מה יעשה אדם שבנו סר מדרך הישר? יוסיף אהבה על אהבתו אותו.
- ע"פ הבעש"ט

הדלת נפתחה בחריקה לרחוב הגשום. ראש של גבר הציץ ממנה; השטח היה פנוי, והוא רץ. הוא התקרב לפנס הרחוב והתבונן סביבו לבדוק אם מישהו עוקב אחריו. הרחוב היה ריק. הוא חיכה שאיש הקשר שלו יגיע. זמן לא רב חלף ודמות כהה הופיעה. מלות צופן הוחלפו.

"זה אצלך?" שאל איש הקשר בהיגוי כבד.

"כן", הוא ענה. רגשות האשמה כמעט לא נתנו לו להוציא את המילה מהפה.

הוא פתח את מעיל הגשם שלו, ושלף ממנו מחברת פשוטה. איש הקשר בחן אותה במשך כמה רגעים, וחייך כשהושיט לו מעטפת נייר חומה.

"לא היית רוצה לספור את זה עכשיו?" שאל איש הקשר.

בלי להשיב, הוא פנה לאחוריו וחזר באיטיות לביתו, ראשו שמוט לפנים, כאילו תלוי בעניבת חנק - הוא מכר את שיעורי הבית של בנו!

***

סיפור מגוחך? כן. אבל הוא מתאר עובדת חיים: בעוד שהורים יודעים שבלבם הם רוצים את הטוב ביותר לילדיהם, הילד עלול להטיל ספק, לעתים קרובות, במניעים האלה. שיעורי בית, זמן השכבה וצחצוח שיניים, עלולים לגרום לילד להרגיש כאילו הוא עבד נרצע! לפעמים נראה שהילד חושב שהוא צריך להכין שיעורי בית כדי שאבא שלו יוכל למכור אותם ולהרוויח כסף!

השאלה שלנו: איך יכול הורה לשדר לילדו אילו תפקידים והתנהגויות חשובים, בלי שהילד ירגיש שמה שפועל כאן זה האינטרסים האישיים של ההורה? זה אפילו חשוב יותר כשמגיעים לנושאים מוסריים. איך יכול הורה להציע ולכוון, בדרך שהילד יחוש שזה טוב בשבילו – ולא פשוט ההרגלים של ההורה?

מערכת יחסים מוצלחת – בין הורה לילד, בין בעל לאשתו, או אפילו בין חברים – תלויה בהפחתת ה"אני" של שני הצדדים.

***

הצעד הראשון

הצעד הראשון ברור. כדי שהילד ירגיש שעוסקים באינטרס האישי שלו, שום אינטרס אישי אחר לא יכול להיות מעורב. מפתיע לגלות כמה שזה קשה. זה דורש מההורה לתת מבט כן ומעמיק אל תוך עצמו ולשאול: מהם המניעים שלי? מכיוון שמה שאנחנו מחשיבים כ"אלטרואיזם" עלול להיות למעשה "שתלטנות". מה שנקרא לעתים קרובות "גאווה הורית", יכול להיות הרבה פעמים "אינטרס אישי". זה יכול אפילו להיות האינטרס המשני, אבל הילד תופס את זה.

אפילו לאחר שהמניעים נבחנו וההורים בטוחים בכוונותיהם, לעתים קרובות נעלמות כל הנחיות ההורים, וכל העצות והתוכחות נושרות בצדי הדרך - כשהילד עוזב את הבית או מתבגר. שנים של הכוונה עלולות להיעלם לאחר כמה חודשים בצבא, או חיים עצמאיים מחוץ לבית.

למה?

למרות שבראש מעייני ההורים הייתה תמיד טובתו של ילדם, זה פשוט לא היה מספיק. ההורה לימד ערכים טובים ונתן עצות נפלאות. אבל הייתה בעיה אחת: אלה היו ערכיו של ההורה, אלו היו עצותיו של ההורה. כשהילדים נפרדים מההורה, הם מותירים מאחור גם את הערכים שלו. ההורה לא הצליח להוציא את ה"אני" מערכיו.

***

הורים ושבת

פרשת השבוע הזה נותנת לנו תובנה נפלאה לגבי האתגר שבגידול ילדים:

"איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו, אני ה' אלוקיכם." (ויקרא י"ט, ג')

התורה מחברת בין הכבוד שעלינו לתת להורים לבין שמירת השבת. מדוע?

השבת שמוזכרת כאן משמשת רק דוגמא. היא מייצגת את כל חובותיו המוסריות של האדם – יושר, אדיבות, צדקה, וכו'. אנחנו לומדים מכאן שכיבוד ההורים וכל שאר המעשים הטובים הם נפרדים, ועדיין צריכים להיות קשורים.

בלב האינטרס ההורי האישי מונחת השאיפה שהילד יכבד את ההורה. כל שאר הערכים עשויים להיות בעלי חשיבות חיונית, אבל חוסר הכבוד הוא מה שבדרך כלל יגרום לתגובה הקשה ביותר. הבעיה היא, שהתגובה הזאת מגלה את האינטרס האישי של ההורה. אם מה שההורה לימד היה באמת חשוב כפי שאמר, אז הערכים האחרים היו אמורים לזכות לתגובה שווה. ובכל זאת, הרבה הורים כועסים על הילדים שלהם משום שהם לא שומעים בקולם – הרבה יותר משהם כועסים על כל "חטא" אחר.

