"האדם חכם בעודנו מבקש החכמה.
וכאשר יחשוב שהגיע אל תכליתה - הוא סכל."

מבחר הפנינים – רבי שלמה אבן גבירול

איל-ההון האגדי בעסקי הנדל"ן, נעץ מבט רציני במראיין שלו. "בכל חיי החלטתי רק שתי החלטות."

"מה הן היו?" שאל המראיין.

"הראשונה הייתה כשהחלטתי להשקיע ברצינות בלעשות הרבה כסף."

"ומה הייתה השנייה?"

"לאחרונה, כשהחלטתי לפרוש."

"זה הכל?" שאל המראיין בתדהמה.

"הלוואי שהיו לי יותר", ענה איל ההון, "אבל כל מה שאי-פעם עשיתי נבע בעצם משתי ההחלטות האלה".

"ואמור לי", שאל המראיין, "איזו מהן הייתה הקשה ביותר?"

"בלי שום ספק, השנייה."

"אז אני לא מבין", שאל המראיין בפקפוק, "למה החלטת לפרוש?"

איל ההון ענה בקול טעון רגש - "משום שהבנתי שעד לאותו רגע... בכל החיים שלי, הגעתי להחלטה רק פעם אחת!"

יסוד החיים הוא בחירה. זה מה שהופך אותנו לבני אדם. זה מה שמגדיר מי אנחנו. זה מקור הגאווה הגדולה ביותר, וההנאה הגדולה ביותר. אנחנו משבחים את הבחירות שלנו, מנופפים בהן אל-על כדי שכולם יראו: "בואו תראו מה בחרתי; תראו כמה שאני חכם ופיקח".

כשאנחנו מפסיקים לבחור, אנחנו מפסיקים לחיות, אבל לא קל למצוא החלטות מלאות משמעות.

באופן תיאורטי, היינו יכולים לבחור אם לקום מהמיטה או לא, אם לאכול או לא, אם לצאת לעבודה או לא. אבל, האם אנחנו באמת מחליטים את ההחלטות האלה? האם לא לעשות את הדברים האלה זו בכלל אפשרות לגבינו?

ל"בחירה" אמיתית צריכה להיות אלטרנטיבה סבירה – האפשרות לבחור ב"כן" באותה קלות כמו ב"לא".

אילו היינו בוחרים באותה קלות בין לאכול או לא לאכול... אִילו שתי האפשרויות היו נראות מושכות וטובות באותה מידה - החיים שלנו היו באמת מפחידים. כל יום היה מתנהל בנו מאבק פנימי: "האם אני צריך לאכול, או שאני לא צריך לאכול?" בסופו של דבר, יתכן מאוד שאנשים רבים היו בוחרים אפילו לגווע ברעב!

תארו לעצמכם מה היה קורה אילו כל הפעולות שלנו, היו מרגשות ומרתקות מעבר למה שמילים יכולות לבטא. זה סוג הריגוש בחיים שלמענם מוכרים את עצמם שכירי חרב או פעלולנים, ההתרגשות שנובעת מהצורך לחשוב במהלך השגרתית שבפעולות: "אולי יש מוקש מתחת למגף שלי. או, אולי זאת מכונית תופת".

ככל שבחירות החיים מאבדות מערכן, ככה החיים מאבדים ממשמעותם.

החלטות במציאות וירטואלית

במציאות, בכל אופן, החלטות קשות הן משהו שאנחנו נוטים להתחמק ממנו. זה נראה נפלא בטלוויזיה, אבל מי רוצה כזה מין לחץ?

כך, נוצר פרדוקס: ככל שאנחנו מגבילים את החיים, בכך שאנחנו דוחקים הצידה את ההחלטות, כך הופכים החיים להיות יותר משעממים, מונוטוניים וחסרי משמעות. מצד שני, ככל שאנחנו מתעמתים עם החלטות, החיים אמנם יותר מרגשים – אבל גם יותר לחוצים. אז מה אנחנו אמורים לעשות?

הפתרון שבו בוחרים אנשים רבים הוא "אשליה" של בחירה. האשליות האלה באות בצורות רבות. צורה פופולארית היא צפייה באופרות סבון, בסרטי רצח ומסתורין, ובכדורגל.

כל צורות הבילוי הללו הן פופולאריות, משום שהן כוללות אנשים שעמם אנחנו יכולים להזדהות כשהם חיים את התמודדויותיהם. כשרונאלדינו עולה על המגרש, אני יכול לדמיין מה הייתי עושה אילו הייתי הוא. אני מדריך את השחקנים ומחליט החלטות, למרות שהן דמיוניות. זה כמו חיים במציאות מדומה!

עסקים יכולים להיות צורה נוספת של אשליה. האם אין זה מרגש להחליט היכן להשקיע ומה למכור? אבל, גם זאת לא בחירה אמיתית. זה רק עניין של להיות מספיק חכם כדי להבין את העקרונות, באיזה מקרה נרוויח יותר כסף מהשני. אין כאן אלטרנטיבות מהותיות, אבל זה נותן "תחושה" של בחירה אמיתית.

