"אילו יכולתי להשיב לאחור את מחוגי הזמן, הייתי מוחק את כל הכאב שגרמתי לך."

זה היה המכתב שאבא שלי נתן לי ביום שלפני חתונתי. דף יחיד שהוצמד לקופסה ובתוכה שעון מקסים.

אבא שלי היה מעורער בנפשו. אנשים לא מדברים על דברים כאלה; הם תמיד קורים אצל אחרים וזה 'הקרוב של מישהו אחר'. אבל זה היה אבא שלי. הוא היה אסיר של מחשבותיו, לכוד בטירוף המניה-דיפרסיה, שמוכרת גם בשם 'הפרעה דו-קוטבית'. הוא היה גבר שקרס תחת הדיכאון, או נגרר בסערת ה'היפר', והכי גרוע, הוא ידע את זה – לפני, במשך ואחרי כל אפיזודה.

כשההורים שלי הכירו, היו כמה 'דגלים אדומים' בהתנהגותו של אבי, אבל אמי, ברוב תמימותה, חשבה שהוא אוהב הנאות ויוצא דופן. הוא נראה טוב, היה לו סגנון חינני וחוש הומור מצוין. אמא שלי אומרת עד היום שהם באמת אהבו זה את זו. עם הזמן, הסימפטומים שלו התגברו והתחזקו ואז אני נולדתי, והלחצים של חיי המשפחה גברו. הוא עבר מרופא לרופא, מפסיכיאטר לפסיכיאטר, וכל אחד מהם רשם לו קוקטיילים שונים כדי לרסן את מצבי הרוח שלו. כך החלה תקופת התלות שלו בכימיקלים.

מהר מאוד למדתי שיש ימים טובים ויש ימים רעים. למדתי לא להביא הביתה חברים; מסיבות-פיג'מה היו מיועדות רק לבנות אחרות. למדתי מה זאת אומרת לאבד שליטה; רגע אחד אבא שלי היה אומר לי שהוא אוהב אותי, ורגע אחר כך מבייש אותי בפרהסיה. כל כך כעסתי עליו: איך הוא יכול ליפול לאותה תבנית שוב ושוב? מה, הוא לא אוהב אותי מספיק כדי ללמוד להתעורר וללכת לעבודה כמו כולם?

קשה לתאר את כל ההשפעות שחוסר היציבות והבושה גרמו לי.

בסופו של דבר, אחרי שאמי ניסתה הכל, התפרקו נישואיהם של הוריי.

פחדתי מאוד להתחיל לצאת לפגישות היכרות. באתי מקהילה קטנה ובעלת קשרים חזקים, ובאחד הימים הבנתי שכולם יודעים על הסיפור המשפחתי שלנו. לקח לי שנים לעבוד על הבעיות שלי, ללמוד לשלוט בכעס, להגביל את ציפיותיי ולקבל את המציאות כמו שהיא. במבט לאחור, אני תוהה איך הצלחתי לעשות את כל זה.

ואז פגשתי את בעלי לעתיד. הוא היה כל מה שהייתי צריכה, רגוע, סבלני ומאוד מבין. אבא שלי אהב אותו משום שהוא עשה אותי מאושרת. הוא ראה את הקשר בינינו כהתחלה חדשה גם עבורו, סיכוי להתחיל מחדש וסיבה לשינוי. ואז הוא כתב את המכתב הזה ונתן לי את השעון - "אילו רק יכולתי להשיב לאחור את מחוגי הזמן, הייתי מוחק את כל הכאב שגרמתי לך".

בפעם הראשונה התחלתי לחשוב ולהתייחס אליו כאל אדם ולא כאל עול.

אני עדיין זוכרת איפה בדיוק עמדתי בדירה החדשה שלנו, כשאבא שלי שוב נשבר. הוא היה יציב מלפני האירוסין עד לכמה שבועות אחרי החתונה. כמעט העזתי לקוות, אבל זה הסתיים. בעלי נכנס לתמונה ותמך בי לכל אורך התקופה הזו, שהייתה קשה מאוד. בעזרת אוזנו הקשובה, מילותיו הרכות ועצותיו, למדתי לראשונה להפריד בין אבא שלי לשיגעונו. ראיתי אותו באור חדש, כאדם שסובל כאב מהסוג האיום ביותר, כאב של טירוף. התחלתי לגלות כלפיו הערכה ולדבר אתו בכבוד, ולראשונה התחלתי לחשוב ולהתייחס אליו כאל אדם ולא כאל עול.

ענדתי את השעון הזה כשהטלפון צילצל. היה כתוב עליו 6:14, ואיכשהו, ידעתי שזאת שיחת הבוקר המוקדמת שממנה חרדתי תמיד. במשך שנים חששתי שאבא שלי ימות צעיר, כתוצאה מבעיותיו הרפואיות והתרופות שהוא נוטל. הערתי את בעלי בהיסטריה. הוא ענה לשיחה, הקשיב לרגע ודמעות הציפו את עיניו. הוא הינהן לעברי בראשו, ואני הבנתי שפרק זה בחיי תם. אבי נפטר בשנתו. אבא שלי, יחד עם כל שנות הצער והכאב, לא היה עוד.

מותו היה מר-מתוק. ידעתי שנפשו הגיעה סוף סוף אל מנוחתה, אבל רק אז התחלתי לקלוט מי הוא היה. כפי שאמרה לי אחותי הצעירה בלוויה, "יש לי דמעות משני סוגים, דמעות עצב שהוא נפטר, ודמעות שמחה שהסבל שלו הסתיים." אני רק הצטערתי שלא היה לו יותר זמן.

כשהייתי בת 18, נכנסתי לטיפול כדי לעזור לעצמי להתגבר על ההרס שהחולי של אבא גרם לי. אני זוכרת שהפסיכולוגית החכמה הייתה אומרת: "יום אחד, כשתהיי בת 30 או 40, תודי לאבא שלך שאילץ אותך להפוך להיות אדם מחושל וטוב כל כך." היא טעתה; אני כבר מודה לאבי ואני עדיין בשנות ה-20 לחיי.

באותה מידה שלמדתי שיש ימים טובים וימים רעים, למדתי לא לקבל אף אחד מהם כמובן מאליו. הערכתי במלואה את מתת השפיות, את הזכות להיות בשליטה מוחלטת על מחשבותיי. אני יכולה להתעורר ולשטוף את הידיים שלי רק פעם אחת. אני יכולה לאכול קערית קורנפלקס וליהנות ממנה. אני יכולה להתחיל את היום שלי במשחק שמח עם ילדיי. אני יכולה לאהוב, אני יכולה ללמוד ולהעניק. דרך כל זה, נהייתי אמא ורעיה טובה יותר.

אילו רק יכולתי להחזיר לאחור את מחוגי הזמן, הייתי מראה לך אבא, כמה למדתי מהכאב שלא רצית לגרום לי.