ב-1 בינואר 2009, כשרוב העולם חגג שנה חדשה, אצלנו הזמן עצר מלכת – הלב של בעלי הפסיק לפעום.

הוא היה באמצע שיעור חשבון בישיבה באפרת וקרס בכיתה. התלמידים שלו והתלמידים מהכיתה הסמוכה נכנסו לפעולה מיידית. הם עשו לו עיסוי לב (כדי להמשיך את זרימת הדם למוח, דבר שיצר שינוי משמעותי), רצו לקרוא לאב הבית שהיה חובש צבאי, שהתחיל להנשים אותו מפה לפה, והתקשרו למד"א ששלח את צוות החירום של אפרת במהירות האור; הצוות נתן לו הלם חשמלי כדי להפעיל את הלב, אולם הכרתו לא שבה אליו.

יעקב, בעלי, הובא במהירות אל בית החולים וטופל בשילוב של תרדמת מלאכותית והיפו-תרמיה, שמטרתן להגן על המוח. הביטויים בהם השתמשו הרופאים בשערי צדק, כשהם דיברו איתי, היו "אם הוא יתעורר" ו"להפחית את הנזק המוחי..." אותם ימי ששי ושבת היו ארוכים ומהורהרים. יותר משדאגתי או הצטערתי, הייתי המומה. לא יכולתי להניח מידי את ספר התהילים, למרות שלא בכל רגע קראתי ממנו וחלק מהזמן רק בהיתי בו וחשבתי. בלילה הקודם, כשהרופאים שלחו אותי הביתה לישון, עשיתי טעות וגלשתי באינטרנט במשך שעה בחיפוש מידע על "פרפור חדרים". הבנתי מהן האפשרויות העיקריות: הוא יכול למות, הוא יכול לגמור בתרדמת לא ברורה או עם נזק מוחי משמעותי, או עם נזק מוחי/נוירולוגי קל יותר. היו סיכויים מזעריים שלא יהיה כל נזק מוחי או מוגבלות נוירולוגית. הרופאים לא דברו על האפשרות הזאת, אולי כדי לא לעורר בי תקווה. תהיתי איזו מהתוצאות האלה אלוקים גזר על בעלי ועל המשפחה שלנו.

הרגשתי מה שעם ישראל ודאי חש כשגזרתו של המן עמדה כמו חרב מעל צווארם

בכל מובן אישי ופרטי, הרגשתי מה שעם ישראל ודאי חש כשגזרתו של המן עמדה כמו חרב מעל צווארם, ולא היה להם שום מושג אם הם יינצלו או לא. בתקופה האחרונה פיתחתי גישה של "לאלוקים תמיד יש תוכנית". כעת, נאחזתי באמונה הזאת, והיא סיפקה לי נוחם ותכלית.

הילדים שלי ואני עזבנו לזמן מה את מיטתו של יעקב, כדי לאכול סעודת שבת בחדר האוכל של שערי צדק. במשך הסעודה הבטתי סביב השולחן, איך הכל נראה חיוור בלעדיו, וחשבתי, "לא משנה מה תהיינה התוצאות, זה יכול להיות לכל החיים שלי".

האחיות לא הרשו לי לישון בחדר של יעקב, ואחותו, שעובדת בבית החולים, סידרה לי חדר קטן. השינה לא הגיעה, עד שלבסוף, ב-4:45 בבוקר, טיפסתי אט אט במעלה המדרגות חזרה לחדר הטיפול הנמרץ בקומה העשירית, מכינה את עצמי לאכזבה. אמרו לי שיכולים לעבור ימים עד שהוא יתעורר, אפילו אחרי שהם הפסיקו את התרופה המרדימה (כשמונה שעות קודם לכן).

התקרבתי לחדר והבחנתי מרחוק בתנועת העפעפיים.

יעקב התעורר כמעט 34 שעות מאז תחילת התרדמת, מוקדם בשבת בבוקר.

