"בדקתי בכל מגירה ובכל הכיסים שבבית, אני פשוט לא מצליח למצוא את השטר של המאתיים שקל", אמר יונתן בתסכול.

"אה..." התחילה אשתו יונה, "חיפשת במכנסיים שלך שבמכונת הכביסה?"

"כן", ענה יונתן בקצרה.

"ו...מה עם המכונית? חיפשת שם? אולי הוא נפל לך במכונית."

"כן, סרקתי את כל המכונית."

"אהה... ומה עם המכנסיים ששמת בצד לשלוח לניקוי היבש? אולי זה שם."

"שם לא בדקתי."

"למה לא?"

"כי זה המקום האחרון שנשאר!"

"נו, אז תנסה את זה!"

"אני לא מסוגל."

"למה לא?"

"משום שאם אני אחפש ולא אמצא אותו גם שם, אז באמת אהיה מדוכא, כי אני אדע שאין ספק שאיבדתי אותו!"

האם יכולה להיות חוויה עוצמתית יותר בעולם מאשר לתקשר ישירות עם הקב"ה בעצמו? אפילו האתיאיסט יסכים: אם יש אלוקים, אז שיחה איתו היא חוויה מהממת שלא תיאמן.

בפרשת השבוע הזה נכנס עם ישראל לשיחה ישירה עם הקב"ה. כל העם עומד למרגלות הר סיני ושומע איך אומר האלוקים את עשרת הדברות. חוויה בסדר גודל כזה לא הייתה אף פעם קודם לכן, או אחר כך!

אבל יש בעיה. דווקא בגלל נשגבותו של כל המפגש הזה, עם ישראל מוותר על התקשורת הישירה עם האלוקים. התורה אומרת לנו:

"ויאמרו אל משה: דבר אתה עמנו ונשמעה, ואל ידבר עמנו אלוקים פן נמות" (שמות כ', ט"ז).

אילו דיבר איתך האלוקים, האם היית מצפה למות? יותר מזה: העם מבקש שמשה ידבר עם האלוקים ואז ידווח להם מה הוא אמר. אבל, אם משה לא ימות, למה שהם ימותו?

יש ביטוי עממי שאומר ש"יותר טוב לא לדעת", או בגרסתו התנ"כית "יוסיף דעת יוסיף מכאוב". יש אנשים שמאמינים שעדיף לא לדעת (וכך לא להיות אשם), מאשר לדעת ו – בגלל אותו ידע – לשאת באחריות.

אז נכון, לא הייתם קוראים עכשיו את המאמר הזה אם הייתם מאמינים שיותר טוב לא לדעת. הרי אינכם יכולים לנחש מה עלול לצוץ מולכם במשפט הבא! וידע משמעותו אחריות.

האמת היא שאין שום ברכה בבורות – הבורות היא קללה. עדיף לנו בהחלט לסבול מכאב הידע, מאשר להתענות בחיי בערות. ברמה מסוימת יש נחמה ב'לא לדעת אם איבדת מאתיים ש"ח', אבל מודעות היא הרבה יותר רציונאלית.

אי הידיעה היא גלימה שחורה, שצלליה חובקים רָעות רבות: תסכול, חוסר סבלנות ושנאה, ובכך מנינו רק בודדות. אם מישהו קרוב אליך היה חולה סופני, לא היית רוצה לדעת? "תגיד לנו", אנחנו מתחננים. "אבל זה רק ידאיג אתכם", הוא עונה. נכון, אבל אנחנו עדיין מעדיפים לדעת.

המחשבה שיום אחד אנחנו עלולים להבין שבילינו את כל החיים שלנו בשקרים, היא מחשבה מייסרת. קשה להמשיך לחיות היום, כשאנחנו יודעים שאתמול היה שקר. ידע מכריח אותנו להשתנות. האמת מצלצלת בלבנו מתוך פעמון פלדה אדיר; הדהודיה יכולים לקרוע לרווחה את הקשה בלבבות ולהמיס את העקשנית שבתכונות.

האם הרגשתם פעם שאתם עומדים לשמוע משהו שישנה את החיים שלכם לנצח? לפעמים, כך נראה, היינו מעדיפים להישאר עטופים בנועם אי-הידיעה. כבר חיינו בדרך הזאת הרבה שנים, מי רוצה להשתנות עכשיו? "אני אעמיד פנים כאילו שלא ידעתי שהאמת מחכה לי מעבר לפינה, ופשוט אפנה לצד השני". הרבה יותר פשוט לא להקשיב מלכתחילה, מאשר להצטרך להתכחש לאמת לאחר ששמענו אותה.

האם זה נשמע מוכר: "אני מעדיף לא להקשיב, אני מעדיף לא לקרוא את הספרים האלה". למה? "כי זו יכולה להיות האמת". אז? "אני אצטרך להשתנות!" אבל, אם זאת האמת, זה לא יהיה טוב יותר בשבילך? "כן, אבל כרגע אני עדיין לא יודע שזאת האמת!"

כמה שזה נשמע מצחיק, כולנו עושים את זה – כל יום! נמנעים מלהביט, כי אנחנו לא רוצים לדעת. מסלפים את המציאות, כדי שהיא תתאים למה שבא לנו לעשות. ההגדרה שלנו ל"טוב" מותאמת למה שבמקרה אנחנו בדיוק עושים.

"חציהם של שני אנשים נעוצים במרכז המטרה. הראשון הוא אלוף קליעה, השני מצייר את המטרה מסביב למקום הפגיעה של החץ."

זה כמו אדם שגורף שולחן במשחק רולטה על הטיטניק. הוא מעדיף להמשיך לשחק, מאשר להקשיב לקריאות האזהרה "ליטוש את הספינה!" אמת מוחלטת תופסת כל אחד. התכחשות יכולה להיות רק זמנית.

עכשיו נוכל להבין מה חשבו בני ישראל בהר סיני. הם ידעו שאם הם ימשיכו להקשיב לאלוקים, הם ישמעו דברים שישפיעו על עיסוקיהם ושאיפותיהם. האלוקים משכנע, הכי משכנע שאפשר. הוא יודע מה לומר כדי לגרום לך להשתנות. אם הם היו מקשיבים הם היו חייבים להשתנות. הם יראו יותר מדי בבהירות שהם חיו בלי האמת.

שלום וכל טוב לימים של חיים ללא מטרה. לא עוד אנוכיות, לא עוד קטנוניות. חיים מתוך מודעות מוחלטת לאמת הם אחריות כבדה. הם העדיפו לא לדעת.

זהירות: אל תלכו לחפש במקום שלא ייתן לכם את התשובות, כדי להתעלם מהמקומות שיתנו אותן.

***

סיעור מוחות, שאלות למחשבה

שאלה ראשונה: הייתם רוצים לדעת באמת מה אתם עושים בצורה גרועה בחיים? אם אתם רציניים, בקשו מהחברים שלכם שיגידו לכם.

שאלה שנייה: האם התורה היא דבר האלוקים, או שהיא נכתבה על ידי צוות? האם בחנתם את העובדות?

שאלה שלישית: למה יהודים אמורים לא "לעבוד" בשבת? האם זהו סתם מנהג, או שיש בזה תועלת רוחנית כלשהי? האם עשית איזשהו מאמץ כדי לברר את התשובה?