רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

מסעות רוחניים

אילן נופל בבורו-פארק

ט״ו באדר ה׳תש״ע ט״ו באדר ה׳תש״ע 01/03/2010 | מאת רוחמה קינג פוירמן

במשך 10 שנים, ירושלים לא זימנה לי עבודה ולא בעל. הגיע הזמן לחזור לעיר הפגישות הנמרצות.

לאחר 10 שנים בארץ (בירושלים, לא פחות!), אשר בה האוויר עצמו קורן באור לבן ומפיץ קדושה, עזבתי וחזרתי לארה"ב. כל השנים שבהן גרתי בארץ, למדתי ולימדתי תורה. במשך עשר שנים לא קראתי עיתון אמריקאי ולא ראיתי סרט (חוץ מאי.טי.), שלא לדבר על טלוויזיה. אחרי הבשלה ארוכה בירושלים, בה למדתי כל מה שקשור ל'להיות יהודי' – הפוליטיקה, הרוח, האנשים – חיפשתי את המקום הכי יהודי שיכולתי למצוא בחוץ לארץ: בורו פארק החסידית.

כשעליתי על מטוס אל-על, הרגשתי כאילו משהו קורע אותי מבפנים. לפני שעזבתי, אמר לי רב: את הרגשת ה'געשמאק' (טעם טוב) הנפלאה שיש לך כשאת הולכת ברחוב בָּאָרץ, תוכלי להשיג באמריקה רק בשבת. התרוממות הרוח שאת משיגה משבת בארץ – זה כמו יום כיפור באמריקה. ובאשר להתעלות הרוחנית של יום כיפור בארץ ישראל...? אין שום דבר שדומה לזה באמריקה.

אז למה עזבתי? אהבתי מאוד את הארץ, אבל לא התקדמתי לשום מקום. אחרי עשר שנים, ירושלים לא זימנה לי קריירה או בעל. הגיע הזמן לחזור לניו-יורק, עיר הפגישות הנמרצות. קיוויתי גם להשלים תואר בסיפורת. אולי אמריקה היא עדיין ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות?

***

ושם, בארה"ב, כל כך הרבה השתנה בעשר השנים שחלפו. חזית המכוניות נראתה שונה, מאוד פוסט-מודרנית. דלתות אלקטרוניות נפתחו כל הזמן בחנויות, ברגעים הכי בלתי צפויים מבחינתי, מותירות אותי עם יד תלויה באוויר כשכַּפִּי סוגרת על המקום שבו נמצאה לפני רגע קט ידית הדלת. חשתי מבולבלת לגמרי מהשינויים הטכנולוגיים שהתרחשו שם בהיעדרי. כשגיליתי לחברה שאני לא יודעת מי זה אינדירה גנדי, היא ציוותה עליי לקרוא את הניו יורק טיימס מתחילתו ועד סופו במשך ששת השבועות הבאים.

יכולתי להרגיש שאנשים מרחמים עליי. אין לי משרה רצינית, אין לי בעל, וברור מאוד שאני לא יודעת איך להתלבש בחברה הזאת

הרגשתי אבודה. בכל פעם שנכנסתי לבנק, הייתי מושיטה יד לנשק את המזוזה שלא הייתה שם. הקומוניזם קרס, ואני בקושי שמתי לזה לב. חברות שלי מהתיכון הפכו לשחקניות, פסיכולוגיות, עורכות, מורות ופיזיותרפיסטיות. רבות מהן כבר היו נשואות עם ילדים. אבל, הזכרתי לעצמי בקפדנות, אני יכולה לפענח המון מפרשים מתקופת ימי הביניים, ואני כל כך בקיאה בהלכות המורכבות של שמירת כשרות, שאני יכולה להשתלט על כל מִשרת משגיח כשרות במסעדה. ובכל זאת, איכשהו, לא נראה לי שהמיומנויות האלה יחשבו יותר מדי, אפילו כאן, בעיר היהודית ביותר בארה"ב – בורו פארק.

