החיים במאה ה-21, מציפים אותנו במגוון אדיר של אמצעי בידור והמצאות טכנולוגיות הצצות חדשות לבקרים. אדם יכול לבלות יום שלם במשחקים וירטואליים או במשחקי וידאו, כשהוא שוקע בתוך פנטזיות של עולם מדומה וכמעט שוכח את המציאות של חייו האמיתיים.

למציאות שסביבנו יש הרבה מה להציע לנו: החל ביופיו המדהים של הטבע (אפילו הנוף הקטן שנמצא בחצר האחורית שלנו), ועד להרגשה הנעימה של היותנו חלק ממשפחה ומקהילה. ההנאות הפשוטות של המפגשים הקטנים והיומיומיים עם האנשים שסביבנו, יכולות לגרום לנו להרגיש עשירים ושמחים, אפילו יותר ממה שמאפשר לנו מכשיר טכנולוגי מתקדם. פרשת השבוע מזכירה לנו "לבחור בחיים", לבחור למצות את כל ההנאה האפשרית מהמציאות שסביבנו, ולהעריך את הייחוד שבחיים האמיתיים שהוענקו לנו. כאשר נבחר לעשות זאת, נגלה לתדהמתנו באיזו מידה מסוגל כל אחד מאתנו ליהנות מחיי היומיום שלו.


בסיפור שלפנינו נראה כיצד ילד שעוזר לאחיו לבחור בחיים, מתחיל להבין כמה הרבה יש לחיים להציע.

"פולשים מהחלל"

"מרכז הפיקוד העולמי". כך היה כתוב באותיות רשמיות ביותר, על השלט שהיה תלוי על דלת חדרו של ערן פלטנר.

ערן נהג "לצלול" למשך שעות רבות לתוך "מרכז הפיקוד" שלו, כפי שקרא לחדר השינה שלו. בני המשפחה התחילו לחשוש שלעולם לא יראו אותו, חוץ מאשר ברגעים הספורים שבהם היה יוצא מחדרו בכדי לאכול.

הוא היה יושב שם, כאילו משותק, מול מערכת סטריאו עם רמקולים מכל הכיוונים, מול מסך מחשב ענק ומשוכלל מאוד, מצויד באביזרים החדישים ביותר המחוברים לכל המערכת. הוא קיבל את ציוד המחשבים הזה כמתנת יום הולדת מסבא וסבתא שלו, ולאחרונה היה נדמה שהילד מתעניין רק בזה.

יום אחד, בשעות אחר הצהרים, אחיו הגדול של ערן, דני, דפק על דלת חדרו. לא הייתה כל תגובה. הוא דפק שוב, דפיקות חזקות יותר, כשהוא גורם לשלט "מרכז הפיקוד העולמי" להתנדנד על המתלה שלו.

"אתה, יצור מכדור-הארץ, עזוב את המקום מיד!", בקע קול עצבני מתוך החדר.

"נו, צא החוצה, ערן", צעק דני. "אני צריך לדבר אתך".

לאחר זמן מה, הדלת נפתחה לאט לאט, ודני הצליח לראות את צלליתו של ערן כשהוא חבוש בקסדת החלל הכסופה שלו, שזהרה גם בחושך.

"ערן, אני צריך את העזרה שלך. אני מרכיב רשתות על כל החלונות בבית. עוד מעט מגיעה עונת הדבורים, והן עלולות להיכנס הביתה. אפילו רחלי כבר נעקצה מהן", הוא הוסיף, כשהוא מתכוון לאחותם הצעירה, שקולות הבכי שלה עוד נשמעו ברקע.

"בקשתך נדחתה, יצור מכדור-הארץ!", ענה לו הילד הצעיר. "קודם כל, אמרתי לך שכבר לא קוראים לי ערן, השם החדש שלי הוא אור-רן 2. ודבר שני, אני עסוק עכשיו במשהו הרבה יותר חשוב מזה, אני כרגע מציל את עולם כולו!"

"למה אתה מתכוון?", שאל דני בספקנות רבה.

"אני מתכוון", אמר ערן בחוסר סבלנות, "ש"הזיגלונים" כבר חדרו לתוך האטמוספירה ואם אני לא אשאר פה בכדי לפקח על המצב, עלולה להיות פה פלישה חמורה והרסנית ביותר".

