הזדמנויות מוחמצות – החיים מלאים בהן.

אתה יוצא עם בחורה. למרות המעלות שלה, היא כל כך לא הסוג שלך, שאתה ממשיך הלאה. עשר שנים אחר כך אתם נפגשים שוב, ואתה לא מאמין איזה פספוס זה היה...

חברה קרובה יוצאת לטיול. היא מזמינה אותך להצטרף, אבל את לא מוצאת בזה שום טעם. היא חוזרת קורנת, אולי אפילו שונה - אילו רק יצאת איתה...

לשכן יש רעיון ליוזמה עסקית שכוללת סיכון מסוים. אתה מסודר בעבודה קבועה, משעממת, עם הכנסה בינונית. "זה לא בשבילי", אתה אומר לו, ובהמשך הדרך אתה קורא בעיתון שהעסק המריא, ומכניס רווחים אדירים.

החיים מלאים בהזדמנויות מוחמצות – רבות מהן החמצנו משום שאנחנו מאובנים ומקובעים בדרכנו

החיים מלאים בהזדמנויות מוחמצות – רבות מהן החמצנו משום שאנחנו מאובנים, מקובעים בדרכנו, ולא מסוגלים לראות מעבר לקצה האף שלנו. כמה חבל.

הבוקר יצאתי מהבית ושם, בגינה, פרחו הצבעונים. כל ה-24.

אולי זה לא נשמע לכם כמו חדשות מרעישות, אבל אתם לא מבינים, אלה הצבעונים שלי.

גדלתי בעיר של בטון ואספלט. במשך 21 שנה צעדו רגליי מדי יום על מדרכות וכבישים מהבית לספרייה, בית הכנסת, בית הספר, דירות של חברים וכולי. כילד חובב ספורט בעל שאיפות מקצועיות לעתיד, חידדתי את מיומנויותיי במשחק כדור על מגרשי האספלט של בית הספר, על המדרכות ובצדי הדרכים. השלט המיותר ביותר באזור היה "נא לא לדרוך על הדשא!", והדבר היחיד שצמח בשכונה שלנו היה אחוזי הפשיעה.

כשהייתי בן שמונה, התלוויתי להוריי בנסיעת אוטובוס ארוכה למחנה קיץ, כדי לבקר את אחי איציק, שהיה אז בן 11. השמש בערה באותו יום, ובאוטובוס לא היה מזגן, אבל זאת הייתה שנת 1961 ונראה שבאותם ימים זה לא הטריד אף אחד.

הגענו לשם בסביבות הצהריים ומיד מצאנו את איציק. אני זוכר איך הופתעתי לגלות שאני כמעט שמח לפגוש אותו. נראה לי שכמה ימי פרידה יכולים לעשות משהו לכל מערכת יחסים בין אחים. אחרי הביקור המתחייב בחדרו, שם פרקנו את כל המטען החורג – בייגלך, עוגיות, ענבים וכולי – העזנו לצאת אל השמש החמה ולתור את שטח המחנה. ואז זה קרה – זאת הייתה אהבה ממבט ראשון. שם, בצבעים חיים, מול עיניי, נפרש מגרש כדורגל. זאת הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי (אם לא נחשיב את הטלוויזיה) שראיתי מגרש אמיתי - ומה אני אגיד לכם, זה היה מקסים.

הדשא כוסח בצורה מושלמת והשערים, האמיתיים, עמדו גאים במקומם. השתחררתי מאחיזתה של אמי ורצתי בחדווה אל המגרש. דמיינתי לעצמי שאני שחקן צמרת, ונעלי ההתעמלות הכחולות שלי מעולם לא חשו מאושרות יותר.

התרוצצתי במגרש, מדמיין את עצמי כחלק מקבוצה של מקצוענים עם קהל מריע ביציעים. אני לא יודע אם מישהו הסתכל, אבל זה לא שינה לי כלום. בתור ילד קטן ועירוני, זה היה מגרש-חלומות, ואני אהבתי כל רגע.

חזרתי אל הוריי שישבו על ספסל עץ ליד הכניסה למגרש, והמשכתי לבלוע בעיניי את משטח הדשא הענק שלפניי. נשאתי אליהם עיניים מתחננות ואמרתי רק שלוש מילים: "תשאירו אותי כאן". באותו רגע לא יכולתי לחשוב על שום מקום אחר. לפני שיצאנו מהמחנה כדי לחזור הביתה, הם נכנסו למשרד ורשמו אותי למחזור השני של הקייטנה, ו-16 ימים אחר כך חזרתי לשם.

במשך 13 השנים הבאות, היה מחנה הקיץ החשיפה האמיתית היחידה שלי לעולם החיצון.

כשנישאתי, עברתי לדירה בבניין משותף, גם הפעם בשכונה מכוסת בטון ואספלט. המשכתי לקנא בבתים עם הגינות המטופחות שראיתי בשכונות אחרות, ולהתפעל מהמראה שלהם. כמה יפים הם היו. מובן שלא ידעתי להבדיל בין צבעוני לגרניום, בין מעדר למגרפה או בין פטוניה לעשב שוטה. כל מה שידעתי הוא שהחצרות האלה באמת נראות מקסים.