ההורה צריך להיות מודע לכך, שבדיוק כמו שהילד נדרש לכבד את הוריו, הוא גם צריך להיות טוב ומוסרי.

***

יותר מלהיות עקבי

המילה - בהא הידיעה - בחינוך ילדים, היא עקביות. משפט כמו: "תעשה מה שאני אומר, לא מה שאני עושה", הוא אולי מקורי ומשעשע, אבל הוא לא עובד. ילדים עושים מה שהם רואים אותנו עושים, ולא מה שאנחנו אומרים להם לעשות. האידיאל היהודי הזה נותן את המגרש גם להורה וגם לילד.

נתינת תחושה לילד שההנחיות של הוריו שוות בערכן לאלה שקשורות בכיבוד ההורים, נשמעת אולי קלה יותר מכפי שהיא באמת. המפתח נמצא בחלקו האחרון של הפסוק בתורה: "אני ה' אלוקיכם". התורה אומרת לנו שהדרך לאזן את כיבוד ההורים עם כל שאר המצוות, היא לאחד את מקור החיוב. ילד צריך לכבד את הוריו, לא משום שהם אמרו לו, אלא משום שהאלוקים אומר זאת. יוצא מזה שבדיוק כמו שהאלוקים אמר "איש אביו ואימו תיראו", הוא ציווה גם על כל שאר הערכים.

יותר מזה: אותו אלוקים מנחה גם את ההורים בענייני מוסר וערכים. כשהילדים רואים איך ההורים ממלאים את חובותיהם, זה לא רק נותן להם מושג איך לקחת את האלוקים ואת ערכיו ברצינות, אלא גם, באופן אוטומאטי, מעמיד את הילד ואת ההורה על בסיס שווה ומשותף. הם לא הופכים להיות בעלי מעמד שווה, אבל ילד יכול להתייחס יותר בקלות להורה שגם הוא מחויב כלפי הא-ל. אם נוציא את האלוקים מהמשוואה, הילד מחויב כלפי ההורה, וההורה מחויב רק כלפי עצמו – אם בכלל.

***

פער הדורות

לדעתי, זה מה שגרם לתופעה המודרנית של פער הדורות. השמטת האלוקים מחינוכו של הילד, לא רק שסילקה את היחס לאלוקים (שהילד ירצה למצוא מאוחר יותר), אלא גם, כמעט באופן בלתי נמנע, יצרה חומה גבוהה בין ההורה לילדו.

פער הדורות לא נגרם בגלל ערכים שונים, הוא נגרם בגלל מקורות שונים לערכים אלו. כשהורים מעמידים את עצמם בראש הסולם, בתור המקור הזמין היחיד למוסריות, הילדים שלהם, באופן בלתי נמנע, יטילו ספק במניעיהם של ההורים ובמידת הלגיטימיות שלהם. הספקות הללו היו מופנים בעבר כלפי האלוקים. הדור המודרני לקח את ההתלבטויות האלה בין האדם לאלוקיו (לדוגמא, למה יש סבל וכאב?), והעמיד אותן בין האדם להוריו.

כך, כשהילד גדל, הוא כמעט חייב לדחות את הוריו בתור מקור לערכים, וכשהוא עושה זאת, הוא דוחה במידת מה גם את הוריו עצמם.

בכל אופן, כשההורה והילד מחויבים שניהם כלפי האלוקים, אז הופכים הערכים להיות סוגיות פחות אישיות במערכת היחסים שלהם. גם כשהם לא מסכימים על ערך מסוים, הם צריכים לברר את הנושא כלפי האלוקים, ולא מגיעים למחלוקת זה עם זה.

גידול ילדים רחוק מלהיות קל. אני מסופק אם מישהו מאיתנו העלה בדעתו כמה זה קשה עד שגילינו איזו הצלחה עלובה הייתה לנו. לרוע המזל, בנקודה הזאת זה בדרך כלל כבר מאוחר מדי. אבל אל תהפכו את גידול הילדים לקשה יותר מכפי שהוא צריך להיות! תעשו טובה לכל מי שקשור לעסק, ותכניסו את האלוקים לעולמו של ילדכם. אתם תשחקו את תפקיד ההורה... ותנו לאלוקים להיות אלוקים.

***

סיעור מוחות – שאלות למחשבה

שאלה ראשונה: אילו יכולתם לבחור איך ייצאו הילדים שלכם, האם הייתם מעדיפים שהם יהיו בעלי תוכן ויגשימו את עצמם, אבל אתם לא תראו אותם שוב - או שהם לא ימצאו את דרכם, לעולם לא ירגישו מיצוי והגשמה, ובכל זאת, אתם תוכלו לראותם בכל עת?

שאלה שנייה: אילו ידעתם שהמסלול, שעליו צועדת המשפחה שלכם, מוביל בסופו של דבר לכישלון, אילו שלושה אספקטים בחייכם הייתם משנים?

שאלה שלישית: אילו שלושה אספקטים בחייכם או באישיות שלכם, לא הייתם רוצים שהילדים שלכם יירשו?