"הידידות - לב אחד, בשני גופים" (זבארה, ספר השעשועים)

לעולם לא אשכח את אותו הלילה. היה קור אימים. דלת הבית הקדמית קרסה בקול רעש גדול. שלושה חיילי אס-אס נאציים צעדו פנימה, כמו כלבי ציד הרודפים אחרי שועל. הם פקדו על כל המשפחה לעלות למשאית שחיכתה בחוץ. סבתא שלי התקשתה בהליכה, אז ניסיתי לעזור לה. אחד החיילים הניף את הרובה ודחף אותה הצידה. התכופפתי כדי לעזור לה ואז - בום! הסתחררתי. אבא שלי ניסה לעצור את החייל ו - טראח! ראיתי אותו נופל לצדי. בתוך כל המהומה הצלחתי להתרומם ולהימלט מהבית. מאחור, יכולתי לשמוע את אמא שלי צועקת: תברח! תברח!

זחלתי למקום מחבוא בגינה. שמעתי שאחד מהחיילים אומר לאמא שלי למצוא אותי, אחרת הוא יירה בכל המשפחה. אני לא יודע אם היא לא ידעה איפה אני, או שהיא רק העמידה פנים שהיא לא מוצאת אותי. לא ידעתי מה לעשות. הייתי בן חמש, ופחדתי. נשארתי במקומי ואז שמעתי את המקלע יורה.

חמישים שנה לאחר מכן, הכרתי אדם בשם יעקב. באחת מן הפגישות שלנו התחלנו לשוחח על החיים שלנו, והוא הזכיר שהוא שינה את שם המשפחה שלו, כפי שעשיתי אני, משם פולני קשה לביטוי. אבל לא הייתי מעלה על דעתי מה שאגלה רגע אחר כך - היה זה אחי הגדול יענקל.

כשגילינו זה את זהותו של זה, הדמעות התחילו לזרום... באופן אינסטינקטיבי התחבקנו. הפעם האחרונה שבה ראינו אחד את השני הייתה באותו ליל אימים לפני 50 שנה...

"איך הצלחת לברוח?" שאלתי.

"הם ירו בי, ונפלתי." יעקב הראה לי את זרועו התותבת. "אני לא יודע מה קרה אחר כך, אבל הם בטח חשבו שאני מת והשאירו אותי שם. כל מה שאני זוכר זה שהתעוררתי בבית של השכנים. הם הסתירו אותי עד לסוף המלחמה."

"אבל מה קרה לך?" יעקב שאל אותי אחר כך, "הפכת להיות אדם קשה. בימים האחרונים האלה, לפני שגילינו שאנחנו אחים, התייחסת אלי מאוד בקרירות."

"אני לא אוהב בני אדם, יעקב... אחרי המלחמה הפניתי עורף לבני האדם, לאנושות. אבל אתה אח שלי, יעקב. בך אני יכול לבטוח."

"אני לא מבין", אמר יעקב, "אני בדיוק אותו אדם שהכרת אתמול. האם הדם המשותף שלנו הופך אותי לאדם טוב יותר היום ממה שהייתי אתמול?"

ישבתי קפוא במקומי. העולם נעצר לרגע, רגע שנראה בעיניי כנצח. ואז בכיתי. אילו רק יכולתי לראות כל אדם כאילו הוא אח שאבד לי לפני שנים...

שני חלקים בשלם

"הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד." (תהלים קל"ג, א')

פירוד מאחרים הוא מר, הרסני ולעתים קרובות נושא סבל אישי מיותר. הוא מרוקן את הכוח שלנו כאומה, ומפלג אותנו כפרטים. הקרבות הרבים שאנחנו עורכים מיותרים, משום שאף צד לא מרוויח. ולמרות זאת, אנחנו ממשיכים במאבקים הללו.

אם אתה חותך מלפפון ובטעות פוצע את האצבע, האם תיקח את הסכין ותפצע את היד החותכת בתור נקמה? מובן שלא! למה? משום שגם היד השנייה היא חלק ממך.

כשאנחנו מבינים שכולנו עם אחד, אז פגיעה בזולת - "להחזיר לו" - מגוחכת בדיוק כמו לפגוע בעצמך. לכן אומרת התורה: "ואהבת לרעך כמוך". אם אני מבין שזולתי ואני הננו איברים שונים באותה יחידה, פגיעה בזולת הופכת להיות מטופשת בדיוק כמו לפצוע לעצמך את היד השנייה בסכין.

ברכת ההורה

בפרשת השבוע הזה, יעקב אבינו עומד למות והוא רוצה לברך את יוסף ושני בניו, מנשה ואפרים. הוא אומר:

"בך יברך ישראל לאמור: ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה" (בראשית מ"ח, כ').

עד היום, המנהג הוא לברך את בנינו מידי ליל שבת בברכה זו.

אבל מי היו מנשה ואפרים שזכו לכבוד הזה על פניהם של אברהם, יצחק, יעקב, משה, דוד המלך וכו'?

