אני מתחילה לגדל שוב את השיער.

יש לי תמונה ישנה מימי ילדותי, שבה גולש שער ראשי על הגב ומסתלסל בקצותיו. רוב החיים היה לי שיער ארוך – "רעמה", קראה לזה חברה שראתה תמונות מהאירוסין שלי. הייתי מסדרת אותו בכל מיני צורות – בקוקו, בצמות, פזור, עם קשת... חלמתי להיות זקנה כזאת, שבמקום לספר את השער שלה קצוץ, יהיו לה צמות לבנות ארוכות המתנודדות לאורך גבה או מעטרות את ראשה כמו כתר.

ואז הגיעה אבחנת הסרטן שלי.

מה שהפיל אותי לפחד ויגון הייתה הוודאות שאאבד את שערי

מהרגע שהתחלתי להבין עד כמה המחלה שלי חמורה, לדעת הרופאים, נכנסתי למציאות דרוכה ובלתי יציבה. אבל כשהאונקולוג ביטא את האבחנה המדויקת שלי, את תוכנית הטיפול ואת הפרוגנוזה, מה שהפיל אותי לים של פחד ויגון, לא היה החשש שאני עלולה למות, אלא הוודאות שאאבד את שערי. בעלי התפלא כמובן שאני מצטערת דווקא על משהו שיחזור, אם אצליח להחלים. האמת היא, שמעולם לא החשבתי יותר מדי את המראה החיצוני שלי. עד כמה שאהבתי את השיער שלי, בדרך כלל לא הייתי טורחת אפילו להתבונן במראה לפני שיצאתי מהבית.

אז למה זה היה לי כל כך נורא? אולי זה בגלל ששיער מאפיין את האדם; אולי זה בגלל התזכורת הפיזית שלא תניח לי לשכוח ממצבי; אולי זה בגלל שהרגשתי שאני הופכת להיות משהו אחר, משהו מכוער. המראה החיצוני אולי לא אמור לשנות לנו כל כך, אבל כשמדובר בשינוי כזה דרסטי, בהחלט יש לו השפעה.

במשך הימים שאחרי הכימותרפיה הראשונה שלי, הייתה נשירת השיער הדרגתית. מיששתי את שערי לעתים קרובות כדי לבדוק מה קורה, ומצאתי את עצמי תולשת שערה או שתיים בכל פעם. ביום שבו זה התחיל באמת, רעדתי בכל גופי. הרגשתי כאילו אני צופה במכונית מתרסקת.

קווצות השיער הארוכות נקשרו והסתבכו זו בזו, מה שרק החמיר את התהליך, אז התקשרתי לספרית וביקשתי ממנה לגזור אותו. שיניתי סגנון כדי שהנשירה תהיה פחות בולטת - הוא היה קצר שבקצרים, צמוד לקרקפת בסגנון נערי של שנות השמונים. תיאורטית, המראה מצא חן בעיניי, אבל ידעתי שאני לא יכולה להתלהב יותר מדי. בלי ספק, שערותיי האחרונות נפרדות ממני בזו אחר זו.

קניתי פאה שנראתה דומה לתספורת קצרה. באותו לילה חבשתי אותה כשיצאתי לקבוצת התמיכה. ישבתי בשקט במשך חלקו הראשון של המפגש, וכולם הניחו שאני קרובת משפחה של חולה סרטן, עד שהגיע תורי לדבר והם שמעו שזה שיער מלאכותי. מהר מאוד איבדתי את הביטחון לחבוש אותה, ועכשיו אני שונאת להסתכל על תמונות שלי איתה. תמיד נראה כאילו אני לא חובשת אותה נכון, ומוזר ששיער כל כך שחור ממסגר פנים חיוורות וחסרות גבות.

בקושי חבשתי את הפאה ועברתי למטפחות וכובעים. אבל לא היו סודות. כל אחד ראה מיד שאני חולת סרטן. אנשים ריחמו עליי. אנשים חשבו שאני אמיצה. אנשים התעלמו ממני. באיזשהו שלב אנשים כבר לא ראו אותי, מלבד משפחתי, ובכל אופן, גם אני כבר לא הרגשתי כמו עצמי.

היו המון דברים שהתבדחתי עליהם... דברים חולניים שרק בעלי ואני, או חולים אחרים, יכולים להבין. הייתי יכולה להתבדח על הכימותרפיה. הייתי יכולה לצחוק על הבחילות. אבל לא יכולתי להתבדח על השיער שלי.