אם התוצאה היחידה היא שאני יכול לקנות מכונית נוספת או לצאת לעוד חופשה, אז הבחירה אינה משמעותית במיוחד.

רגעים מלאי משמעות

קצין הק.ג.ב. נקש שלוש פעמים. "האם כאן חי החבר קפולסקי?"

"לא!" באה התשובה החדה מאחורי הדלת הנעולה על בריח.

הקצין משך בכתפיו והלך, אך חזר חצי שעה אחר כך. הוא נקש שוב שלוש נקישות, הפעם בחוזק רב יותר.

"אתה בטוח שקפולסקי לא חי כאן?"

"בטוח לגמרי!" באה התשובה המיידית.

"איך קוראים לך?" שאל הקצין.

"קפולסקי."

"חשבתי שאמרת שקפולסקי לא חי כאן?"

"לזה אתה קורא חיים?!"

קל "להיות", אבל החיים דורשים מאיתנו השתתפות פעילה ובחירה. אנחנו יכולים להעביר שנה שלמה רק ב"להיות", אבל כדי "לחיות" צריך 365 ימים של בחירה בחיים. התורה אומרת לנו שסתם "להיות" שווה למוות. משום שאם אנחנו לא צומחים, אנחנו קמלים.

כדי שהחלטות תהיינה מציאותיות ומשמעותיות, חייבות להיות להן תוצאות. החלטות שהתוצאות שלהן גדולות ביותר, הן גם המהותיות ביותר. לדוגמא, היום שבו החלטת להינשא, או היום שבו בחרת בקריירה שלך, היו הימים המשמעותיים ביותר בחייך. גדלת כאדם משום שבחרת. אנשים שלא בוחרים... לא משתנים, ולא צומחים!

אי אפשר שיהיו לנו חיים של משמעות, אם אנחנו עושים דברים משמעותיים רק כשיוצא לנו. חיים מלאי משמעות מורכבים מהרבה רגעים משמעותיים.

אבל איך נוכל לבחור בחירות מלאות משמעות כל יום? מה כבר אפשר לבחור?

פרשת השבוע הזה מצטטת את דברי האלוקים: "ראה, נתתי לפניך היום, את החיים ואת הטוב, ואת המוות ואת הרע... ובחרת בחיים, למען תחיה אתה וזרעך" (ויקרא ל', ט"ו-י"ט).

גם החיים וגם המוות מונחים לפנינו. שניהם זמינים באותה מידה.

אבל, איך אנחנו 'בוחרים בחיים'? ברור שאנחנו לא "בוחרים" לחיות, זה כאילו לומר שאנחנו "בוחרים לנשום!"

אילו בחירות יש לנו בחיים?

לדוגמא:

- איך אנחנו אמורים לגדל את ילדינו?

- איך נתייחס לבני הזוג שלנו?

- מה היינו הכי רוצים לעשות בימים שנותרו לנו?

- האם אנחנו אמורים לעבוד פחות ולבלות זמן רב יותר עם בני משפחותינו?

- אולי כדאי להתנסות בחוויה של שבת?

- או אפילו לבלות זמן אמיתי עם עצמנו?

כל אלה החלטות קשות, משום שהרבה יותר קל לא לחשוב עליהן... להמשיך לצעוד מתוך הרגל, בלי לבדוק ולבחון את הדרך... פשוט "להיות".

אנחנו אומרים: "אבל, אני לא מסוגל... זה לא נוח..."

אם אנחנו רוצים לעצור את הסחרחרת הזאת שנקראת "להיות", אנחנו חייבים להגיע להחלטות רציניות. הגיע זמן לזרוק את התשובות הנוחות. להתעלות מעבר לנוחיות. אנחנו צריכים להיות נכונים למשהו אחר, לתת לעצמנו אלטרנטיבות אמיתיות. זה מה שיוצר את הבחירה בחיים.

הבחירה בחיים לא יכולה להיות פסיבית משום שהחיים אינם פסיביים.

האם אתם רוצים להיות כאן? האם אתם רוצים לעשות מה שאתם עושים, או שאתם עושים זאת כי עשיתם את זה אתמול, ואתמול עשיתם זאת כי זה מה שעשיתם שלשום? האם אתם יכולים לעקוב לאחור אחר חייכם עד לבחירה ראשונית כלשהי – להיות עשיר או מפורסם או רגוע? אולי אי שם בתיכון, הפעלתם את טייס החיים האוטומטי שלכם – ושכחתם לבדוק את השעונים?

מי שאינו בוחר, איננו חי. ומי שאינו חי, איננו הוא.

סיעור מוחות – שאלות למחשבה

שאלה ראשונה: מה הייתה ההחלטה הקשה ביותר שהחלטתם אי פעם?

שאלה שנייה: מול איזו החלטה אתם עומדים כעת? האם אתם מתמודדים איתה, או מנסים לעקוף אותה?

שאלה שלישית: האם אתם "חיים", או פשוט "קיימים"? מנין לכם?