הלומד ילד, למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר חדש. והלומד זקן, למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר מחוק.

(משניות, אבות ד', כ')

סיפור אמיתי מספר על ילד בן שמונה, שבאחד הימים חזר הביתה וראה שהבית שלו עולה באש. בעוד הלהבות משתוללות הוא הבחין באמו העומדת בצד ובוכה: "נורא לאבד את הבית ואת החפצים", היא ייבבה, "אבל לעולם לא נוכל למצוא תחליף למגילת היוחסין שלי, שמתעדת את השושלת המשפחתית שלנו עד לדוד המלך!"

"אל תדאגי, אמא", אמר הילד, "אני אתחיל שושלת חדשה" (הילד גדל להיות מגדולי רבני המאה ה-19, וזכה לכינוי "המגיד ממזריטש").

המרכיבים העיקריים

אנחנו חיים בחברה חומרנית מאוד. אנשים רבים בוחרים לבלות את זמנם ברכישת חפצים, במקום ברכישת הערצתם של ילדיהם.

אנחנו נוטים לדאוג יותר בעניין החשבונות שלנו מאשר בעניין התכונות שלנו. אנחנו נוטים לכעוס על אחרים מהר יותר משאנחנו מתנצלים.

אלו הם ערכי החברה שלנו. השאלה היא, האם אנחנו רוצים להפוך אותם לערכיהם של ילדינו? בצורה שאנחנו נבחר לראות את החיים שלנו, הילדים שלנו יראו את החיים שלהם. אם נזרום יחד עם החברה, הילדים שלנו יזכרו אותנו כמו שזוכרים סרט ישן.

הנה חומר למחשבה:

כשגוף המכונית שלנו נפגע ומתעקם, האם אנחנו נכנסים לפאניקה וכועסים מאוד? או שאנחנו רואים את זה בפרופרוציה הנכונה, ומבינים שיש בחיים דברים חשובים יותר להצטער עליהם?

אם נתעצבן, זה אולי יעזור לנו לפרוק את הכעס – אבל זה גם יראה לילדים שלנו מה באמת חשוב לנו בחיים. יתכן שהמכונית תתוקן, והפגימה תיעלם, אבל את הפגיעה באישיות הילדים שלנו לא ניתן לתקן בכזאת קלות.

ילדים לא יבקשו מהוריהם עצה, אם אלו האחרונים לא נראים להם מאושרים. אם החיים תמיד מרגיזים אותנו, הילדים לא ישאלו אותנו איך לנהל את החיים. למעשה, הם בוודאי ירצו במקום זה לתת לנו עצה!

מישהו שהילדים יתגאו בו

התורה אומרת לנו שאברהם חיפש אחר אורחים והציע להם מזון. זאת לא הייתה הנורמה החברתית אז, וזו בהחלט גם לא הנורמה היום. ההתנהגות שלו השפיעה על ילדיו, ועל צאצאיהם הבאים אחריהם. עד היום, העם היהודי ידוע באדיבותו בהכנסת אורחים.

האם נלמד את הילדים שלנו שיותר חשוב לקנות את הספה הכי יוקרתית – או להכניס הכי הרבה אורחים שישתמשו בספה הזאת?

הֶיו לבביים יותר מאחרים, היו סלחניים יותר מכפי שהייתם עד עכשיו... היו לנותנים יותר, ונכונים לעזור באופן מיוחד... היו סבלניים יותר.

יש הרבה יותר סיכויים שנדיבותכם המיוחדת תיצור ילד מיוחד, מאשר כל כמות שהיא של לימודים – ולא משנה כמה גבוה שכר הלימוד.

סיפור:

שתי נשים, שרית ורינה, נפגשו לאחרונה במכולת. מכיוון ששרית הייתה בהריון, רינה שאלה אם יש משהו שהיא יכולה לעשות כדי לעזור לה. אמה של שרית (שהגיעה לביקור מעיר אחרת) אמרה, "בהחלט, אני צריכה להגיע לרחוב נ' כדי לבקר את הדוד הזקן שלי. האם את מוכנה להסיע אותי לשם ובחזרה?"