באותו אחר צהריים הילדים שלי ואני כבר צחקנו ושרנו זמירות שבת יחד איתו.

חבר בא לבקר ושאל את יעקב מה הוא לימד לפני שאיבד את ההכרה. הוא התחיל להסביר ונתן סקירה ממצה של שיעור המתמטיקה. הוא קרא ספרים שהבאנו לו מהבית ומספריית בית החולים, ושוחח על המאמרים והספרים שהיה רוצה לכתוב.

העובדה שהוא היה בחיים וללא נזק מוחי אחרי אירוע של פרפור חדרים - שיש לו אחוזי הישרדות מועטים כשהוא מתרחש מחוץ לכותלי בית חולים - נחשבה, בשפת ההדיוטות שלנו לנס – חלק מהנס היה שהוא קיבל טפול נפלא ומהיר כל כך הודות לתלמידים. הרופאים שטיפלו בו אמרו שהוא אחת ההצלחות הגדולות שלהם בתקופה האחרונה.

אירוע של פרפור חדרים הוא מפחיד כי הוא יכול לקרות בכל גיל, ללא כל התראה ובדרך כלל הוא קטלני. כאשר יעקב היה בתרדמת היזומה, תלמידי הישיבה וחלק גדול מבני הקהילה שלנו אמרו עליו תהילים; הוא מורה אהוב במיוחד לחשבון, חסידות וגמרא, והוא גם בעל קורא. שלחתי מסר לתלמידים ולקהילה וביקשתי שבנוסף לתהילים, שכל אחד יקבל על עצמו לדון לכף זכות מישהו שיש לו כלפיו תלונה, לזכות בעלי שזאת הייתה אחת ממעלותיו.

בגיליון הרפואי שלו היה כתוב: סיבת האשפוז – מוות פתאומי

כשראש מחלקת החינוך וראש המועצה התקשרו ושאלו מה הם יכולים לעשות, ביקשתי שהמנהלים במועצה המקומית יעודדו כמה שיותר תלמידים ומבוגרים להתנדב למד"א וללמוד החייאה.

כשראש הישיבה הגיע לבקר את בעלי אחרי שהוא התעורר, הוא ברך עליו "ברוך מחייה המתים", עם שם ומלכות – דבר שעושים לעתים נדירות בלבד. הדבר קיבל אישור מראש צוות החירום הרפואי של אפרת, ומהכתוב בגיליון הרפואי שלו: סיבת האשפוז – מוות פתאומי.

ששה ימים אחרי שיעקב נכנס לבית החולים, הוא יצא ממנו חי ובריא ובמוח צלול יותר מתמיד, עם דפיברילטור (הופך פרפורים) שהושתל בחזהו. ארבעה ימים אחר כך הוא לימד חצי יום; ובשבוע שאחריו יום שלם (אחת השאלות הראשונות שהוא שאל כשהתעורר הייתה, "מי יכין את התלמידים לבגרות?"). שבוע אחרי שהוא יצא מבית החולים הוא שוב קרא את פרשת השבוע בבית הכנסת.

כשידידים שואלים אותי איך הוא, אני פשוט עונה, "ברוך ה' ". אבל כשהם שואלים איך אני, אני אומרת, "זאת חוויה שמשנה את החיים. אני מנסה להיות אדם טוב יותר, וזה מתיש!"

ה-SMS ששלחתי לחברים ולמשפחה אחרי השבת הכיל שורה אחת: "הודו לה' כי טוב".

אנחנו לא יודעים מה אלוקים מתכנן לנו. כשהמצב נראה שחור, יש לנו אמונה להיתלות בה, יש לנו את האנשים שאנו אוהבים, את התפילות ואת הזיכרון שפעם, לפני הרבה שנים, עם ישראל בהנהגת מרדכי ואסתר לא התייאש, ונס הוציא אותם מאפלה לאורה.

יהי רצון שכולנו נזכה לאורה וברכה בימים הבאים עלינו לטובה.