יכולתי להרגיש שאנשים מרחמים עליי. אין לי משרה רצינית, אין לי בעל וברור מאוד שאני לא יודעת איך להתלבש בחברה הזאת... את זה ידעתי משום שזמן קצר אחרי שהגעתי לברוקלין, חברה קראה לי הצידה בנימוס והסבירה: ליום יום באמריקה, את צריכה ללבוש את הבגדים שלבשת בישראל לשבת. ולשבת, כאן באמריקה, תלבשי מה שלבשת בישראל לחתונה. ובאשר לחתונה באמריקה... אין שום דבר שדומה לזה בישראל. "ומה עם הבגדים שלבשתי ליום יום בישראל?" שאלתי. "הבגדים האלה?" היא אמרה. הבעה מרוכזת קימטה את מצחה כשהיא מהרהרת בסוגיה. "אה," פניה התבהרו והיא ענתה: "אותם זורקים לפח או שמשתמשים בהם בתור בגדי-סמרטוטים, כשמנקים את הבית."

זמן קצר אחר כך, עודדה אותי אחותי להשליך לפח את הסנדלים ואת החצאיות שלי, שלדבריה נראו יותר כמו כיסוי לרהיטים, ויצאה אתי לקנות – איכס – חליפות מחויטות, חצאיות צרות, שחורות וסינתטיות ונעליים מחודדות. הודות לה, השתלבתי בין המקומיים, ועדיין, הרגשתי כמו מהגרת. כשנכנסתי לחנות, הייתי מראה באופן אוטומטי את התיק שלי לירקן או לחנווני, כדי שיראה שאין בו חומר נפץ... והם היו שולחים לעברי את המבטים הכי מוזרים שלהם. הלכתי בין שורות המדפים, דוחפת את עגלת הקניות, מנסה להיטמע בסביבה ומרגישה כאילו כל ההתרגשות והמתיקות נשאבו מהאטמוספרה, והותירו אחריהן רק דברים מסוג ב' – בייחוד כשהייתי נזכרת באוויר טעון הרוחניות שבירושלים. לא הייתה כאן שום תסיסה. לא חשתי כאן אפילו בקורטוב נוכחות של ה'. וניסיתי להסתגל.
 

***

בינתיים הייתי צריכה לכסות את הוצאות המחיה והמגורים שלי, כך שלא נותר לי זמן כדי להשלים את התואר. קיבלתי משרה של אם-בית בדיור למוגבלים, ושקעתי בה עד מעל לראש... אם כי, לא היה שום סיכוי שאצליח להשלים בין המנקים הפולניים, הטבחית ההונגרית והמטפלים מג'מייקה, שלא לדבר על עוד כמה אומות הנתונות במצב איבה.

באחת השבתות בחודש יוני, ישבתי בבית כנסת עמוס בבורו פארק, והרגשתי כאילו כל האומללות שלי מתנקזת וחובטת בי בעוצמה. לא הכרתי אפילו אדם אחד בכל בית הכנסת, והמנגינות והתפילות לא הצליחו לעורר אותי. אפילו כאן, לא יכולתי להרגיש בנוכחות אלוקית. לא יכולתי שלא לכעוס. שום בעל פוטנציאלי או תואר אינם יכולים להצדיק את הקיום התפל הזה! בנוסף לבדידותי, הייתה לי שותפה חדשה לחדר, שהייתה אדם מקסים, אבל לא הייתה בינינו כימיה.

בשבילי ברוקלין היא גלות אפלה, ומחוסר דמיון – האשמתי את אלוקים בהכל

שם, בבית הכנסת של בורו פארק, הגעתי לנקודה הנמוכה ביותר. לא הייתי צריכה לעזוב את הארץ! בשבילי ברוקלין היא גלות אפלה, ומחוסר מעוף ויצירתיות – האשמתי את אלוקים בהכל.

בזמן קריאת ההפטרה, החלו הנשים לשוחח זו עם זו בחיוניות. האם זה מנהג חסידי שאני לא מכירה? גם אם כן, שנאתי אותו, וממש לא הועיל לי שלא היה לי אף אדם לשוחח איתו. לפתע הנחתי את סידור התפילה שלי ויצאתי מבית הכנסת.

צעדתי ברחוב, המומה מעצמי. אף פעם לא יצאתי קודם באמצע התפילה, וזה נראה לי כמו חילול הקודש. פניי היו רטובים, והיה לי קשה להחליט אם זה מדמעות או מהגשם שבדיוק אז התחיל לרדת. לאן ללכת? לחזור אל השותפה החדשה והמנומסת שלי? באותו רגע חלפה בראשי מחשבה שמעולם לא חשבתי קודם: רציתי למות. אולי אפילו אמרתי את זה בקול: אלוקים, תן לי למות.

