"החוכמה לנשמה, כמו מזון לגוף"
-ע"פ האבן עזרא

בפעם הבאה שאתם יושבים לאכול סלט טוב, תחשבו קצת על הפרות המסכנות. יום אחר יום, כל מה שהן אוכלות זה אותו עשב פשוט.

תארו לעצמכם דיאטת עשב 365 ימים בשנה. לפעמים הוא לח, לפעמים הוא יבש. בלי רוטב, בלי מלח, רק עשב. אחרי כמה זמן, העשב הזה באמת ייצא לנו מהאף.

איך הפרות מסתדרות עם זה???

* * *

אדם אינו חיה

רוב בעלי החיים בעולם מסתדרים מצוין עם תפריט פשוט וקבוע.

אבל לא האדם. בני אדם צריכים גיוון.

מנקודת מבט פיסיולוגית טהורה, אנחנו יכולים לחיות על הלחם והמים לבדם. אז מה עומד מאחורי החיפוש אחר ארוחה טובה, גלידה, מטעמי מאפה, באגט, פסטראמה ושאר המעדנים הקולינאריים?

נראה שיצורים אחרים לא מגלים שום תגובה שלילית, או חוסר הנאה, שנובעים מפשטות התזונה שלהם! אז למה רק האדם לא יכול "לחיות על הלחם לבדו?"

צרכיו של האדם

בני אדם, שלא כשאר בעלי החיים, זקוקים למשמעות בחיים. חכמי הקבלה מסבירים זאת בתור אחת המקבילות בין העולם החומרי לעולם הרוחני; מקבילה שמניעה אותנו לרצות יותר מאשר לחם לבדו. למרות שהאוכל הוא תחליף עלוב להגשמה אמיתית ולמשמעות, הוא בכל זאת מהווה, לעתים קרובות, מוקד לחיפוש שלנו אחר משמעות.

אבל, הדחף האנושי למציאת משמעות לא נמצא בפלאפל. לרוע המזל, אנחנו לפעמים כל כך ממוקדים בחיפוש, עד שאנחנו מבקשים את ההגשמה במקומות הכי פחות סבירים, ולפעמים גם הכי פחות יעילים.

פרשת השבוע הזה מכילה את אחת השורות המפורסמות ביותר בתורה: "לא על הלחם לבדו יחיה האדם" (דברים ח', ג'). מצטטים את המלים האלה לעתים קרובות, אבל המשך הפסוק חשוב לא פחות: "כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם".

מה שהפסוק אומר לנו הוא, שמכיוון שהאדם אינו יכול לחיות על הלחם לבדו, אז: או שהוא ימלא את החלל הנוסף הזה במשמעות אמיתית – מערכת יחסים עם בוראו; או שהוא יחפש תחליפים למשמעות כזאת, כמו אוכל.

בימינו, המסעדות עלו לדרגת מקדשים; מתכונים הם סודות מקודשים; שפים הם הכוהנים הגדולים.

חיפוש אחר הסושי המושלם יכול לעשות לחתול שלך את היום, אבל לך זה לא יעשה כלום, חוץ מלמלא את הבטן.

חיפוש משמעות בעוגת השוקולד

שימו לב שככל שהיום שלכם מלא יותר במשמעות, ככה אתם מתאווים פחות לאוכל. כולנו חווינו ימים מלאי התרגשות והגשמה, שבהם תאוות האכילה שלנו נעלמה. לפעמים אפילו דילגנו על ארוחות שלמות!

כשהחיים ממוצים, אנחנו מחפשים פחות את הסיפוק במזון. לפעמים יש לנו משהו לגמרי שונה מלחם כדי להזין את עצמנו.

מצד שני, לכולנו היו ימים מדכאים שבהם תאוות האכילה שלנו התעצמה עד טירוף.

תבינו מה שזה אומר: אם אנחנו משתמשים במזון בתור תמריץ, זה רק בגלל שהחיים לא כל כך ממריצים.

לרוע המזל, החיפוש שלנו אחר משמעות לא יכול להתממש באותה קלות כמו שמזמינים פיצה. מקדונלדס הרגילו את העולם המערבי לחשוב, שניתן למלא מיידית חסר שנובע מ"תחושת רעב". אבל, כדי למלא צרכים רוחניים, יש צורך בהרבה יותר זמן משלוש הדקות שלוקח להזמין המבורגר וצ'יפס.

יש דרך פשוטה כדי לאמוד את רמת הרוחניות שלנו: אם אנחנו זקוקים למזון כדי לשפר את מצב הרוח, כנראה אנחנו לא מצליחים לספק את הצרכים הרוחניים שלנו.

ככל שננסה, לא נגיע לסיפוק משום כמות של עוגת שוקולד. אבל כמו שזלילה חזירית לא תביא לנו הגשמה עצמית, גם דיאטה לא תגרום לנו לחוש מאושרים יותר! הבעיות המטרידות בחיינו לא ייפתרו "במכון לעיצוב הגוף", וגם לא בבגדים קטנים בשתי מידות.

ההזדמנות

בפעם הבאה שתמצאו את עצמכם מחפשים עוגייה לעידוד, חכו רגע. נסו להגדיר מה אתם רוצים להשיג באמת. שימוש בעוגיות כדי להגיע למשמעות והגשמה אמיתיים, רק ירחיק אתכם יותר מהמקום אליו אתם שואפים באמת.

אם רק ניתן לשכל שלנו להוביל, ולא לבטן, אם רק נחשוב על 'מה מטריד אותנו באמת' ו'לאן אנחנו שואפים בליבנו', נוכל להימנע מה"תיקון" המהיר והריקני שמציע האוכל, ובמקום זה, למצוא את המשמעות שאליה אנחנו כל כך כמהים.

אם אנחנו מצפים מהאוכל שיעניק לנו סיפוק בחיים, סימן שכבר עלינו על המסלול הלא נכון. אבל התאווה הזאת היא גם סימן אמיתי לכך שאנחנו זקוקים ליותר משמעות. החשק שלנו לפיצה-מטר היא תמרור אדום: עצור! אתה לא על המסלול הנכון!

אל תציעו שוקולד לנשמה רעבה!

* * *

סיעור מוחות – שאלות למחשבה

שאלה ראשונה: האם אתם משקיעים עבור מילוי הצרכים הרוחניים שלכם, את אותו הזמן שאתם מקדישים למילוי צרכיכם הגופניים?

שאלה שנייה: אנורקטיים לא מודעים לזה שהם צריכים לאכול. בדומה לכך, אנחנו הרבה פעמים לא מודעים לכך שהנשמה שלנו מורעבת. מתי הייתה הפעם האחרונה שבה הנשמה שלך חשה סיפוק?