עוף אחד היה חבוש בכלוב ובא עוף אחר ועמד על גבו.
אמר לו: אשריך שמזונותיך מצויים לך.
אמר לו: ביש גדא, במזונותי אתה מסתכל, ובמצודתי אי אתה מסתכל!
- קהלת רבה י"א

הסיפור הבא נלקח מתוך הספר "אורחות צדיקים", ספר מוסר בסיסי מן המאה ה-16:

חומד וקנאי פגע בהם מלך אחד. אמר להם המלך: "אחד מכם ישאל [יבקש] דבר ממני ויינתן לו, ולחברו [יינתן] בכפלים".

הקנאי לא רצה לשאול תחילה, שהיה מתקנא אם יינתן לחברו בכפלים, והחומד היה מתאווה שניהם [גם מה שינתן לו וגם מה שינתן לחברו].

דחק החומד את הקנאי לשאול. שאל לנקר לו עין אחת, ולחברו שתיים...

קורח מתקומם

בפרשת השבוע הזה אנחנו רואים מחלוקת גדולה בתוך עם ישראל. קורח מאשים את משה בהנהגה של אפליה בנתינת מינויים לקרובי משפחתו, וטוען שמשה מתנשא על הקהל (במדבר ט"ז, ג). אחר כך אוסף קורח 250 איש ומביא למרד של ממש. בסופו של דבר, פוצה האדמה את פיה ובולעת את קורח ואת כל עדתו בעודם חיים.

מה היה המניע של קורח? חז"ל אומרים שזו הייתה קנאה על כך שקרוב משפחתו (שקורח החשיב כנמוך ממנו בייחוסו) מונה לתפקיד הנהגתי חשוב.

"הקנאה, התאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם"
(אבות ד', כ"א).

קנאה היא תכונה מסוכנת מאוד, מחלה שצריכים לטפל בה כמו בכל מחלה מסוכנת אחרת. משום שברגע שהזיהום מתפשט, הוא עלול לעוות את כל השקפת העולם. הקנאה מ?נעת מהקנאי את ההנאה ממה שיש לו. במקרה של קורח, היא גרמה לו להתנהג בצורה כל כך לא הגיונית, עד שהוא הרס כל מה שאי פעם טרח והשיג, כולל את עצמו.

ערך השלל שאספנו

מהם הדברים החשובים באמת בחיים? משפחה, בריאות, תחושת משמעות, תכלית והגשמה - זה מה שחשוב.

לרוע המזל, הרבה מהדברים שאנחנו חותרים אליהם בחיינו, ממוקדים בנכסיהם החומריים של הסובבים אותנו.

נראה לי שלמעשה החומרנות פחות חשובה לנו עצמנו, ויותר חשובה בשביל הרושם שהיא עושה על האחרים. לדוגמא: לבן שבט אפריקאי יש הרבה פחות תאווה למותרות שלנו מאשר לך או לי. פשוט בגלל שמכונית מפוארת לא תעשה רושם על בני שבטו!

אם כך, אנחנו רואים שאין ערך מהותי במכונית מפוארת, להוציא הרושם שהיא יוצרת. כמה עצוב. אילו הייתם פוגשים במישהו ששואף להשיג את אוסף פחיות הבירה הגדול בעולם, הייתם מבינים כמה זה חסר משמעות להשתמש במטרותיהם של האחרים כדי להגדיר את שלנו.

כשאנחנו חוזרים הביתה בלילה, מתיישבים בנוחות על הכורסה, ונשארים לבד עם המחשבות, אז נראה שכל השלל שאספנו, כל הנכסים, כל ה"דברים" מאבדים את זוהרם. בלי קהל מריע שישבח את הישגינו, להרבה מהדברים שהתאמצנו להשיג יש ערך מועט, אם בכלל.

תחשבו על זה: האם נעים לכם להסתכל על שכן מסוים (שלא נראה לכם שמגיע לו במיוחד) שנהנה מחיי מותרות שופעים? בית ענק, מכונית מדהימה… נכון שזה מרגיז?

אבל מה בקשר לשכן שיש לו חיי נישואין מאושרים יותר, מערכת יחסים חמה יותר עם הילדים שלו, וחיים בעלי משמעות רבה יותר? האם אין אלה המטרות שבהן אנחנו צריכים לקנא באמת???

חוכמה מהרמח"ל

אנחנו יכולים להבין משהו על הקנאה מתוך הקטע הבא, שנכתב על ידי הרמח"ל (איטליה, המאה ה-18), ומצוטט מתוך הפרק הרביעי של יצירתו הקלאסית "מסילת ישרים":

והנה יש מהפתאים המבקשים רק להקל מעליהם שיאמרו: למה נייגע עצמנו בכל כך חסידות ופרישות? לא די לנו שלא נהיה מהרשעים הנדונים בגיהינום? אנחנו לא נדחק עצמנו לִ?ַנֵס בגן-עדן לִפְנַי ולִפְנִים. אם לא יהיה לנו חלק גדול - יהיה לנו חלק קטן, אנו די לנו בזה, ולא נכביד עול משאנו בעבור זאת.

אמנם, שאלה אחת נשאל מהם: היוכלו כל כך על נקל לסבול בעולם הזה, החולף, לראות אחד מחבריהם מכובד ומנושא יותר מהם ומושל עליהם - וכל שכן אחד מעבדיהם או מן העניים הנבזים ושפלים בעיניהם - ולא יצטערו ולא יהיה דמם רותח בקרבם? לא, ודאי! כי הנה עינינו הרואות כל עמל האדם להינשא על כל מי שיוכל, ולשים מקומו בין הרמים יותר, כי היא קנאת איש מרעהו, ואם יראה חברו מתרומם והוא נשאר שפל, ודאי שמה שיסבול הוא מה שיוכרח לסבלו, כי לא יוכל למנוע ולבבו יתעשת בקרבו.

