ושמור ספריך שמירה רבה, וכסה הארונות כיסוי יפה, ושמור אותם ... מכל נזק, כי הם אוצרך הטוב. ( צוואת יהודה אבן תיבון)

"מתי הופכים מגורים להיות בית? מתי הופכת עבודה למטרה? מה הופך סתם תפקיד לאחריות? איך הופך מכר להיות חבר? מה הופך מורה למורה-דרך לחיים? מתי הופכת חיבה לאהבה?"

בכל דבר בחיים, מדובר בשאלה של הגדרה. ההגדרה היא הצעד הראשון בדרך לחיות ולא סתם להיות, למצוא מטרה בחיים במקום סתם לזרום עם הרגשות. אחרת – "מגורים", "בית", "חיבה", "אהבה" – מה זה כבר משנה?!

תמיד קשה להגדיר דבר לפני שמתנסים בו. אם מעולם לא היה לך חבר אמיתי, יהיה לך קשה להגדיר חבר. אבל יחד עם זאת, תהיה זו טעות גדולה לא להגדיר מושג לפני שמתנסים בו. ההתנסות עלולה לפעמים גם ליצור הגדרה השונה לחלוטין מן המציאות – לדוגמא, אנשים ש"נדלקו" על מישהו נוטים לעתים קרובות לפרש את התחושה הזאת כ"אהבה".

השכל שלך הוא הכלי הטוב ביותר לפשט ולהגדיר מושגים, אבל צריך להתחיל לזוז כדי לעשות את העבודה. משום שאם השכל שלך לא יגדיר עבורך את המושגים, הלב יעשה את זה במקומו.

לדוגמא, אם אנחנו לא יודעים מה ההבדל בין ידיד לחבר, אנחנו עלולים – וקרוב לוודאי שזה מה שנעשה – להחשיב המון ידידים שלנו כ"חברים". הלב אומר לשכל שלנו מה לחשוב – ולא חשוב מה העיניים רואות!

מה עושה את הבית?

איך אפשר לדעת אם אנחנו חיים בבית או רק בדירת ארעי? איך מגדירים את ההבדל?

רבים מאיתנו יוצאים לנסיעות במשך חיינו, חלק מאיתנו יותר וחלק פחות. אבל האם יש איזו נקודה, שבה אנחנו נמצאים כל כך מעט בבית, עד שהוא הופך להיות רק צעד נוסף במסע? ולחילופין, כמה זמן אנחנו צריכים להישאר ביעד מסוים כדי להפוך אותו לבית?

התורה מונה את מסעותיהם של בני ישראל בתקופת נדודיהם במדבר (ר' במדבר ל"ג). רש"י מציין שבמשך 38 שנים הם ערכו 20 מסעות. זה אומר שאם אתה משנה מקום 20 פעם ב-38 שנים, אז אתה חי בסדרת מקומות מגורים, ולא ברצף של בתים.

האם יש כאן כוונה להגיד שההבדל בין נדודים לבית הוא, אם אתה עובר מדי כמה שנים או לא?! האם ההבדל בין "בית" לבין "מקום מגורים" לא קשור במידה רבה יותר לנקודת מבטו של מי שמתגורר בהם, מאשר למשך הזמן שהוא מבלה בהם בפועל?

המלים האחרונות בפרשת השבוע הזה שופכות אור על ההבדל בין בית לבין "מקום מגורים" או "דירת ארעי":

"כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה... לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם" (שמות מ', ל"ח).

למרות שרוב הזמן, במשך ארבעים שנות הנדודים במדבר, היו ישראל במצב של חנייה, התורה מתייחסת לתקופת השהות במדבר כאל מסע. רש"י מסביר שסדרת המחנות נקראים בכללם מסעות, משום שבני ישראל אף פעם לא התכוונו להישאר באחד ממקומות חנייתם. הם ידעו שבקרוב הם ימשיכו הלאה.

רש"י מסיק שיש שני סגנונות של מעבר: אחד, שבהם עובר האדם למקום אחר משום שזה המקום שבו הוא רוצה לחיות; והשני, כאשר עובר האדם ממקום למקום, אבל אף פעם לא מתכוון להישאר שם באופן קבוע. מבחינה רגשית, הוא נמצא תמיד בתנועה.

חיים במקום מגורים בניגוד לחיים בבית, זה כמו לחיות על המזוודות. דירות ארעי הן דבר נהדר לאחסן את הבגדים והספרים שלנו, ואפילו להכיל בתוכן משפחות. אבל הן בקושי משמשות כדי לחיות בהן. דירות ארעי הן לעתים קרובות רק בסיס שיגור מפואר, מקום שאפשר לעזוב, או לצאת ממנו לעבודה – מעין "בסיס אם". אנחנו נשארים בו עד שהוא נהיה קטן מדי למשפחה שלנו, או גדול מדי רק בשביל שנינו, או רחוק מדי מהעבודה החדשה, או קרוב מדי לאויבים החדשים.

יתכן מאוד שה'בית' שלך אינו אלא מקום מגורים.

בתנועה

"נולדתי בחיפה, אבל הבית שבו אני זוכר את ילדותי - היה בבאר שבע. כשהייתי באמצע התיכון עברנו לרמת גן. כששֵרַתִּי בצבא קנו הוריי בית חדש ברעננה. אני עצמי עברתי, לאחר השירות, למעונות של אוניברסיטת הר הצופים. עכשיו אני גר לבד בחולון, ומחפש עבודה בכל מקום שהוא.