התהלכתי בגשם, פונה ברחוב זה ואחר, לא יודעת לאן ללכת. הגשם התחזק ונעשה לא נעים. חלפתי על פני קבוצת ילדים חסידיים עם פאות מסולסלות, ששיחקו לפני חצר, מתעלמים מהגשם. החלטתי לתפוס מחסה תחת עץ אלון ענק, בגובה 15 מטר לפחות. משם עקבתי אחר הילדים המשחקים תופסת, רצים, מתחמקים, פאות רטובות בצידי לחייהם. מדי פעם הם היו עוצרים ושולחים לעברי מבט רציני, כשאני עומדת מתחת לאלון. אפילו הילדים הקטנים האלה ידעו שאני לא שייכת ולא מתאימה. הגשם התחזק, הילדים רצו לבתיהם, ואני נשארתי לעמוד בחסות עץ האלון. אמנם רציתי למות, אבל לא בא לי להירטב.

המחשבות שלי הפחידו אותי. איך יתכן שאני רוצה למות? האם החיים באמת כל כך גרועים? האם אני באמת בדיכאון – או שאני סתם לא במקום הנכון? השאלות עשו לי כאב ראש. עמדתי תחת העץ והסתכלתי איך יורד גשם.
 

***

עמדתי שם חמש, עשר, חמש עשרה דקות, והתחלתי להתחבר לעץ האלון הנישא, על עלוותו העשירה ומלאת העלים. נראה כאילו גבי וגפיי שואבים כוח מקשריו ולולאותיו של הגזע. זה היה המקום שלי. אני לא אזוז מפה לעולם, אמרתי לעצמי, אפילו אחרי שהגשם נחלש מעט. חשבתי על הנביא יונה, כיצד הוא תעה בעצב במדבר לוהט וביקש למות, עצוב אחרי שה' קיבל את תשובתם של אנשי נינווה. ה' צימח עץ קיקיון שיגן עליו ממזג האוויר. וכשתולעת אכלה את העץ, שוב ביקש הנביא, במר ייאושו, למות. וה' ענה לו בתשובה, "ההיטב חרה לך על הקיקיון?" דבריו של הא-ל הבהירו שייאושו של יונה מחייו, לא היה אלא – התקפת זעם.

התבוננתי בחופת הענפים הצפופה שמעליי. הגשם פסק. הרגשתי קצת יותר טוב. הבנתי שגם אני לא רוצה באמת למות, ממש לא, אני פשוט במין בהתקפת זעם. הרחמים העצמיים שלי וכל הייאוש קצת מוגזמים. העניינים באמריקה אומנם לא התנהלו טוב כמו שהייתי רוצה, אבל כנראה אני אמורה להיות יותר בוגרת בקשר לזה. אין ספק שיש צעדים מעשיים שאני יכולה לעשות, כדי ליצור גם כאן חיים רוחניים של ממש - אני יכולה לעבור לשכונה מתאימה יותר, ואין שום סיבה שאני לא אתחיל לעבוד על התואר שלי בלימודי ערב בברוקלין-קולג'.

התבוננתי עכשיו סביבי, ובורו פארק נראתה פתאום יפה כזאת - הכל רטוב וירוק. בצידו השני של הרחוב הבחנתי בחסיד נמוך וחסון שצועד על המדרכה. הוא שיגר לעברי, העומדת מתחת לעץ, מבט מופתע ואז הפנה את מבטו. החלטתי לבקר את השותפה הקודמת שלי שגרה כמה רחובות הלאה משם, בהמשך השדרה ה-15. למה לא חשבתי על זה קודם? דחפתי את עצמי מהעץ והתחלתי להתקדם במרץ ברחוב.

לא הספקתי לפסוע יותר מעשרה צעדים, כששמעתי קול שבירה חד מאחוריי

לא הספקתי לפסוע יותר מעשרה צעדים, כששמעתי קול שבירה חד מאחוריי. פניתי והבטתי על העץ שלי, על המקום שלי. ענף ענק, ברוחב גופו של גבר, נגדע מצמרת העץ, ואני עקבתי אחריו כשצנח מטה - פורץ דרך העלווה כמו ג'ירפה שנופלת מצוק. הוא פגע בדיוק בנקודה שבה עמדתי, חצי דקה קודם! נשארתי דוממת כמו אבן. לא יכולתי לזוז. זה לא קרה באמת, אמרתי לעצמי. לא-לא, אני רק מדמיינת את זה.

