דמיינו שאתם שופטים בבית משפט. תארו לעצמכם, שעומדים בפניכם שני אנשים, ששוטחים בפניכם את טענותיהם בשל מחלוקת כספית. אחד מהם הוא אדם נחמד במיוחד, שעושה עליכם רושם נפלא. השני, לעומתו, נראה מרושע ואנטיפט. בנוסף, ידוע לכם שהאדם הנחמד, ממש זקוק לכסף שעליו הם מתווכחים, הרבה יותר מהשני. קיימת רק בעיה אחת... על פי שיקול דעתכם ובהתבסס על העובדות שמוצגות בפניכם, "האנטיפט" הוא הצודק במקרה זה.

כיצד תחליטו לנהוג?

פרשת השבוע מלמדת אותנו שאסור לשופט להפלות לטובה את אחד הצדדים. כאשר אנו מחליטים מי צודק ומי טועה, עלינו להיות הוגנים ויהי מה. זוהי הוראה המכוונת לשופטים, אך גם לכולנו, שהרי גם אנחנו נקלעים למצבים בהם נדרש מאתנו להחליט באופן הוגן.


בסיפור שלפנינו לומדות שתי נערות כיצד ראוי להתנהג, תוך הגינות ויושר.

"מלחמת הכריות"

אין כמו היום הראשון של מחנה הקיץ. עבור הילדות, בעיקר אלו שהגיעו מן העיר הגדולה, היה זה מקום כל כך שקט, ממש כמו בחלומות. כולן נשמו לרווחה בהנאה רבה את האוויר הנקי והרענן, שהדיף ריח אורנים. "כן", חשבה בליבה דליה כץ, "זה הולך להיות קיץ שלעולם לא אשכח".

אך מיד נזכרה במשהו אחר: היא עדיין לא בחרה לעצמה מיטה, ואם לא תמהר, כל המיטות הטובות ייתפסו על ידי ילדות אחרות.

היא נכנסה במהירות לתוך הביתן שלה, ומצאה שם ילדות שמסתובבות כמו דבורים בכוורת, בוחרות את המיטות שעליהן ישנו במשך מחנה הקיץ.

"או, איזה מזל יש לי!", חשבה דליה בלבה, כאשר הבחינה במיטה העליונה שבפינת החדר. היה זה מקום נחמד ושקט, מיטה עם חלון צמוד, שעדיין לא נתפסה ע"י אף אחת אחרת! היא הניפה את התרמיל שלה והניחה אותו על המיטה.

אך בדיוק ברגע שהתרמיל שלה נגע במיטה, היא שמעה נחיתה של תרמיל נוסף שהונף מצדה השני של המיטה.

"היי!", קראה דליה. היא הציצה לעבר הילדה הגבוהה והמתולתלת שעמדה בצידה השני של המיטה. היא חייכה בחשש קל, ואמרה: "תסלחי לי, את לא שמה לב שהמיטה הזו כבר תפוסה?"

רותי, הילדה השניה, חייכה במתיקות, אך לא זזה ממקומה. "נכון, המיטה באמת תפוסה... אני תפסתי אותה!", היא אמרה זאת בנימוס אך בתקיפות. כל אחת מהן התעקשה והתווכחה כשהן חוזרות שוב ושוב על טענותיהן. לפתע עלה בראשה של דליה רעיון. "אני אגיד לך מה", אמרה. "בואי נלך למדריכה הראשית, נספר לה את כל הסיפור וניתן לה להחליט, בסדר?"

רותי הסכימה, ודליה חייכה לעצמה, כשהיא חושבת בלבה: "זהו, אני מסודרת! המיטה הזו בטוח שלי".

רותי הסכימה, ודליה חייכה לעצמה, כשהיא חושבת בלבה: "זהו, אני מסודרת! המיטה הזו בטוח שלי". טלי, המדריכה הראשית, הייתה בת-דודתה של דליה. "אני בטוחה שהיא תסכים איתי", חשבה לעצמה דליה.

טלי המדריכה, התארגנה בחדרה, מתכוננת במרץ לקבל את פני החניכות החדשות כשנשמעה דפיקה על הדלת, היא פתחה אותה לרווחה ומצאה את בת-דודתה עומדת בחוץ במתח, יחד עם ילדה אחרת. "מה קורה, בנות?", היא שאלה.

דליה ורותי פלטו במהירות את הסיפור, כל אחת מתארת את הצד שלה. "רגע, רגע, כל אחת בתורה!", אמרה טלי, כשהיא מנענעת בראשה.

רותי דיברה ראשונה. היא הסבירה לטלי מדוע היא זקוקה למיטה ליד החלון, היא סובלת מאסטמה ולכן זקוקה לחלון פתוח בשעת השינה. דליה טענה שלמרות זאת, זכותה לקבל את המיטה, משום שראתה אותה קודם, וזהו תמיד הכלל במחנות הקיץ. שתיהן הביטו בטלי בציפייה והמתינו להחלטתה. דליה קרצה בהיחבא לטלי, והייתה בטוחה שתפסוק לטובתה.

לאחר כמה דקות של מחשבה, כיחכחה המדריכה בגרונה. "בנות", היא אמרה, "לאחר שהקשבתי לשתיכן, אני חושבת שהמיטה צריכה להיות של... רותי". רותי חייכה חיוך רחב ודילגה בשמחה החוצה, כדי לסדר את המיטה החדשה שלה.

דליה נותרה שם עם פה פעור לרווחה. "טלי, איך יכולת לעשות לי את זה?", שאלה.

בת-דודתה הניפה את ידיה באוויר, ואמרה: "אני מצטערת. הרגשתי שרותי באמת זקוקה יותר למיטה הזו".