התשובה מתגלה באופן שבו בירך יעקב את השניים. הוא הניח את יד ימינו על ראשו של הבן הצעיר, ואת שמאלו על ראש הבכור. הוא העמיד את הצעיר לפני הגדול. יוסף נבהל, וחשש שמא יביא הדבר להיאבקות בין האחים. יוסף היה מודע בהחלט לצורך לגלות יחס שווה לכולם, לאחר ששנים קודם לכן נמכר לעבדות בעקבות מחלוקת בין אחים.

זו בדיוק הייתה מטרתה של ברכת יעקב. הוא בחן את אפרים ומנשה, כדי לגלות אם אביהם למד את הלקח הדרוש, והצליח להעבירו הלאה. והתוצאה? שני הנערים לא גילו כל טינה לאחר שינוי הסדר הטבעי. הם קיבלו זאת כהערכה כנה של מי ומה הם.

ואז אומר יעקב: זה מה שכל ההורים צריכים לאחל לילדיהם - אחדות בין אחים תשמח את לב ההורים ותביא אושר לחייהם, יותר מכסף, חוכמה או בריאות, השאיפה היא שהם יהיו מאוחדים, בלי חשדות או קנאה. כל השאר הם רק שלבים באותו סולם, וכל השאר מאבדים את זוהרם מתחת לאבק של חוסר האחדות.

וברמה עמוקה יותר, זוהי ברכת הקב"ה לבניו, בני האדם.

מחיר האחדות

חושבני שכולנו נשמח מאוד להיות אחים של כל הסובבים אותנו, אם רק יסכימו איתנו כולם. "אם הם רק יקשיבו לי, אין ספק שיגיע שלום לעולם."

כולנו חושבים שזו אשמתו של השני. "זה הם שאי אפשר לסמוך עליהם... אילו רק היו כל בני האדם ישרים כמוני."

אילו היה מדובר באמת באח שאיבדנו לפני שנים רבות, היינו לכל הפחות מנסים. היינו פותחים את עצמנו, היינו נותנים לזה זמן, היינו מקשיבים. היינו אפילו נמנעים מלהאשים ולהעביר ביקורת כשהוא היה טועה. למרות כל זאת, טעויות קטנות גוררות קיתונות של לעג כלפי אלה שנראה לנו שאינם לפי כבודנו. למה?

משום שרק כאשר אנחנו רוצים שזה יצליח, אנחנו מתגברים על הנטיות הטבעיות שלנו.

זהו עולם של בדידות. אם לא נשקיע את המאמץ, מערכות היחסים ידעכו ויגוועו במהירות, ואנחנו נותנים להם לדעוך כשמצב הרוח שלנו אינו במיטבו. חברים ותיקים, קרובים וחשובים, הם זן נדיר במיוחד. ננסה להתייחס אל כל בני האדם כאילו היו אחינו האובדים - לחבב אותם עלינו, ואותנו עליהם.

יתכן שיתעורר בנו הספק: "אבל אולי הוא יבגוד בי, כמו שקורה לעתים בין אנשים". אם הוא אחיך האבוד, זה שווה, כדאי לקחת את הסיכון. נתגבר כשהוא עושה משהו שלא מוצא חן בעינינו; ננסה להפוך אותו לאדם ישר יותר.

מהו חבר אמיתי?

חלק מההגדרה היהודית למושג חבר הוא, שהוא חלק ממך. ושאתם תעשו כמעט הכל זה עבור זה.

נשקול את המצב התיאורטי: כמה אנשים אתה מכיר שיעזרו לך אם תרים אליהם טלפון ותגיד: "נכנסתי לצרה רצינית, אני ממש זקוק לעזרה שלך עכשיו"? חשבו על זה היטבכדי לגלות מיהו חבר אמיתי.

נתחיל להתייחס לאחרים בהתחשבות, דאגה וכבוד רבים יותר. חשבו על שלושה דברים שהייתם עושים לו גיליתם שהשכן שלכם הוא בעצם אותו אח שאיבדתם לפני שנים רבות. דמיינו את זה באמת. תגלו שכשאתם מסתכלים בדרך זו על אנשים ומתייחסים אליהם באופן שונה, נפתח בפניכם עולם חדש של אנשים אמיתיים - שווה לנסות!

*המאמר מבוסס על הרצאה מפיו של הרב נח ויינברג.
*ר' גם מאמרו של הרב נוח ויינברג "חברות, אהבה ואחדות", הדן בנושאים קרובים.

***
סיעור מוחות - שאלות למחשבה

שאלה ראשונה: מהי ההגדרה של חבר? שאל את החברים שלך שאלה זו, ונסו להגיע יחד להסכמה.

שאלה שנייה: על פי הגדרתך, כמה חברים יש לך בפועל?

שאלה שלישית: האם אתה מעורב בסכסוך מתמשך עם קרובי משפחה או חברים? איך תוכל לפתור את הבעיה?

מאמר בנושא קרוב:

הבנת ההגדרה של מושג האהבה, עשויה לשפר את קשרינו האישיים ואת הצלחת תפקודנו כעם

.