"מי שיש לו מָנֶה [מאה], רוצה מאתיים"

קהלת רבה א' ל"ד

***

עץ האלון הנישא

"מזרע קט, עץ אדיר גודל. ממחשבה פשוטה, תרבות שלמה יוצאת".

עץ אדיר מעיד על הפלא הטמון בזרע קטן. בדומה לכך, ההיסטוריה מעידה על החוכמה המוצנעת ברעיונות פשוטים.

בפרשת השבוע הזה, אנחנו קוראים: "וקראתם דרור בארץ..." (ויקרא כ"ה, י')

משפט פשוט זה הפך להיות אידיאל אמריקאי, כאשר חרטו אותו אבותיה המייסדים של ארה"ב על פעמון החירות. אבל רק במבט לאחור אנחנו יכולים להעריך את ההשפעה שהייתה לרעיון הזה.

בעולם העתיק התייחסו לעתים קרובות לבני האדם כאל 'נכסי ניידי' ותו לא. חירות הייתה משהו שזכית בו, או נולדת לתוכו.

עִם הרעיון של "וקראתם דרור", טענה התורה והצהירה שבני האדם הם משהו מעבר לרכוש, ושיש להם אפילו זכויות בסיסיות שלא ניתן להפר.

זכויות אזרח הן אחד מהעצים האדירים שצמחו מזרע הדרור. יתכן מאוד, שהאבות המייסדים של ארה"ב לא העריכו איזה עץ נישא יצמח מזריעתם. בעין רגילה, "דרור" נראה בוודאי כמו זרע קטנטן. רק הזמן יוכל לגלות את הפוטנציאל האדיר שבגרעין; רק הזמן שחלף גילה את מעמקי חכמתן של מילות התורה.

רק תחשבו עד כמה היו דפי ההיסטוריה שונים באיכותם, אילו היה העולם קורא לחירות לפני 3,500 שנה, יחד עם היהודים!

***

דרור לארץ

אבל רכבת החירות עדיין לא הגיעה ליעדה הסופי. יש בפרשת השבוע הזה היבט נוסף של דרור, שהעולם עדיין לא קיבל. גם הוא יכול להניב פירות נהדרים לאנושות. כשהתורה אומרת לנו לקרוא דרור, היא לא מתייחסת רק לבני האדם. היא מתכוונת גם לפשטות המלים - "דרור בארץ".

ברמה פשטנית יותר, חשבו על המקבילה הבאה: אם זכויות האזרח הם תוצאה של קריאת דרור למין האנושי, אז גם לאדמה עצמה מגיעות זכויות מסוימות מתוך ה"דרור בארץ".

נושא שמביא אותנו למודעות הסביבתית היהודית. האם הניצול המוגזם וההשחתה של האדמה אינם חלק מהתפיסה שהאדמה היא אחד מהנכסים שלנו ותו לא - נכס שאנחנו יכולים לעשות בו ככל העולה על רוחנו? ברגע שהאדם הפסיק "להיות בעליו" של אדם אחר, הוא הגיע, לאט אבל בטוח, למצב שבו הוא רואה את זולתו כדבר שאינו ניתן לניצול. התורה אומרת לנו שאותו תהליך שהעניק לאדם "זכויות בסיסיות שלא ניתן להפר" מעניק גם לאדמה רמה דומה של כבוד.

ה"הכרה" ששוחרי איכות הסביבה של שנות התשעים מנסים ליצור, היא נושא שהתורה פתרה לפני 3500 שנים! (ר' המאמר: יהדות ואיכות הסביבה)

***

לכמה אדמה אנו זקוקים?

המניע למרוץ לצמרת הוא "בעלות מעבר לדרוש". רוב בני האדם חיים על קופאין, ובטירוף חסר שליטה הם קונים יותר ממה שיוכלו אי פעם להשתמש. תאוות הבצע גובה מחיר יקר, יוצרת עלויות ששום חברה לא תוכל לשלם, לעולם.

הניצול המחפיר הזה אולי משמעותי ביותר בהתייחס לנכס האולטימטיבי: האדמה.

הרעיון הזה מוצא ביטוי בסיפור קצר מאת לב טולסטוי, בשם "לכמה אדמה זקוק האדם?" הוא מספר על אדם שעשה עיסקה שאיפשרה לו לקבל אדמה, ככל שיוכל להקיף בהליכה במשך יום אחד.

האדם מתחיל מוקדם בבוקר, וככל שהוא מתקדם, עיניו רואות עוד ועוד אדמה טובה. אז הוא ממשיך ללכת. רק לאחר שחלף יותר מחצי היום, הוא קולט שעדיף שימהר ויחזור לנקודת ההתחלה – משום שאם הוא לא יקיף את האדמה במלואה, הוא לא יקבל כלום.

שעות אחר הצהריים מתקרבות לקיצן, ולבסוף האדם רץ. קו הסיום כבר נראה לעין, והשמש שוקעת. הוא מנסה לרוץ מהר יותר, אבל הגוף שלו תשוש. לבסוף, בטיפת הכוח האחרונה, רגע אחד לפני השקיעה, הוא מגיע לקו הסיום. שם הוא קורס ומת.

והסיפור מסכם: לכמה אדמה זקוק האדם? חלקת הקבר שלו הייתה בשטח של שני מטר מרובע.

***

לשחות עם כרישים, לרוץ עם עכברים

הרעיון הייחודי הזה, הענקת חירות לאדמה, נעשה על ידי השבת האדמה לבעליה המקוריים בשנת היובל:

"והארץ לא תימכר לצמיתות..." (ויקרא כ"ה, כ"ג)

זה לא קומוניזם, שבו אין לאדם בעלות על שום דבר. מובן שכל אדם שומר על קניין האדמה שלו. יחד עם זאת, התורה מציעה שלעולם לא נמכור אותה לתמיד. שיטה זו דוחה את תאוות הבצע, ומגרשת את תאוות הקפיטליזם (שהקומוניזם ניסה לסלק), ועדיין משאירה בלי פגיעה את רעיון הבעלות והאחריות (מה שהקומוניזם לא הצליח לעשות).

מצד אחד, הדחף הספקולטיבי של הקונה נחלש, מתוך חוסר היכולת שלו לרכוש את הקרקע לצמיתות. אבל מצד שני, בעליה המקורי של האדמה בטוח יותר בעובדה שהאדמה תמיד תישאר שלו. מרוץ העכברים מואט.

חברה שיש בה פחות מהלחץ הזה, היא לא רק חברה עם פחות הרס סביבתי וניצול יתר, אלא גם עם פחות תאוות בצע, גירושין, טיפולים פסיכיאטריים ופשיעה. משום שדבר אחד בטוח לגבי מרוץ העכברים:

גם אם אתה המנצח, אתה נשאר עכבר.

***

סיעור מוחות – שאלות למחשבה

שאלה ראשונה: מתי הייתה הפעם האחרונה שהייתם תאבי בצע, וזה הכניס אתכם לצרות? האם למדתם מזה לקח לעתיד?

שאלה שנייה: האם נכון לדעתכם שתאוות הממון בלתי מוגבלת? האם קיימת נקודה כלשהי שבה האדם יודע שיש לו מספיק?

שאלה שלישית: האם קיימת נקודה שבה יבוא לידי סיפוק הצורך שלכם למזון וקורת גג? ואז, מה תעשו?

שאלה רביעית: מה לדעתכם צריך לשנות בחברה כדי שהאנשים יתחילו לקחת ברצינות את איכות הסביבה?