האח הגדול גלגל את עיניו. "נו, מה קורה אתך, כולם יודעים שזה רק משחק מחשב", הוא אמר. "זה לא באמת קורה. בוא החוצה ותעזור לי, או לפחות תעזור לנקות את החצר מהעלים שנשרו על הדשא. וחוץ מזה", הוא הוסיף, "מזג האוויר מקסים עכשיו בחוץ. לא יזיק לך לנשום קצת אויר ".

"לנקות את החצר!", נאנח ערן. "איך אתה מסוגל לדאוג לדברים כל כך פעוטים כשעתידה של כל הגלקסיה נמצא בסיכון?!"

החיים הם יותר ממשחקי חלל. אתה חי במשפחה אמיתית, עם אנשים אמיתיים שדואגים לך ומצפים ממך להיות חלק מהם.

דני הבחין בכך שערן ממש רציני. "תקשיב לי טוב, אחי הצעיר", הוא אמר בקול מלא הבנה. "אני מבין שאתה ממש מכור למשחקי הוידאו שלך. גם אני אוהב לשחק בהם לפעמים. אבל החיים הם יותר ממשחקי חלל. אתה חי במשפחה אמיתית, עם אנשים אמיתיים שדואגים לך ומצפים ממך להיות חלק מהם. אם אתה דואג מפני פלישות שונות, בוא ותעזור לי מול הפלישה האמיתית של הדבורים שמתעופפות לתוך הבית שלנו. זאת פלישה שעלולה להתרחש בקרוב, אם לא נתקין את הרשתות בכל החלונות". הוא הוסיף בחיוך.

ערן היה שקט. הוא פתח את הדלת, הוריד את קסדת החלל שלו, והיה לו מבט קצת נבוך. "אני חושב שבאמת קצת נסחפתי יותר מדי", הוא אמר. "המשחקים האלה הם כל כך... מרגשים. החיים האמיתיים הם סתם משעממים", הוא נאנח.

"הם משעממים רק אם אתה נותן להם לשעמם אותך", חלק עליו דני. "תאמין לי, קודם, כשהדבורה הזאת רדפה אחרי בכל הבית, זה באמת היה מרגש. וכשהצלחתי סוף-סוף ללכוד אותה ולהביט בה ממש מקרוב, היא באמת נראתה כמו יצור מכוכב אחר. אלוקים ברא עולם מדהים, ממש פה, ממש עכשיו. ואתה אפילו לא זקוק לשום קסדות מיוחדות בכדי ליהנות ממנו. אז מה אתה אומר, אההה, אור-רן 2?"

הילד הצעיר ציחקק בהנאה. "אתה יכול לקרוא לי ערן", הוא אמר. "אני מניח שגם השם האמיתי שלי הוא מספיק מרגש. תן לי ג'וי-סטיק... אההה, רשת, ובוא נזוז לפני שהפלישה של הדבורים תתחיל במתקפה!"


גילאים 5-3

ש: כיצד הרגיש ערן כשאחיו ביקש ממנו להפסיק לשחק במחשב, ולצאת החוצה כדי לעזור לו בבית?
ת: הוא התעצבן, משום שהוא הרגיש שמה שהוא עשה היה חשוב יותר.

ש: האם ערן באמת עזר ליותר אנשים, כשהעמיד פנים שהוא "מציל את העולם" במשחקי המחשב שלו, או האם מתן עזרה למשפחתו היה חשוב יותר?
ת: כמובן שהעזרה למשפחתו הייתה חשובה יותר. למרות שמשחק הוידאו היה מהנה ומרגש עבורו, הוא לא היה אמיתי. לעומת זאת, העזרה לבני משפחתו הייתה מעשה אמיתי שראוי היה שיעשה.

גילאים 9-6

ש: מדוע לדעתכם היה ערן מוכן לשבת במשך שעות מול המחשב, בכדי "להציל את העולם" במשחק הדמיוני שלו?
ת: דברים כמו משחקי מחשב, משחקי וידאו וכו' מעוצבים כך שירגשו את האדם שמשחק בהם. הם מדמים אירועים, שאילו היו מתרחשים במציאות, היו מרגשים או מפחידים עבורנו. (תארו לעצמכם שה"זיגלונים" באמת היו מנסים לכבוש את כל היקום!). אך מכיוון שהמשחקים הללו, למעשה, אינם חלק ממשי מהחיים שלנו, האדם פשוט מתרגש מלא-כלום. המשחקים הללו יכולים להיות מהנים למשך זמן מסוים. אבל במוקדם או במאוחר, אנחנו עלולים להשתעמם מהם. אנחנו מגלים שברצוננו להשקיע אנרגיות בדברים בעלי משמעות אמיתית, וכאשר אנו עושים כך, זה הרבה יותר מעניין מכל משחק מחשב או טלוויזיה. זה מה שנקרא "לבחור בחיים".