רחוב נ' היה בקצה השני של העיר. שרית מייד הסבירה לאמה שזה לא שייך והתנצלה בפני שתיהן, היא הסבירה שלרינה יש ארבעה ילדים קטנים משל עצמה.

"זה בסדר, אני אשמח לקחת את אמא שלך", אמרה רינה, "אני פשוט אעלה את כל הילדים לרכב ונצא יחד לטיול. טוב לילדים שלי לראות שאני עושה חסד עם זרים. העונג כולו שלי, באמת".

אנחנו משקיעים המון כדי להפוך את הילדים שלנו לעשירים יותר מאתנו, שיהיה להם קל יותר בחיים מאשר לנו. האם לא יהיה משמעותי יותר להפוך אותם לשמחים יותר ואדיבים יותר מאיתנו?

מה נשאיר אחרינו

כשהילדים שלנו יביטו לאחור על החיים שלנו, האם הם יראו בנו אנשים בעלי השפעה שהותירו את רישומם על העולם – או שהם יראו הורים שבסך הכל "נסחפו עם הזרם", סתם עוד לבֵנה בבניין?

לא מתחילים שושלת בציות עיוור לכללי החברה. במקום לדאוג מה אומרים עליכם האחרים, תדאגו שלילדים שלכם יהיה משהו טוב לומר עליכם לכל האחרים.

אנחנו מוצאים ביטוי לעיקרון הזה בפרשת השבוע שלנו. כאשר מצווה האלוקים על משה לִמנות את בני ישראל, נאמר למשה לגייס לעזרה את ראשי השבטים: "ואתכם [משה ואהרן] יהיו איש איש למטה, איש לראש אבותיו הוא" (במדבר א', ד').

הרב משה חפץ הסביר את הביטוי "איש לראש אבותיו" - מישהו שמתחיל שושלת חדשה. ה"ראש" הוא התחלה לאילן חדש. במלים אחרות, מישהו שהילדים שלו יהיו גאים בו.

מה אנחנו רוצים שהילדים שלנו יזכרו מאיתנו? את החתירה שלנו לחיים נוחים יותר - או את החיפוש אחר צמיחה אישית תמידית? האם הם יראו את החיים שלנו כמקור השראה לפתרון לבעיותיהם? האם תהיה לנו השפעה תמידית עליהם – או לא יותר מזיכרון ישן? כמה מדכא לחשוב שהילדים יראו אותנו כ"בלתי רלוונטיים"!

כמה נעים לקוות שנוכל להיות מקור חוכמה לילדים שלנו. שהם יביאו אלינו את הבעיות שבהן נתקלו. שהם יבקשו את עצותינו. שבעת משבר הם ישאלו: "איך הייתם אתם, אבא ואמא, מתמודדים עם זה?"

אנחנו עתידים ממילא להוציא המון כסף, זמן ומאמץ למען ילדינו. למה שלא נשקיע קצת יותר מאמצים... ונתרגם אותם למורשת שנותיר אחרינו.

סיעור מוחות – שאלות למחשבה

שאלה ראשונה: אילו הייתם יכולים לנסח את הכיתוב על המצבה שלכם, אלו חמישה שבחים או הישגים הייתם רוצים לחרוט עליה?

שאלה שנייה: שאלו את הילדים שלכם מי הגיבורים שלהם. האם אלו דמויות ראויות לחיקוי שהייתם בוחרים עבורם בעצמכם?

שאלה שלישית: אילו יכולתם להחדיר באופן פלאי תכונת אופי אחת, או ערך מוסרי לילדיכם, במה הייתם בוחרים? וכעת – איזה צעד תעשו כדי להפוך את זה למציאות?