווא, אותן אנו לא יכולים או לא מתכוונים לקיים. כשאנשים יראו שאנחנו אומרים רק מה שאנחנו מתכוונים באמת, ושאנו מתכוונים באמת למה שאנחנו אומרים, הם מאוד יכבדו אותנו.

ש: באילו דרכים נוכל לתרגל את אמינותנו בחיי היומיום?
ת: נוכל להקפיד להגיע לפגישות שקבענו בזמן. נוכל להגיש את עבודות בית הספר בזמן המיועד. בבית נוכל לנהוג באמינות, בכך שנבצע את המטלות שלנו בקביעות, מבלי שיהיה צורך להזכיר לנו זאת שוב ושוב.

ש: אילו תכונות נוספות חשוב שיהיו לדעתכם אצל חבריכם?

גילאים 10 ומעלה

ש: מדוע כל כך חשוב שנקיים את הבטחותינו?
ת: למרות שהבטחה עשויה להיראות כמו דבר מופשט לגמרי, הרי שמדובר בהיבט חשוב ועיקרי של המבנה האישיותי של האדם. קיום הבטחות או להבדיל אי קיומן, מבהיר כמה כבוד האדם רוכש כלפי הזולת, וגם כלפי עצמו. אדם העומד בהבטחותיו, מוכיח בכך שהוא ישר, רציני ומהימן. על המילים להיות יציבות כסלע ויקרות ערך אף יותר מזהב.

ש: איזה סוג של חברות הייתם מעריכים יותר, חברות המבוססת על ריגושים וספונטניות, או חברות המבוססת על מהימנות ואמון הדדי, גם אם איננה מרגשת? מדוע?
ת: ברור שנעדיף את סוג החברות השני. גם אם אנו נמשכים לחברים שנראים כאילו הם "חיים את הרגע", ומשנים את דעתם בקלות, סוג זה של חברויות נוטה לדהות ולהתפוגג עם הזמן. רק כאשר אנו יודעים שביכולתנו לסמוך על החבר, הידידות בינינו הופכת עמוקה ומשמעותית יותר. החיים מלאים עליות ומורדות, והידידות היציבה היא שמצליחה להחזיק אותנו ולתמוך בנו במשך החיים.

ש: אילו תכונות נוספות חשוב שיהיו לדעתכם אצל חבריכם?