הרמתי עיניים וראיתי את החסיד הנמוך בצידו השני של הרחוב עוצר במהלכו, מבט מבועת בעיניו. הוא רק עמד שם, בוהה, ידיו בצידי גופו, כפות ידיו מושטות. הוא ראה אותי עומדת מתחת לעץ, וכעת הוא רואה את הענף נופל מגובה של לפחות 14 מטר. אם לא הייתי זזה בדיוק אז, הוא היה מרסק אותי. החלפנו מבטים משני צידי השדרה ה-15. הוא שם את כפות ידיו סביב פיו וצעק לעברי: "את צריכה לברך הגומל!"

התנודדתי מסוחררת. הוא אומר שאני צריכה לברך על הצלתי, ברכה שנועדה למי שחווה נס פרטי, וזה בהחלט נחשב דבר כזה. ניתקתי את עצמי מההלם שבו הייתי נתונה, הנהנתי לעברו קלות, והמשכתי בדרכי. הרגשתי כאילו קיבלתי סטירה וחיבוק גם יחד, כשדינו ואהבתו של ה' שזורים זה בזו. כאילו שה' שמע את מילותיי ואמר: "אף פעם אל תבקשי למות. אני עוד עלול לשמוע בקולך." כאילו הוא שופט אותי ואני עוברת לפניו, אבל רק כמעט. שמעתי את זה, וגם "לא, אני לא נותן לך למות, רוחמה. עדיין לא. עוד יש כמה דברים שאת צריכה להשלים. יש לי תוכניות בשבילך." הרגשתי כאילו אני שומעת מה חושב עליי אלוקים.

זאת הייתה הרגשה יוצאת דופן עד מאוד. ה' אמר: את מספיק חשובה לי כדי שאסלק ענף של עץ מדרכך. ה' מעורב בחיי באופן אישי וקרוב, אפילו שאני גרה בחוץ לארץ. חשתי בקרבת האלוקים למרות שאני כבר לא מתגוררת בארץ ישראל.

הייתי חייבת לספר לשותפה הקודמת שלי. החסיד אמנם יכול להעיד, אבל אם אני לא אספר למישהו, זה כאילו שזה לא קרה מעולם. הייתי מבוהלת. התחלתי לרוץ, כמעט מחליקה בשלוליות הגשם. רצתי מהר יותר, ואז משהו מוזר באמת התחיל לקרות - בעודי ממהרת החלו להיפתח דלתות של מרפסות, וילדים רצו למרפסות. הילדים החסידיים נופפו לי כשחלפתי על פניהם במהירות, וחייכו לעברי. דלתות מרפסת נפתחו בכל השדרה, או שככה זה נראה לי באותו זמן, למרות שאולי אלה היו רק ארבע או חמש דלתות. בורו פארק שנראתה קודם קודרת וחמוצת הפנים, עברה פתאום שינוי. הגשם רחץ אותה, הילדים קוראים לי בנפנופים וחיוכים. זה היה כמו לראות את הנשמה של בורו פארק... אולי, אם רק אצליח לסגל את ראייתי, אוכל לגלות את ה' ברוב המקומות. אולי זה קשה יותר מחוץ לירושלים, אבל לא בלתי אפשרי. אולי אני אצליח בארצות הברית, בכל זאת. המשכתי לרוץ.

הגעתי לשותפה הקודמת שלי ודפקתי על דלת הדירה עד שהיא פתחה אותה. צנחתי לזרועותיה ובכיתי את הסיפור שלי. שעה אחר כך הלכנו למקום המעשה ובחנו את הענף, כאילו כדי לוודא שהוא באמת נפל. חלקו נח על העשב, חלקו על המדרכה, ותושבי בורו פארק צעדו סביבו, שומרים ממנו מרחק, כאילו הענף המת יכול לקום בערמומיות של זוחל ולרסק אותם לחתיכות.

למחרת הוא כבר לא היה שם, הדשא הרמוס היה העדות היחידה שנותרה. אחר כך בדקתי אם באמת אני צריכה להגיד את ברכת הגומל. באופן מעשי, יצא שאני לא צריכה, אבל מה זה משנה? התנסיתי בנס האישי שלי.

שבוע אחר כך הצבעתי על העץ לעיני הבחור שאיתו התחלתי לצאת. הוא התרשם בהתאם. אבל הסיפוק האמיתי שלי בא שנים אחר כך, כשעברתי בבורו פארק, ועשיתי היכרות בין בעלי וילדיי לבין עץ אחד בשדרה ה-15, וביחד, שתינו לחיים.

*מובא ברשות מתוך World Jewish Digest

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן