אני כותב אליך מתוך בושה וחרפה.

אתה לא מכיר אותי, אבל אני מכיר אותך. לעת עתה זה יישאר ככה, ואני מקווה שאתה מבין.

אני כותב משום שאני מיואש. חיי, שהיו בעבר נווה של יופי, הפכו לאיומים ונוראים. אני לא יכול בשעה זאת לדון בפרטים או לחשוף לאיזו שפלות הגעתי או כמה עמוק נפלתי. רק תדע שהמצב שלי בלתי נסבל.

פניתי אליך כדי לשאול אם תהיה מוכן לפגוש אותי ואם תהיה מוכן להנחות אותי. אני בוחר להעביר את הבקשה דרך האימייל, בגלל שאני נורא מתבייש וזקוק נואשות לאנונימיות. אני מפחד להתקשר אליך, שמא אסתכן בדחייה. עוד לפני שאני פונה אליך ישירות, אני חייב לדעת אם תהיה מוכן להקשיב לי בלי שיפוטיות או גילוי מורת רוח.

תודה על תשומת הלב.

אנא השב במהירות. חיי על כף המאזניים.

אבוד

קראתי את המייל כמה פעמים. זאת לא הייתה התחזות או מעשה קונדס. היה לי ברור שאבוד הוא אדם אמיתי שנמצא בבעיה חמורה מאוד. עניתי מייד – בנימת עידוד והרגעה. אבל למעלה משלושה שבועות חלפו בטרם שמעתי שוב מאבוד, ותגובתו הייתה קצרה ותמציתית.

אני יודע שעבר הרבה זמן, ואני מודה לך על תגובתך. פשוט עדיין לא הייתי מוכן. חשבתי שאני כן, אבל טעיתי.

אני חושב שכעת אני מוכן. מתי נוכל להיפגש?

עדיין אבוד

הוא הגיע בערב, עטוי במסווה החשיכה. להפתעתי, הוא לא נראה נואש או מתוח במיוחד. היה מעין רוגע מוזר בדרך בה הלך ודיבר. כפי הנראה, הכאב והפחד היו כל כך גדולים שהוא נכנס למצב הכחשה – כאמצעי הגנה מפני המציאות הקשה של הנסיבות בהן הוא נתון.

הוא דיווח בצורה מסודרת ומפורטת על מסעו הטראגי אל תהום ההימור הכפייתי. התהליך התחיל במשחקי פוקר על סכומים קטנים בבתים של חברים, ובטיולי "נופש" מפעם לפעם. "לא רציני", הוא אמר. "הפסדתי כמה מאות פה וכמה מאות שם, שום דבר שיפריע לי לחיות."

אבל אז התחילו השקרים. המאות הפכו לאלפים, והנסיעות פנו לכיוון בתי ההימורים הגדולים

אבל אז התחילו השקרים: "זאת נסיעת עסקים, מותק. אחזור בעוד כמה ימים. הלוואי שהיית יכולה לבוא איתי." האמת הייתה רחוקה מאוד מכך. המאות הפכו לאלפים, והנסיעות פנו לכיוון בתי ההימורים הגדולים... והכל תוך כמה חודשים. בהיותו בעליו היחידים של מפעל פלסטיק מצליח, עם סגנים מוכשרים שיכולים למלא את מקומו, אבוד יכול היה "להתחמק" לתקופות ארוכות יותר ולשלוף אינספור תירוצים מתוך השרוול.

לא עבר זמן רב עד שאבוד הפסיד כמה מאות אלפי דולר במשחקי קלפים ושולחנות רולטה, והחל למשכן את ציוד המפעל שלו, כדי לקבל מהבנק הלוואות גדולות לכיסוי הפסדיו. זה היה סיפור טראגי אופייני שנשאב מקלסרי ההתמכרות עמוסי הקרבנות, שחייהם לעולם לא יוכלו להשתקם. אבל מה שהיה גרוע יותר מהתמוטטותו הכלכלית, הייתה התדרדרות מערכות היחסים שלו עם אשתו ושלושת ילדיו. נראה שאבא הפסיק להיות בבית, וכשהוא כבר היה, הוא היה עצבני וחסר סבלנות באופן בלתי מובן.

"הכל קשור לעסקים", הוא היה אומר לאשתו. "אני פשוט צריך לאזן את הספינה ואז הכל יהיה שוב בסדר. חכי ותראי".

נקודת המפנה הגיעה בליל אימים אחד, בשעה 2:30 לפנות בוקר. הוא נהג הביתה מתוסכל מחוויית הפסדים נוספת, ובמהירות של 130 קמ"ש, סטתה פתאום מכוניתו מהכביש, פגעה במעקה ההפרדה ובתמרור וסיימה את דרכה במסלול הנגדי. רק בנס הוא הצליח להתחמק מהרכבים ששעטו לעברו ולהימלט על חייו. את המייל הראשון הוא שלח אלי בבוקר שלמחרת.

