"אם הסטטיסטיקות נכונות, היהודים מהווים בקושי אחוז אחד מהמין האנושי. כמו שובל ערפילי ועמום, של אבק כוכבים אבוד בשביל החלב. באופן טבעי, בקושי היה צריך לשמוע על היהודי, אבל שומעים עליו, תמיד שמעו עליו. הוא בולט בעולם כמו כל עם אחר, וחשיבותו המסחרית נמצאת הרבה מעל לכל פרופורציה לגודלו הזעיר. תרומתו לרשימה העולמית של השמות הגדולים בספרות, מדע, אומנות, מוסיקה, כלכלה, רפואה והעיון רחוקה גם היא מכל יחס לנחיתותו המספרית.

"הוא עבר מאבק מפליא בעולם הזה, בכל התקופות; ועשה זאת כשידיו קשורות לאחור. הוא יכול להיות גאה בעצמו, ונבין אותו. המצרים, הבבלים והפרסים עלו ומילאו את העולם בשאון, הדר ויפעה, עד שהועם הזוהר, והם שקעו, ועברו מן העולם. היוונים והרומאים הלכו בעקבותיהם, עוררו רעש עצום ונעלמו. עמים אחרים הופיעו, נשאו ברמה את לפידם לזמן מה, אך הוא אֻכַּל באש של עצמו, ועתה הם יושבים בצללים, או אבדו בכלל.

"היהודי ראה את כולם, הכה את כולם והוא היום מה שהיה מאז. אינו מראה סימני שקיעה ולא תשישות של זקנה, אין האטה בכישוריו וערנותו לא קהתה. כולם בני תמותה בעולם, מלבד היהודים. כל הכוחות חולפים, אך הוא נשאר.

(מרק טוויין, "ביחס ליהודים", Harper's Magazine, 1988)

בפרשתנו, משה רבנו עומד למות. נאום הפרידה שלו מזהיר מפני מה שיבוא על העם היהודי אם יסטה מהדרך המיועדת לו:

"והפיץ ה' אתכם בעמים, ונשארתם מְתי מספר בגויים..." (דברים, ד', כ"ז).

מבחינה היסטורית, כל העמים שפוזרו ונפוצו נטמעו בתוך האומות שהקיפו אותם. אבל העם היהודי ייחודי. אפילו כשהוא מפוזר, הוא עדיין שומר על זהותו הלאומית, הדתית והתרבותית.

מעבר לכך, עמים לא נשארים במספרים קטנים. או שהם צומחים או שהם נעלמים. אבל לא העם היהודי, ששרד תקופות ארוכות – למרות היותו קטן באופן בולט מבחינה מספרית.

"בואו נראה איזה מין יצור מוזר הוא היהודי, שכל המלכים וכל העמים, יחד ולחוד, התעללו, התקיפו, לחצו ורדפו, רמסו וטבחו, שרפו ותלו אותו, ולמרות כל זאת הוא עדיין חי... עם כזה אי אפשר להשמיד. היהודי הוא נצחי כמו הנצח עצמו."

משה המשיך להסביר להם איך ייראה עתיד כזה, בין אומות העולם:

"ובקשתם משם את ה' אלוקיך, ומצאת, כי תדרשנו בכל לבבך" (דברים ד', כ"ט).

לפני 3,500 שנים אמר משה לעם ישראל שבעתיד הרחוק, הוא יחפש את האלוקים. האנשים אולי לא יאמינו באלוקים; אבל הם יחפשו אותו!

החיפוש הזה לא דומה לאינדיאנה ג'ונס ב"שודדי התיבה האבודה". מדובר בחלק מהמהות היהודית - מניע בלתי מודע וכפייתי לחפש אחר משמעות גדולה יותר ותכלית בחיים.

ואנחנו לא מדברים פה על עם פסיבי ונוח לרצות. אנחנו עוסקים בעם נחוש ומלא שאיפה; אבל זה עם שידוע ומפורסם לא בגלל מה שהוא שואף להיות, אלא מכיוון שהוא עם צמא – שאינו יודע כיצד להרוות את צימאונו.

"הנה ימים באים, נאום ה' אלוקים, והשלחתי רעב בארץ: לא רעָב ללחם, ולא צמָא למים, כי אם לשמוע את דברי ה'..."(עמוס ח', י"א).

...היש שמחה, כשמחת הלב? היש עושר, כעושרה של הנשמה? (ע"פ אבן גבירול).

מאחורי היהודי השאפתן, עומדת נשמה הצמאה למשמעות גדולה יותר בחיים.

אולי זו הסיבה שבגללה מצוות התורה העוסקות בגידול הילדים, מפורטות ביותר. הרבה יותר מסובך לבשל ביצה בסיר לחץ מאשר לבשל אותה בסיר רגיל. אם אנחנו לא יודעים מה אנחנו עושים – זהירות! סכנת התפוצצות! (אפילו כשעל פני השטח הכל נראה לגמרי בסדר).

ב'ימים הטובים של פעם', גידול ילדים בריאים נראה הרבה יותר מובן מאליו; היום הנושא מלא בקשיים. פעם נראה היה שהחיים מבטיחים לספק הרמוניה והגשמה; היום נראה שרק בודדים מוצאים שלווה כזאת. המאבק הזה, המלחמה הזאת, החיפוש היהודי הזה, הם דברים שעמם אנו מתמודדים כבר 3,500 שנה. לפני שננסה לפתור את חידת החיים המורכבת הזאת בעצמנו, יהיה חכם להעיף מבט על כמה מהתשובות שהמסורת העמוקה, העשירה, ובעלת הניסיון רב השנים - כבר הניבה.

סיעור מוחות – שאלות למחשבה

שאלה ראשונה: עצרו רגע וחשבו: האם המלים "חיפוש" ו"בדיקה" מתאימות לאנשים הקרובים אליך?

שאלה שנייה: האם המלים "חיפוש" ו"בדיקה" מתאימות לחיים שלך?

שאלה שלישית: מה לדעתך "הסוד" של עם ישראל?