בעלי חשש שמהיום והלאה אגדיר את עצמי רק על פי הסרטן

בסופו של דבר החלמתי מהסרטן. סיימתי את שמונת טיפולי הכימותרפיה (שישה חודשים), ואת ההקרנות. התחלתי לחשוב איך להמשיך לשאת עמי את ההתנסות הזו, עכשיו אחרי שהיא עברה. במשך ימי המחלה שלי פגשתי הרבה צעירים שחלו בסרטן. היו בהם כאלה שהפכו אחר כך את המחלה למפעל החיים שלהם - הפעלת קבוצות תמיכה או התנדבות בבתי חולים. בעלי חשש שכל הדברים שעניינו אותי קודם ייזנחו בשולי הדרך, ושמהיום והלאה אגדיר את עצמי רק על פי הסרטן.

היה קשה למנוע ממני להגדיר את עצמי כחולת סרטן לשעבר. וביום של מצב רוח מדוכדך, כבר היה לי קשה להיזכר שהיו לי ימים כאלה גם לפני הסרטן. אחרי תשעה חודשים שכולם רואים אותי על תקן של חולת סרטן, איך אני יכולה להפוך כיוון ולהמשיך כאדם רגיל?

כשהייתי מתבוננת סביבי על מכוניות ממהרות ואנשים המודאגים מדברים פעוטים, רציתי לענוד אות כבוד שיעיד: "אני יודעת שהחיים הם יותר מזה". הצלקת הפיזית היחידה שנותרה לי, הייתה מתחת לעצם הבריח, שם הזכיר לי קו אופקי את החיבור התת-עורי ששמו לי, כדי להקל על מתן הכימותרפיה. אבל הבגדים שלי הסתירו אותו.

הייתי זקוקה לתווית, לצלקת, להוכחה פיזית שתמחיש עד כמה החיים שלי השתנו לנצח.

אז במשך ארבע שנים, המשכתי לקצוץ את השיער שלי.

בהתחלה התפתיתי לגלח אותו בכל קיץ, בתור תזכורת ברורה יותר, אבל מהר מאוד התגברתי על התאווה הזאת, ככה אני לא בולטת יותר מדי עם השיער הקצוץ שלי. רק כשחברים חדשים רואים תמונות ישנות, הם מתפלאים לגלות שפעם היה לי משהו שאיננו עוד. הייתי מצפה לשיחות האלה, לרגע שבו יכולתי לומר, "אה, כן, היה לי פעם שיער ארוך. לא, לא, לא סיפרתי אותו סתם, הוא נשר", ובעקבותיו לספר את הסיפור שלי.

מאז שחליתי, עברנו דירה פעמיים, ואני פגשתי קהילות שלמות של זרים שכל כך רציתי לספר להם את הסיפור שלי. במשך תקופה ארוכה, אם הייתי פוגשת מישהו חדש שלא הכרתי את העבר שלו, הייתי מניחה שהיו לו חיים פשוטים וחלקים, שאני ה'בוגרת' היחידה ושאני יכולה להוכיח את זה בפליטת מילים בודדות, בכל עת שארצה ובהקשר המתאים: "היה לי סרטן".

אבל בזמן האחרון, העניינים התחילו להסתדר לנו. מאז המעבר האחרון שלנו, לבעלי יש יותר ויותר עבודה. גם אני התקדמתי במקצועי כמורה בבית ספר קרוב לביתי, והשינוי הגדול מכל הוא... שבעלי ואני כבר לא זוג - עכשיו אנחנו משפחה! בדצמבר האחרון הלכתי שוב לבית החולים, אבל הפעם זה היה כדי להביא לעולם בת חדשה.

הסרטן שינה אותי לתמיד. המודעות שלי אליו היא דו-צדדית: מצד אחד, הפכתי לאדם שפחות מוטרד מעניינים טריוויאליים, ויש בי מידה רבה של רוגע. אפילו בימים קשים, קל לי לזכור איזה מזל יש לי שאני חיה, ולהרגיש הכרת תודה לא-לוהים על חיי. מצד שני, יש לי גם פחד, מוחשי ממש, שבכל יום אנחנו יכולים להתעורר ולהיתקל באובדן.

אבל עכשיו, בין אם אני מכירת תודה ובין אם אני חרֵדה, החיים שלי ממשיכים הלאה, ויחד עם בעלי אנחנו פורחים עם התינוקת החדשה שנכנסה לחיינו. הסרטן תמיד יהיה חלק מהעבר שלי, אבל עכשיו אנחנו פתוחים לסיפור חדש, לַסיפור שמתגלה בחיוכה של בתי.

אז אני כבר לא זקוקה לשום אות. אני לא צריכה עכשיו לחשוף צלקת. אני מוכנה להניח לשערי לצמוח שוב.