נדרשו לשם כך 30 שנות נישואין, אבל פתאום צמחו אורגניזמים חיים בשטח שלי!

גולת הכותרת הייתה תמיד הצבעונים הגבוהים והזקופים, בצבעים עליזים, שפרחו בגאווה. אבל הייתי כל כך בור, שבמשך שנים רבות אפילו לא ידעתי אפילו איך קוראים להם.

"תסתכלי, תראי את ה... את הפרחים האלה. מדהימים, נכון?" הייתי אומר לאשתי.

זה לא שפרחים יפים עניינו אותי כל כך. אפילו אשתי לא הייתה חסידה נלהבת של פרחים. אני אהבתי דברים 'גבריים' – ספורט, פסטרמה וכל מיני חידושים טכנולוגיים. שיהיו לי צבעונים משלי? אפילו לא עלה בדעתי. אם לא מוכרים אותם במחסני חשמל או בסופרמרקט, אז בשבילי הם "מחוץ לתחום".

כשעברתי לביתי הנוכחי, רכשתי גם פיסת טבע בחצר הקדמית, בסך כולל של 3X6 מ"ר. במשך השנים הראשונות פשוט התעלמנו ממנה, והיא השיבה לנו התעלמות. אבל באביב שעבר, בפרץ פתאומי של פזיזות, נפרדנו מסכום כסף מכובד ושכרנו צוות גננוּת לא מדופלם. כמה שבועות אחר כך, צמח דשא ירוק, אמיתי, מתוק ואוטנטי בחצר שלנו, יחד עם שני צמחי שרך וכמה פרחים קטנים.

נדרשו לשם כך 30 שנות נישואין, אבל פתאום צמחו אורגניזמים חיים בשטח שלי! חסר חשיבות? אולי. אבל בשביל אדם כמוני, שמגיע מיערות הבטון, זאת הייתה הפתעה רצינית.

השנה, כשסוף סוף הגיע האביב, הופיעו שוב צוות הגינון הלא מדופלם בחלקה הצנועה שלי. התבוננתי בהם עובדים שוב בגינתי הקטנה.

אבל המראה המופלא ביותר התגלה רק כמה ימים אחר כך. עמדתי על מפתן הבית, והנה, בהוד והדר, זקופים וגבוהים, פורחים וגאים - עמדו בגינתי 24 צבעונים עוצרי נשימה.

עמדתי שם במשך כמה דקות, בלי להסיר מהם את עיניי, מחייך ומדבר אל עצמי.

"ה... הפרחים האלה... באמת ממש יפים!"

מה שחשבתי שלעולם לא יהיה, פתאום קם והיה.

 

* * *

 

צבעונים נראים יפה, אבל האם הם באמת חשובים בסכמה הכוללת של החיים? ודאי שלא. מה שראיתי באמת באותו יום, לא היה הצבעונים. היו אלה את ההזדמנויות המוחמצות.

כמה פעמים ראיתי חברים שהיה להם אומץ לנסות משהו חדש, ללמוד משהו קשה באמת או להרים פרוייקט, למרות שהיו סיכויים סבירים שהוא ייכשל.

כמה אתגרים פגשתי בחיים האישיים שלי, ובאופן אוטומטי הנחתי שהם "מחוץ לתחום" בשבילי?

לעתים קרובות מדי אנחנו פוטרים אפשרויות והזדמנויות צמיחה במחשבה, "לא ככה חינכו אותי", או "אני לא יודע לרקוד", או "מי יקשיב לאחד כמוני?" זאת נוסחה בטוחה לכישלון.

אל תניחו ללימוד התורה להצטרף לרשימת ההזדמנויות שהוחמצו

בחג השבועות אנחנו חוגגים את הרגע הגדול ביותר בהיסטוריה שלנו, כשנפתחו השמים לפני יותר מ-3000 שנה, וא-לוהים דיבר אל כל עם ישראל, ונתן לנו את מתנת המתנות – את התורה.

אבל כשחוגגים בלי תוכנית לעתיד, זה סתם לזכור את העבר ותו לא.

כמה פעמים חשבנו, שקלנו או סתם דמיינו, שגם אנחנו יכולים ללמוד קצת תורה? וכמה פעמים דחקנו את הרעיון במהירות: "אין לי זמן", "אני לא יודע ארמית" או "ממילא אני אף פעם לא אהיה רב" או "אני כבר מבוגר מדי".

אפשר ללמוד תורה גם בלי לפטפט בארמית שוטפת, ואף אחד לא זקן מדי. ולמען האמת, לא ממש משנה כמה אנחנו לומדים – זה יכול להיות 30 דקות ליום או 10 דקות לשבוע. מה שחשוב זה להתחיל, וחג השבועות הוא הזמן האידיאלי לעשות את זה. רק אל תניחו ללימוד התורה להצטרף לרשימת ההזדמנויות שהוחמצו!

אולי אתם לא יודעים באיזה צד להחזיק טוריה, ואולי אתם לא יודעים מה ההבדל בין ורד לציפורן, אבל זה לא אומר שאתם לא יכולים ללמוד קצת. מי יודע? אולי יום אחד... איכשהו... גם לכם יצמחו צבעונים בגינה.

ואם אתם לא מאמינים, תסמכו עלי.