לפני שש וחצי שנים צללה בתי רחל בת ה-21 אל תהומות האנורקסיה. במשך חמש שנים כל המשפחה שלנו – אשתי שרה ושני אחיה של רחל – סבלה יחד עם רחל שנפלה טרף בידיו של צייד שקט ומנוכר, שעשה כל מה שביכולתו כדי למנוע ממנה להשתחרר.

רחל אושפזה פעמים רבות, ולמרות רשת המטפלים בהפרעות אכילה – קלינאים, תזונאים וקבוצות תמיכה, היא המשיכה כל הזמן להתדרדר. זהותה היהודית דעכה לחוסר אכפתיות, היא איבדה את שמחת החיים התוססת שהייתה לה בעבר, ונחמותיה היחידות היו הכלבה שלה ושעבודה העז ל"היי" של חיים ללא קלוריות.

בסופו של דבר, חבר לחדר בפנימייה בה לומד בננו סיפר לו, שבעבר הוא טופל בבעיית התמכרות ביחידה שנמצאת במסגרת בית חולים ומטפלת גם בהפרעות אכילה. רחל הסכימה בחוסר רצון להגיע לראיון הראשון (שלקח לנו שבועות לארגן) באמצע הפגישה עם הרופא הממונה על התוכנית, היא נמלטה פתאום מהבניין. שנה אחר כך, לאחר שמלאה את פרוטוקול המעקב של המחקר, היא סיפרה לרופא מדוע ברחה אז: היא הייתה כל כך חלשה שהיא חשבה שהיא הולכת להתעלף, וזה בדיוק מה שקרה אחרי שהיא יצאה מהבניין.

(לתיאור המלא קראו את מאמרי הקודם "אנורקסיה: לגווע מרעב בעידן השפע" שמספר את סיפורה של רחל)

אחרי התחלה לא קלה, רחל השתחררה מבית החולים לאחר שלושה חודשים, כשהיא צורכת 4,500 קלוריות ליום כדי להשיג את "משקל היעד". עצרנו בדאגה את נשימתנו כשרחל חזרה אל "העולם שבחוץ". האם היא תחזיק מעמד מחוץ ליחידה המובנית בצורה ברורה, שם השגיחו עליה במשך שעה לאחר כל ארוחה, כדי לוודא שהיא תעכל את המזון ולא תגרום לעצמה להקיא? האם היא שוב תדלג על ארוחות ותלעס מסטיקים במקום אוכל, כשאף אחד לא משגיח עליה? למה שהפעם הזאת תהיה שונה?

כשרחל יצאה מבית החולים, חשתי גל של רגשות: גאווה, הקלה ויותר מכל, פחד טוטאלי

כשהאובססיה נטועה עמוק כל כך באדם עד שכל שעת ערות חגה סביבה, מחשבות על חיים מאוזנים ובריאים נשמעות רחוקות כמו צעידה לירח. כפי שאמר הרב ישראל מסלנט, יותר קל ללמוד את כל הש"ס מאשר לשבור מידה אחת. האנורקסיה נטלה מרחל את אישיותה הקורנת, את יכולת ההתחברות שלה, את חוש ההומור המדהים שלה, את יופייה הטבעי, את הזהות היהודית עמה גדלה, את בטחונה העצמי ואפילו את רצון החיים שלה. החיים הפכו לשאלת קיום יומיומית.

כשרחל יצאה לחירות מבית החולים, חשתי נחשול של רגשות: גאווה, הקלה ויותר מכל, פחד טוטאלי. כל עוד היא הייתה 'כלואה' ביחידה, לכל הפחות הייתי רגוע כשידעתי מהיכן תגיע הארוחה הבאה שלה. מה יצליח לשמור עליה כעת?

קפה ויציבות

השבועות הבאים היו מלחמת עצבים בין פזילות הצצה גנובות לראות אם היא אוכלת, וניסיון לתת לה 'מרחב נשימה' להסתדר בעצמה. בסופו של דבר היא מצאה עבודה בבית קפה, הזדמנות ליציבות ומסגרת (וקפה – מזון שמפוקח בקפידה בעולם הפרעות האכילה, משום שהוא משמש כתחליף מזון פופולארי לאנורקטים). רחל למדה במהירות את אמנות הכנת הקפה, וחינה התוסס השפיע הן על חבריה לעבודה והן על הקונים. היא הודתה שלפעמים "אין לה זמן" לאכול צהרים, אבל יחד עם זה, היא נהנתה לחזור לעולם ולהשיב סדר לחייה.

בית הקפה שימש גשר בין המשבר להחלמה. רחל התיידדה עם חברות לעבודה, ניהלה חיי חברה ושגרת חיים יומיומית. היא ודאי אכלה מספיק כדי לשמור על העבודה שלה - משרות קודמות נפלו עקב תשישות תת-תזונה לאחר חודש או שניים, וכעת, מספר חודשים חלפו והסטאטוס-קוו נשמר. היא עדיין ביטאה לעתים קרובות את הצורך בבן משפחה שישב איתה כשהיא אוכלת, אבל היא השיגה מידה מסוימת של יציבות.