בריא?

בחודשים הבאים נפגשתי עם אבוד פעם בשבוע, לפעמים פעמיים, ופיתחנו קשר אוהב ואכפתי. אבוד לא היה המכור הראשון שהכרתי, אבל הוא היה שונה. הנפילה שלו הייתה חדה, אבל הוא הישיר אליה מבט. "אני לא רוצה להפסיד את הכל", הוא היה מצהיר לעיתים קרובות. "אני כל כך אוהב את אשתי ואת הילדים שלי. נראה לי שהיחיד שאני לא אוהב זה את עצמי", אחר כך הוא היה בוכה – בכי עמוק, מלא כאב ולפעמים חסר שליטה.

והוא כל כך צדק - הוא באמת שנא את עצמו. למרות כל ההצלחה שחווה בעסקים, בבית וכמנהיג בחברה ובקהילה, שום דבר לא שינה את ההרגשה הפנימית העמוקה שלו שהוא פשוט לא שווה. במשך שעות ארוכות הוא העמיק ובחן את הנזק שנגרם לו על ידי אימו הביקורתית ואביו המתעלם. ניתחנו יחד כל נקודה בחיים ללא חברים וללא תקווה. אבל זה לא היה מספיק.

בהתחלה ההימור פסק. זאת דינמיקה נפוצה אצל מכורים שמגיעים לבור תחתיות. הסברתי לאבוד שלמרות שהוא מתקדם לכיוון החלמה, אין סיכוי שהתנזרותו מהימורים תחזיק לאורך זמן. המשיכה תחזור, הזהרתי, והמלחמה שלו כפי הנראה תהיה מלחמה לכל החיים. זהו גורלו של מהמר, אלכוהוליסט, מסומם, בולמי וכל התמכרות מוכרת אחרת. זאת הייתה שיחה קשה, אבל הוא היה חייב לשמוע אותה.

ואמנם, למרות שהוא שמר על הבטחתו לא לשוב אל ערי החטא, ההימורים שלו חזרו – והפעם בצורת הימורי ספורט, שאפשר להשיג בקלות רבה אונליין. הוא היה מסתתר במשרד שלו (הן בבית והן בעבודה), ליד המחשב, מאחורי דלתות סגורות, ומבלה שעות על גבי שעות בהימורים על משחקי כדורסל וכדורגל. זה נמשך שבועות רבים בלי ידיעתי, עד שערב אחד, אחרי שהפסיד 35,000$ בתוך שבוע, הוא נשבר והודה שהמחלה שלו חזרה.

הוא התנגד לפנות לקבוצת תמיכה בגלל מעמדו החברתי הגבוה

בשלב זה, סוף סוף נפלו תחינותיי, להצטרף לקבוצת תמיכה אנונימית, על אוזניים קשובות. עד כה, הוא התנגד לפנות לקבוצה כזאת בגלל מעמדו החברתי הגבוה. הוא היה מבועת מהמחשבה שמא יזהו אותו, בייחוד משום שהוא עדיין הסתיר את בעיית ההתמכרות שלו מאשתו וממשפחתו. אבל אחרי שגילה שכל התובנות בעולם לא יספיקו כדי ליצור שינוי אמיתי וארוך טווח, התנגדותו פחתה. הוא בחר במקום מרוחק, רחוק מעיניהם ואוזניהם הפקוחות של שכניו, והתחיל במסעו אל תוך עולם תוכנית 12 הצעדים.

שנינו כל כך קיווינו. הוא עשה צעד גדול כשהודה בחוסר האונים שלו לגבור על המחלה הנוראית הזאת, ובכך שחשף את עצמו בפני מהמרים נוספים - וזה לא היה קל. אבל שוב, הוא חזר להיות "נקי" ונראה שהמוטיבציה לזכות בעידוד חבריו לקבוצה אכן עושה את שלה.

אני נזכר עכשיו כמה מאוכזב הוא נשמע כשסיפר לי על הדיון בקבוצה בנושא המילה בת 4 האותיות "ב ר י א".

"כולם אמרו שאנחנו חייבים למחוק את המילה "בריא" מהלקסיקון ומהמחשבה שלנו. זאת מלכודת. זה כמו ביצה טובענית. אתה מרוצה מעצמך. אתה חושב שהבראת, והדבר הבא שאתה עושה זה למכור את השעון תמורת כמה ז'יטונים. ובכל פעם, ההתרסקות קשה יותר. אני לא יכול להאמין שכל החיים שלי אני אצטרך להתמודד עם זה."