כשאני מביט לאחור על כל הדירות שבהן חייתי, אני לא יכול לומר שאני רוצה לחזור לאחת מהן. 'בית' בשבילי הוא דבר שאני עדיין מקווה למצוא."

דירות הן לפעמים מקום שיוצא לנו לגור בו, כי לא יכולנו להרשות לעצמנו משהו אחר, או משום שאין לנו זמן לעבור למקום אחר. ואם מישהו בכל זאת נשאר באותו מקום מגורים במשך כל זמן שהוא, הרבה פעמים זה לא בגלל שהוא רוצה להישאר, אלא מפני שאין לו מקום אחר ללכת אליו!

האם ניסית אי פעם ללבוש בגדים של מישהו אחר? הם אף פעם לא ממש מתאימים. אם אתם חיים בדירת ארעי ולא בבית, זה כמו לחיות בתוך הבגדים של מישהו אחר. אתם קוראים לזה 'הבית שלי', אתם חוזרים 'הביתה' אליו, אבל זו סתם כתובת או תא דואר, עניין של נוחות, מקום לתלות בו את הבגדים ולישון בלילה. זו תחושה מנוכרת של לא להרגיש בדיוק במקום; אנחנו יכולים להתעלם ממנה, אבל היא תמיד תהיה שם, בין הצללים.

אף אחד לא אוהב להחשיב את עצמו בתור 'נע ונד', 'הֶלֶך', 'עובר אורח', 'נווד'. להרגיש כך, זה להבין שאין לך מקום שנקרא "בית". אנחנו אוהבים להחשיב את מקומות המגורים שלנו כבתים, משום שזה הרבה יותר מרגיע.

אולי זה מרגיע, אבל האם זו האמת? האם זה באמת בית?

הנה מבחן פשוט: כמה מאיתנו רואים את המקום שבו הם גרים כעת בתור המקום שבו הם רוצים גם למות?

האם אתם מרגישים שהעבודה היא דבר מאוד אישי ופרטי שלכם, עוד יותר מהבית? לעתים קרובות אנחנו נקשרים לעבודה בצורה עמוקה יותר, ונלחמים למענה בעוצמה עזה - מעבר להיבט הכלכלי שלה. רבים מאיתנו נקשרים לעבודה שלנו כאל דבר פרטי ואל הבית כאל "חד פעמי" או "להחלפה". מי שמרגיש יותר 'בבית' כשהוא בעבודה, זה בטח משום שהוא לא 'בבית' בבית שלו.

מרקס אמר שהקפיטליזם גורם לניכור בין הפועל לעבודתו. אבל ניכור עמוק הרבה יותר מתרחש לפעמים בין האדם לבין הסביבה שלו עצמו. אנחנו מתאמצים למצוא בית, מקום שאליו אנחנו שייכים. רק מעטים, אם בכלל, מוצאים.

המקובלים אומרים שתאוות המסעות ושינויי המקום, היא למעשה ביטוי של כמיהת הנשמות שלנו למצוא את מקומן בעולם. אז באמת אנחנו לא 'בורחים ממשהו', אלא אנחנו 'רצים אל משהו'! אנחנו לא נמלטים – אלא מחפשים, מתבוננים ולא מסתתרים, שואלים ולא נעלמים.

כל החיים מסע

מספרים על החפץ חיים, מגדולי התורה במאה העשרים, שהתגורר בבית צנוע מאוד בכפר בפולין, עם ריהוט מועט ופשוט.

באחד הימים הגיע אליו כתב, שרצה לראיין את הרב המפורסם. לאחר ששוחחו במשך זמן מה, שאל הכתב את השאלה שהטרידה אותו כל הזמן: "אם אתה כזה רב ידוע ואהוד, איפה כל הרהיטים שלך?"

"תן לי לשאול אותך שאלה," ענה לו החפץ חיים. "אם אתה כזה כַּתָב ידוע, איפה כל הרהיטים שלך?"

"נו," ענה הכתב במבוכה, "עכשיו אני נוסע בדרכים."

"גם אני רק עובר אורח," ענה לו החפץ חיים.

הרב ניסה להבהיר לו, שלמעשה כולנו רק עוברי אורח בעולם הזה. עדיין לא הגענו אל היעד הסופי והקבוע שלנו. העולם הזה ארעי לחלוטין.

לא היית לוקח איתך אגרטל מקריסטל למחנה נופש; למקום כזה לוקחים רק את הדברים הנחוצים. החיים הם בעצם מסע; והאגרטל לא יוצא איתנו.

במלים אחרות, המקום שלו אנחנו קוראים 'בית' צריך להיות מקום בעל משמעות, מקום שבו אנחנו מוצאים תכלית בחיים. המקום הזה נוצר יותר על ידי איכות הספרים שעל המדפים ומערכות היחסים שמטופחות בתוכו, מאשר על ידי עיצוב השטיחים הפרושים בו.

משום שבסופו של דבר, כולנו רק עוברי אורח.

סיעור מוחות – שאלות למחשבה

שאלה ראשונה: מהם שלושת הדברים שהופכים את מקום המגורים שלך לבית?

שאלה שנייה: איפה אתה מרגיש יותר 'בבית' – במקום המגורים, או בעבודה?

שאלה שלישית: אילו היית מוציא מהבית את המחשב, הטלוויזיה והטלפון, האם היה נעים לך לבלות בו הרבה זמן? אם לא, מדוע? מה חסר?