רחל הייתה כעת בת 20 וחשה בטוחה מספיק כדי להסתכן בחיפוש אחר דבר שקודם לכן הייתה חולה מכדי לנסות: בן-זוג לחיים. למרות התרחקותה מכל דבר בעל ריח של מסורת יהודית, רחל רצתה למצוא בעל זיקה למסורת. אשתי ואני חשנו הקלה שעדיין יש לה קשר כלשהו לחינוכה היהודי.

רחל נרשמה לאתר היכרויות באינטרנט, ומייד הוצפה באימיילים מגברים שמעוניינים להכיר אותה. במשך שעות היא ישבה ליד המחשב ובדקה את ההצעות שקיבלה. נבהלנו נורא כשהיא סיפרה לנו שהיא קבעה את פגישת ההיכרות הראשונה שלה עם גבר המבוגר ממנה בעשר שנים במסעדה מרוחקת. החלק המפחיד, היא הודתה, הוא הצורך לאכול ארוחה אמיתית ולא מאכלים אנורקטיים "בטוחים". 'למען האהבה', חשבתי לעצמי, 'היא מוכנה להסתכן באכילת מזון משמין ממנו התנזרה זמן רב'.

הייתי צריך לקבל בברכה את הסיכון הזה כחלק ממהות תהליך ההחלמה

המחשבה על רחל שנוסעת לפגישה הראשונה שלה עם זר מוחלט, מבוגר ממנה, וללא ספק חכם ומכיר יותר את העולם, גרמה לי להרף עין של געגוע לימים בהם הייתה נעולה "לבטח" בחדרה, אוכלת את מזונה ה"בטוח" ונטול הקלוריות, ומכונסת בעצמה בלי שום סכנה שתאיים עליה. מצד שני, רחל הייתה כעת בטוחה מספיק כדי להתחיל לקחת סיכונים ולהתקדם, במושגים שלה, ואני הייתי צריך לקבל בברכה את הסיכון הזה כחלק ממהות תהליך ההחלמה. בליל הפגישה הראשונה נשארתי ער עם הנייד דולק, עד ששמעתי את הרכב שלה חונה ליד הבית. יצא שהגבר ההוא לא היה מפלצת, הוא קנה לה ארוחה יוקרתית, והתייחס אליה כמו לגברת.

"בחור נחמד, התייחס אלי ממש יפה, אבל לא הסוג שלי", רחל אמרה לי למחרת. היא תמיד ידעה בדיוק מה היא רוצה, בין אם זאת הייתה קניית עגילים, בחירת חברות או צביעת השיער. יש אנשים שנולדים עם ביטחון עצמי, ולאחר מספר שנים של פסיביות, יכולתי לראות שהאסרטיביות של רחל שבה אליה. היא עברה במהירות להיכרות הבאה, ולזאת שאחריה. רחל תמיד נמשכה לסגנון חיים נוצץ, והיא מצאה כמה בני-זוג פוטנציאליים שנראו מתאימים לתבנית. אבל אף אחד מאותם נסיכים, באמצע או סוף שנות העשרים לחייהם, לא מיהר במיוחד להתחתן. ואפילו שרחל כבר לא הייתה "דתייה", היא התחילה לדבר על כך שמשהו לא ברור חסר, "הפגישות נחמדות, אבל זה לא הולך לשום מקום".

יום אחד, אחרי קשר נוסף שדעך ללא סיכוי לנישואין באופק, שאלה אותי רחל: "אני יכולה לצאת עם בחורים דתיים אפילו שאני כבר לא?"

היא תפסה אותי לא מוכן. "לא, את לא יכולה. זה לא ילך", עניתי. "צריך להיות לכם מכנה משותף כלשהו". זה הזכיר לי משהו ששמעתי לפני הרבה שנים, על אדם שהגדיר את עצמו לפי בית הכנסת שאליו הוא לא הולך. רחל עדיין מצאה משמעות בדת שהיא לא קיבלה על עצמה – וזה גרם לה להיות שונה מהגברים עמם נפגשה.

החלטתה של רחל

למחרת רחל הודיעה על כוונתה לשוב לשמור שבת, כשרות וכל מה שקשור לזה. שום דרמאטיות. פשוט החלטה, מנערה שתמיד ידעה מה שהיא רוצה (אך שמרה לעצמה את הזכות לשנות את דעתה!). ליל שבת הגיע ורחל הצטרפה אלינו מהקידוש ועד לברכת המזון. אשתי ואני העמדנו פנים כאילו הכל כרגיל. למעשה, הרגשנו כאילו שמנהרת הזמן החזירה אותנו שש שנים אחורנית, כאילו ששום דבר לא קרה.