כוח עליון

אבוד המשיך להיפגש עם קבוצת התמיכה, ובסופו של דבר הגיע יום הדין - הוא יצא מהארון וסיפר לאשתו. אמנם זה היה הדבר הכואב ביותר שהוא עשה אי פעם בחייו, אבל עולמו האישי ניצל. היא בכתה ויללה, אבל לפחות עכשיו הם בכו יחד. היה לו מזל. גם היא אהבה אותו והבטיחה לתמוך בו בכל מה שצריך כדי לעזור לו. אבל שניהם ידעו שאת זה הוא צריך לעשות בעצמו. זאת הייתה הדרך היחידה.

יום אחד הוא חזר מפגישה שבה הם דיברו על הצעד ה-7 בתוכנית 12 הצעדים:

לבקש בהכנעה מכוח עליון (אלוקים) לסלק את חסרונותינו.

שוחחנו מה הוא מבין מזה וכיצד זה עשוי לעזור לו. זאת לא הייתה הפעם הראשונה בה שוחחנו על דת. למרות חולשותיו, אבוד היה יהודי שהאמין באמת באלוקים. בפגישה החשובה הזאת הוא פיתח את הרעיון שהפך את חייו על פניהם.

"הם תמיד מדברים על פטרוֹנות בפגישות ומסבירים כמה שזה חשוב (פטרון/מדריך הוא בוגר ותיק יותר של קבוצת התמיכה, שמנחה דרך התוכנית את המחלימים החדשים).

"איכשהו אף פעם לא נראה לי שזה מתאים בשבילי. אולי עדיין התביישתי יותר מדי. אני לא יודע.

מה אם אני אשתמש באלוקים לא רק בזמנים של בעיה ופיתוי, אלא בתור בן לוויה קבוע?

"אבל מה אם אני אהפוך את אלוקים לפטרון שלי? מה אם אני אתחיל להשתמש בו לא רק בזמנים של בעיה ופיתוי, אלא בתור בן לוויה קבוע? מה אם אני אתחיל "שיחה" עם אלוקים, אולי אוכל להביא אותו לתוך חיי היומיום שלי – לתוך כל דבר שאני עושה?"

הסתכלתי על אבוד בתערובת מוזרה של אמון ורתיעה. הייתי החסיד הכי נלהב שלו. הוא ידע את זה. אני עודדתי אותו והתפללתי עליו. הוא היה הלוחם ואני הערצתי אותו על כך. אבל האם הרעיון שלו יכול להצליח? לא רציתי להטעות אותו לעוד אכזבה, אבל אולי הוא באמת עלה על משהו. פשוט לא ידעתי.

באותו יום, אבוד יצא מהמשרד שלי עם תחושת גילוי. לפחות הוא עלה על משהו שנותן לו תקווה. שמחתי על זה.

כשנפגשנו שוב היה בו משהו שונה.

"עשיתי את זה", הוא אמר. "היית כל השבוע עם אלוקים. לקחתי אותו איתי לכל מקום שהלכתי. ודיברתי איתו – בקול! אמרתי לו איך אני מרגיש. ביקשתי את עצתו. שיתפתי אותו בהתלבטויות שלי. הודיתי לו על כל מה שהוא נתן לי. התווכחתי איתו. צחקתי איתו. התעוררתי ודיברתי איתו, וככה גם הלכתי לישון. התפעלתי מחוכמתו העילאית. התלוננתי שאני מרגיש שעבדו עליי. זה היה... מדהים."

אולי זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו שמח.

בשבועות הבאים, החלטתו התחזקה יותר ויותר. הוא שמר על שיחה פתוחה עם הבורא, ונשבע שלעולם לא יפסיק. הדרך היחידה בה הוא יכול להביס את המחלה הנוראית הזאת היא לא להניח לעצמו להיות שוב לבד – אף פעם. ובתפקיד הזה רק אלוקים יכול לשמש.

"אני רוצה להוכיח להם שהם טועים", הוא הכריז. "אני כן אבריא. הפטרון שלי ידאג שזה יקרה."

זמן מה אחר כך הסתיים הטיפול באבוד. לא הייתי בטוח שהוא בריא, אבל הוא היה "נקי" במשך זמן רב. ואני התפעלתי.

שנתיים אחר כך הגיע אלי מייל.

חשבתי שאולי תרצה לדעת. לא הפסקתי לשוחח, והוא לא הפסיק להקשיב. הפטרון שלי לא עוזב אותי אף פעם, אבל ההימורים כן. אני אסיר תודה לנצח. לעולם לא אדע אם אני בריא באמת, אבל אני בהחלט יודע שמעולם לא הייתי שמח יותר. השיחה פשוט אף פעם לא מסתיימת.

תודה