מעתה - אם כך קשה עליהם להיות שפלים מזולתם במעלות המדומות והכוזבות (שאין השפלות בם אלא לפנים ולא ההנשא אלא שווא ושקר), איך יוכלו לסבול שיראו עצמם שפלים יותר מאותם האנשים עצמם אשר הם עתה שפלים מהם, וזה במקום המעלה האמיתית והיקר הנצחי?! שאף על פי שעכשיו אין מכירין אותו ואת ערכו על כן לא יחושו אליו, אבל בזמנו וודאי שיכירוהו לאמיתו לצערם ולבושתם, וודאי שלא יהיה להם זה אלא צער גדול ונצחי.

הרי לך שאין הסבלנות הזה אשר הם דורשים לעצמם להקל מהם חומר העבודה, אלא פיתוי כוזב שמפתה יצרם אותם, ולא דבר אמיתי כלל.

וכבר לא היה מקום לפיתוי זה להם, לולי היו רואים אמיתת העניין, אבל, לפי שאין מבקשים אותו והולכים ושוגים לרצונם, הנה לא יוסר מהם פיתויים עד הזמן אשר לא יועיל להם, כי לא יהיה עוד בידם לתקן את אשר ?ִחֲת?.

צדה החיובי של הקנאה

על פי היהדות יש זמן ועת לכל דבר. זאת אומרת שלכל אחת מתכונות האופי יש היבט חיובי והיבט שלילי – אפילו לקנאה. חכמינו ז"ל אומרים שאנחנו יכולים להשתמש במידת הקנאה לדברים חשובים באמת, לדברים שבאמת עקרוניים בחיינו.

הרמח"ל מסביר את "צדה החיובי" של הקנאה:

כי רק השלמות הוא הדבר הראוי שיחמוד מהם [מהאחרים], ולא זולת זה. ושאין רע גדול מחסרון השלמות וההרחקה ממנו. כי הנה אחר שיתבאר זה אצלם [אצל המקנאים בשלמות], ויתבאר להם כמו כן היות האמצעים אליו המעשים הטובים והמידות הטובות, וודאי הוא שלא יתרצו מעולם להמעיט באלה האמצעים או להקל בהם, כי כבר נתבאר אצלם, שאם אמצעים אלה ימעטו להם, או אם האמצעים יהיו חלשים ולא בכל החוזק המצטרך בהם, הנה לא ישיגו בהם שלמות אמיתי, אלא יגרעו מהם כפי מה שגרעו הם בהשתדלותם, ונמצאים חסרי השלמות, מה שהוא להם צרה גדולה ורעה רבה.

על כן לא יבחרו אלא להרבות מהם ולהחמיר בכל תנאיהם, ולא ינוחו ולא ישקטו מדאגה מדבר, פן יחסר מהם מה שיגיע אותם אל השלמות אשר הם חפצים...

והנה סוף זאת המדרגה היא הנקראת יראת חטא, שהיא מן המשובחות שבמדרגות, והוא שיהיה האדם ירא תמיד ודואג, פן ימצא בידו איזה שמץ חטא שיעכבהו מן השלמות אשר הוא חייב להשתדל בעבורו. ועל זה אמרו ז"ל (בבא בתרא ע"ה א') על דרך המשל...

"מלמד שכל אחד נכווה מחופתו של חברו".

כי אין זה מטעם הקנאה, אשר תיפול רק בחסרי הדעת ... אלא מפני ראותו עצמו חסר מן השלמות מַדְרֵגָה שהיה יכול להשיגה כמו שהשיגה חברו. והנה על פי ההתבוננות הזה וודאי שלא ימנע השלם בדעתו להיות זהיר במעשיו.

בקיצור נמרץ – להשתמש בקנאה כדי לשאוף להגיע לשלמות, ולא להתעצל להשקיע לשם כך כל מאמץ.

נצלו את אנרגיית הקנאה שלכם לא כדי לקנא באלה שסביבכם, אלא כדי להגיע לדברים שיביאו לכם אושר אמיתי לאורך ימים.

***

לשבור את מעגל הקנאה

כשכולם מקנאים זה בזה, האנשים רואים את מי ש"שמח בחלקו" כאדם 'לא נורמלי'! לכן, קשה כל כך לפרוץ את המעגל, לעשות מה שאנחנו יודעים שנכון לעשות, ולהתעלם מהבוז של האחרים – אפילו שעמוק בפנים אנחנו יודעים שאנחנו על מסלול ההגשמה.

מה יכול לתת לנו את הכוח לצעוד נגד הזרם? זכרו – הרבה יותר קל לטפס על סולם החומריות מאשר על הסולם הרוחני. קל יותר, אבל לא מספק יותר.

היהדות אומרת שהחיים הם מאבק לשמור על השפיות. כמעט שלא תזכו לשמוע אנשים שאומרים: "יש לי מספיק כסף". אבל המון אנשים אומרים: "הייתי מספיק נחמד... למדתי מספיק תורה... נתתי מספיק צדקה".

זה מטורף!

הגיע הזמן להחליט איזה סוג של בני אדם אנחנו רוצים להיות ... ואז, להחליט שאנחנו יוצאים להשיג את הגדלות הזאת.

סיעור מוחות – שאלות למחשבה

שאלה ראשונה: מכל הנכסים שעבורם עבדתם, איזה מהם באמת היה שווה את זה?

שאלה שנייה: על מה אתם מצטערים היום, שלא עשיתם לפני 5 שנים?

שאלה שלישית: בעוד 5 שנים, על מה תצטערו שלא התחלתם עכשיו?