"גלה כלפיהם אהבה בלי תנאים. הימנע מעימותים ומצעקות". קל לומר, קשה לעשות

מכיוון שאנו עצמנו התחלנו לשמור מצוות לפני 30 שנה, תמיד הנחנו שהילדים שלנו יאמצו בשמחה את סגנון החיים הדתי שלנו. מרד הנעורים הראשון של אחיה הגדול של רחל הפתיע אותנו. בתחילה ניסיתי באופן אינסטינקטיבי להילחם בחוסר הציות הזה, רק כדי לגלות שעימות ישיר רק מחמיר את המצב. ואז קיבלתי עצה יקרת ערך מרב שאני מכבד ומוקיר: "תשמור על הקשר עם הילדים שלך", הוא הדגיש. "גלה כלפיהם אהבה בלי תנאים. הימנע מעימותים ומצעקות." קל לומר, קשה לעשות. בחנתי מחדש את תפקידי כאב ואת רצוני לזכות בנחת מילדיי. היה לי זמן רב לנסות לחזק את כישורי ההורות שלי בתקופה שרחל נטשה בהדרגה את שמירת המצוות שלה.

הרב אמר גם שכיום בדרך כלל ילדים או נערים עוזבים את הדרך בגלל שמשהו מפריע להם, ולא מסיבות אינטלקטואליות. הילד שלך הוא אדם בפני עצמו עם מחשבות ורגשות, לא "מכונת-נחת". המיקוד שלי השתנה ל"אני רוצה שהילדים שלי ירגישו טוב להיות איתי, בלי להקריב את עקרונותיי האישיים". תהיה מה שתהיה התרומה של אשתי ושלי לחזרתה של רחל לשמירת המצוות, זאת הייתה בראש ובראשונה שמירה על "התמונה הגדולה" במערכת היחסים ולא השגת תוצאות מיידיות.

עם שתי שבתות באמתחתה, חזרה רחל לזירת היכרויות האינטרנט, אבל הפעם, באתר לשומרי מצוות, כשהיא מחפשת אחר בעל שיהיה שותף לסגנון החיים הדתי המחודש שלה.

רחל חרשה מאות פרופילים, כמו מחפש זהב השקוע עד לברכיו בזרם הנהר המבטיח. לאחר מספר היענויות כושלות, משהו תפס את עינה. "היה זה חיוך חם וידידותי שגרם לי לרצות לדעת עוד. שמו היה אבי, ומשהו בו התאים לי", היא הסבירה. שלושה שבועות אחר כך, אבי ענה לה (הוא הצטרף לשירות רק כדי לענות לה). הם קבעו פגישה למחרת, ואם נותרו אי-אלו ספקות במשך ששת החודשים עד שהם בישרו על ארוסיהם, אראה לכם מה היה חלקה של רחל בחשבון הטלפונים הניידים שלנו!

להאמין בניסים

ארוסיהם של רחל ואבי היו גם אבן דרך לאתר ההיכרויות הדתי – הזוג ה-500 שהתארס דרכם (כולל כמה צלמי חתונות וצלמי וידיאו)! איכשהו, הייתה הרגשה כאילו אלוקים עצמו מציב סימן קריאה על האירוע המשמח הזה, כאילו הוא קורץ לנו ואומר, "לא האמנתם כל הזמן בניסים?"

נותרו רק מספר שבועות עד ליום הגדול, החיים מסתכמים בהזמנות, ביגוד, סידורי ישיבה ואלפי פרטים נוספים.

אני נסחף עם הדמיון ויכול לראות אותנו עומדים תחת החופה, רחל, אבי, שרה ואני. המוזיקה מתנגנת והחזן מזמר, סביבי מסתחררות שמלות לבנות ודמויות רבנים ונשים המנגבות את עיניהן בממחטות. ולפתע שקט ודממה.

רגליי עומדות על הקרקע אבל אני מרגיש שראשי מרחף, מעל ומעבר לאולם החתונה. עננים לבנים חולפים על פניי ופתאום השמים תכולים, ואני מוקף בְּפָנים סוריאליסטיות ומלאות אהבה. גבר שעיניו התכולות קורנות חוכמה וחמלה, מתחיל לדבר בקול הרגוע ביותר, שנשמע כמו נהם רחוק של גלי הים שהתעורר לחיים: "חיכינו לחופה הזאת, אתה לא יודע? אתה חושב שהיה קל לארגן אותה?"

הפנים, עשרות ומאות, הופכות לאלפים, רגועות, קפואות בזמן, מעיינות עיניים עמוקים שמשקפים מרחב זמן אינסופי. הגבר תכול העיניים ממשיך:

"אנחנו המשפחה שלך, כמובן, לכל דורותיה... ועכשיו תחזור לחתונה. כולם מחכים לך!"