"אבל...", גמגמה דליה, "איך יכולת לתת את המקום הנפלא הזה לאדם זר לגמרי, ולא לבת-דודתך, קרובת המשפחה שלך, בשר מבשרך?"

"העובדה שאנחנו קרובות משפחה אינה קשורה כלל לנושא. הייתי חייבת לתת את המיטה הזאת למי שחשבתי שזקוקה לה ביותר."

"דליה", ענתה טלי בחום, "את יודעת כמה אכפת לי ממך. אך שתיכן הגעתן אלי בכדי לקבל החלטה, והייתי חייבת להיות הוגנת. העובדה שאנחנו קרובות משפחה אינה קשורה כלל לנושא. הייתי חייבת לתת את המיטה הזאת למי שחשבתי שזקוקה לה ביותר. הייתי שמחה לתת אותה לך, אילו הייתי חושבת שאת זקוקה לה יותר מרותי, בין אם היית בת-דודתי ובין אם לאו".

דליה הקדירה את פניה.

"תגידי לי", המשיכה טלי, "איך היית מרגישה אילו הייתי בת-דודתה של רותי ולא שלך? האם היית רוצה שאתן לרותי את המיטה, רק משום שאנו קרובות משפחה?"

"ברור שלא!", ענתה דליה. "אם היית עושה כך, זה היה לגמרי... לא הוגן".

טלי צחקה. "נו?"

"נו", ענתה דליה, כשהיא מעקמת את אפה ומגלגלת את עיניה. "טוב... נו... הבנתי את העניין. כנראה שאת צודקת ואני אצטרך לישון על המיטה התחתונה הלילה. לפחות לא אצטרך להתאמץ כדי לצאת מן המיטה בבוקר. אבל טלי, את מוכנה לעזור לי עם התרמיל שלי? מרוב עוגיות שאימא הכינה לי, וספרים שאימא שלך העבירה דרכי, התרמיל שלי פשוט שוקל טון!"

"בוודאי", ענתה טלי, גאה בתגובה הבוגרת של דליה, "אעשה הכל למען בת-הדודה הקטנה והאהובה שלי".


גילאים 5-3

ש: כיצד הרגישה דליה, כשהציעה שטלי, בת דודתה, תחליט למי מגיעה המיטה?

ת: היא שמחה מאוד מכיוון שהייתה בטוחה שטלי תפסוק לטובתה, משום שהן קרובות משפחה.

ש: כיצד הרגישה דליה כשטלי החליטה שהמיטה תהיה של רותי?

ת: בהתחלה היא הייתה מאד מאוכזבת, אבל אחר-כך הבינה שטלי הייתה חייבת להיות הוגנת, ולתת את המיטה למי שבאמת הכי זקוקה לה.

גילאים 9-6

ש: האם לדעתכם היה זה הוגן, אילו טלי המדריכה, הייתה חושבת שהמיטה באמת מגיעה לדליה בת-דודתה, אך לא נותנת לה אותה, משום שלא הייתה רוצה להפלות אותה לטובה? מדוע?

ת: אם הייתה עושה כך, היא למעשה הייתה נוקטת בפעולה שאיננה הוגנת, בדיוק כמו שהייתה בוחרת את דליה בגלל היותה קרובת משפחתה. הגינות אמיתית, פירושה לא להפלות לטובה או לרעה אף אדם בגלל מי שהוא; פירושה לשפוט לטובת מי שצודק. בסיפור שלנו, רותי צדקה, משום שהייתה זקוקה למיטה מסיבות רפואיות.

ש: מסופר שהיו דיינים בבתי הדין התורניים, שהיו קושרים רצועת בד שכיסתה את עיניהם, לפני שהאזינו לטענות שני הצדדים. מדוע לדעתכם נהגו לעשות כך?

ת: משום שלא רצו להיות מושפעים ולהחליט החלטות לא-הוגנות, ולכן עשו מאמצים גדולים להיות ניטרליים עד כמה שניתן.

ש: האם תוכלו להיזכר בהחלטה קשה שהייתם צריכים לקבל, שדרשה מכם להיות הוגנים ולא מושפעים לטובת אחד הצדדים?

גילאים 10 ומעלה

ש: אם מישהו סבל מיחס לא-הוגן בעבר, האם לדעתכם יהיה נכון ללכת לפנים משורת הדין, ולהפלות אותו עכשיו לטובה, אפילו אם ע"י כך לא נהיה הוגנים כלפי אנשים אחרים? מדוע?

ת: למרות שלצערנו האדם הזה סבל רבות מיחס לא הוגן בעבר, עדיין, אם ניתן לו יחס מועדף על חשבונו של אדם אחר, אנחנו למעשה רק מוסיפים עוד עוול למה שכבר נעשה. האפשרות הטובה ביותר היא לנסות להיות הוגנים עם כולם מלכתחילה.

ש: האם לדעתכם שופט יכול לקבל מתנה או טובה אישית מאחד הצדדים העומדים למשפט, ועדיין להישאר אובייקטיבי?

ת: על פני השטח, יתכן ששני הדברים לא ייראו קשורים זה לזה. למרות זאת, התורה מלמדת אותנו שגם ה'שוחד' הקטן ביותר, גורם לאדם לנגיעות ומטה את המשפט. שופט הגון חייב להקפיד שידיו תהיינה נקיות לגמרי, ולהתמקד אך ורק בעובדות שלפניו.

ש: האם תוכלו להיזכר בהחלטה קשה שהייתם צריכים לקבל, שדרשה מכם להיות הוגנים ולא מושפעים לטובת אחד הצדדים?