ש: האם לדעתכם חשוב להיחשף כל הזמן לאנשים ולחפצים חדשים ומרתקים, בכדי שהחיים יהיו מרגשים ומעניינים עבורנו?
ת: כשאנו רואים את אותם האנשים ואת אותם המקומות בכל יום ויום, קל לנו להתרגל אליהם. אך במציאות, עלינו רק להביט בהם יותר לעומק, בכדי לראות את הנפלאות שבתוך חיינו היומיומיים. בהזדמנות הבאה שתהיה לכם, קטפו לעצמכם פרח או אפילו עלה קטן, והביטו בו מקרוב. הביטו בו היטב, וסביר מאוד שתהיו מוקסמים מהפרטים הקטנטנים והמדהימים בדוגמא שלפניכם. משוררים ואומנים מסוגלים להסתכל על העולם באופן שכזה, וכך הם מוצאים את המיוחד בחיי היומיום. המדענים מלמדים אותנו שההרכב הפנימי של הפרח הפשוט ביותר, או החרק הקטן ביותר, מכיל מרכיבים מדהימים שפשוט יכולים "לשגע" את המחשבה ההגיונית. כל אדם שתפגשו הוא כמו עולם שלם שפשוט מחכה שיגלו אותו. החיים סביבנו הם מדהימים, ואם רק נפקח את עינינו לראות זאת, נגלה שהעולם אינו משעמם כלל.

גילאים 10 ומעלה

ש: לצערנו, אנו שומעים לעיתים קרובות על אנשים שמתמכרים להרגלים מסוכנים ובעלי אופי של הרס-עצמי. הם טוענים שהם נוקטים בהרגלים הללו בכדי "לברוח". ממה לדעתכם הם מנסים לברוח? האם לדעתכם הם מצליחים?
ת: החיים יכולים להיות לא קלים. אלוקים הציב אותנו בעולם, ועיצב את חיינו כך שיכילו אתגרים רבים. כאשר אנו עומדים מול האתגרים הללו ומנסים כמיטב יכולתנו לעמוד בהם, האישיות שלנו צומחת. זוהי צמיחה רוחנית, ולמרות שלעיתים היא יכולה לכאוב או להיות לא נוחה לנו, היא עשויה להפוך לחלק המשמעותי והיקר ביותר בחיינו. כמובן, תמיד קיים הפיתוי לברוח או לעקוף את האתגרים הללו, בכך שנטשטש את המוח שלנו או שנחליט שלא להרגיש דבר מהמציאות הלא נוחה שלנו. אך בסופו של דבר, השיטה הזו היא יעילה כמו שיטתה של בת-היענה, הקוברת את ראשה בחול כשעומד מולה אריה. בסופו של דבר ניאלץ להתמודד עם כל האתגרים, בכדי לצמוח. הרבה יותר כדאי לעמוד בהם כשעינינו פקוחות לרווחה.

ש: מי לדעתכם עושה עבודה חשובה יותר: מורה שמבלה ימים ארוכים בניסיון לעזור לילדים מוגבלים (נכים) ללמוד כיצד ללכת, לדבר ולחיות את חייהם בצורה שמחה יותר, או כוכב קולנוע מפורסם, המבלה את כל זמנו הפנוי על חוף הים? מי מהם לדעתכם מקבל יותר כסף ופרסום? כיצד תוכלו להסביר זאת?
ת: יכול להיות שהגיבורים האמיתיים שלנו לא מקבלים תשומת לב, ובאותו הזמן, ציבור האנשים מייחס חשיבות רבה לאדם אחר, שעושה משהו שלמעשה כלל אינו חשוב. אחת הסיבות לכך, היא שהעבודה שעושים הגיבורים האמיתיים, למרות שהיא חשובה יותר, איננה נראית תמיד זוהרת כמו בסרטים. בנוסף, אנשים שבאמת מעונינים במתן עזרה לזולת, ובהפיכת העולם למקום טוב יותר, בדרך כלל אינם מוטרדים מהשכר או הפרסום שיוכלו להרוויח מכך. הם יודעים שלמעשיהם יש משמעות אמיתית בעיני עצמם ובעיני הקב"ה. זה כל השכר שהם מבקשים לעצמם. אנשים כאלה, אפילו אם איש אינו שומע עליהם, הם אלה שבזכותם ממשיך העולם להתקיים.