בחיים לא אשכח את היום שבו אוטובוס כמעט דרס אותי. נסעתי לירושלים, וניסיתי לדחוס כמה שיותר משימות בפחות מדי זמן. הזדרזתי להספיק להיכנס לכמה חנויות לפני שיסגרו אותן, והגעתי לכביש צדדי שמסתעף מצומת גדולה. הסתכלתי שמאלה-ימינה-שמאלה, וירדתי לכביש.

ואז שמעתי שאגת מנוע חזקה, ואוטובוס הגיח פתאום מעבר לעיקול ודהר במהירות לכיווני. קפאתי לרגע. עמדתי באמצע הכביש כשהמפלצת האדומה-לבנה ההיא מסתערת לעברי, עשרות טונות של מתכת שיכולות למחוץ אותי כהרף עין. לרוץ לצד השני? לחזור במהירות אל המדרכה שממנה באתי? השתתקתי באימה. ואז, המוח שלי זינק לפעולה, ואני חזרתי במהירות אל המדרכה שמאחוריי. האוטובוס חלף במהירות במרחק סנטימטרים בודדים מגופי, ואני קרסתי על גדר סמוכה.

חלק מהאנשים סביבי נראו מזועזעים לא פחות ממני. אישה מבוגרת אחת הסתכלה עליי כל הזמן, ונדה בראשה בהקלה. מישהו אחר גינה נמרצות את חוסר האחריות הבולט של הנהג. איש אחד פנה אליי ואמר: "היה לך נס", ומייד נבלע בקהל. נשמתי כמה נשימות עמוקות, חציתי את הרחוב והמשכתי בדרכי לחנות.

מה אם לא הייתי מגיעה למדרכה בזמן? איך היו מספרים לבעלי? להורים שלי?

אבל התמונות המשיכו לרדוף אותי. מה אם לא הייתי מגיעה למדרכה בזמן? האם הייתי ניצלת? האם הייתי נותרת נכה לכל חיי? איך היו מספרים לבעלי? להורים שלי? ומה היה עם הילדים – אולי לא הייתי זוכה לראות איך הם גדלים; אולי הם היו עומדים מול האתגר של חיים ללא אמא. כל מחשבה הייתה יותר מזעזעת מזאת שקדמה לה.

במשך שבוע פחות או יותר חשתי הכרת תודה אדירה כלפי אלוקים. קיבלתי את המתנה הכי גדולה שיכולה להיות – החיים, ורציתי להשתמש בה נכון. ניצלתי! תחושה ממשית של קרבה לבורא ליוותה אותי כל הזמן - הוא הציל אותי מהסכנה, בריאה ושלמה.
 

***

לפני סוכות, בלי שום סיבה מיוחדת, מצאתי את עצמי מעלה זיכרונות משני הספרים האהובים עליי משנות ילדותי. קראתי כל אחד מהם אינספור פעמים, וחשתי ממש קרובה לדמויות. כעת, כשנזכרתי בספרים האלה, חשבתי שהייתי שמחה מאוד לו יכולתי לשתף את הילדים שלי במה שאהבתי בילדותי. כל כך רציתי לראות אותם נהנים מאותם ספרים מהם נהניתי אני, אבל הבנתי שרוב הסיכויים שכבר לא מדפיסים אותם יותר, ושהם מזמן נעלמו מדוכני הספרים. אמרתי לעצמי לחפש אותם באינטרנט ברגע שיהיה לי זמן, ואז נדדו מחשבותיי לנושאים אחרים.

למחרת נשארתי ערה עד שעה מאוחרת בלילה ובישלתי לכבוד חג הסוכות. פתאום צלצל הנייד שלי, על הקו היה בעלי. הוא יצא לקנות לולב ואתרוג והצליח למצוא מה שחיפש, הוא התכונן לחזור הביתה, אבל פתאום הבחין במכירת ספרים מיוחדת שנערכת ליד ביתו של סוחר האתרוגים. עשרות ספרים נערמו על דוכן שעמד מחוץ לחנות.

"ראיתי שם ספר אחד ששמעתי אותך מזכירה הרבה פעמים", הוא אמר, "ואני זוכר שאהבת אותו. לקנות?"

"בטח!" עניתי בשמחה. "ואולי במקרה יש שם גם את הספר השני?"

"נראה לך...?", שאל בעלי בגיחוך. הוא עבר בסבלנות על ערמות הספרים, הקריא לי את שמותיהם, ואני בחרתי מרחוק באלה שמצאו חן בעיני. פתאום הייתה שתיקה.

"את שם?" הוא שאל בהתרגשות, "לא תאמיני, אבל מצאתי גם את הספר השני שרצית."

"תחטוף אותו", אמרתי לו - כאילו הוא נאבק בהמוני קונים המסתערים על המכירה הקטנה בשעה המוזרה הזאת - וזה בדיוק מה שהוא עשה.

יד ה' הייתה כל כך ברורה. חשתי אהובה ומוערכת

קצת אחר כך הוא חזר הביתה עם המטען. הייתי נרגשת ומלאת הכרת תודה - מה היו הסיכויים ש-24 שעות אחרי שנזכרתי בשני ספרים ישנים שאהבתי, בעלי יתקל בשניהם, בכניסה לדירת סוחר האתרוגים שלו? יד ה' הייתה כל כך ברורה כאן. חשתי אהובה ומוערכת, כמו אישה שבעלה מביא לה זר פרחים יקר או חבילת שוקולדים שהיא הכי אוהבת. קיבלתי נשיקה מלמעלה.
 

***

אחד הרבנים שלי בסמינר היה אוהב לספר את הסיפור הבא: אחד מרבניה הגדולים של אירופה שלפני השואה, לא רצה שבנותיו תלכנה לבית הספר הממשלתי, ולכן החליט לפתוח עבורן בית ספר בבית. אחת מדרישות המדינה הייתה שהתלמידים יכתבו מידי יום חיבור קצר. אז הוא הנחה את בנותיו לכתוב סיפורי השגחה אישיים קטנים מידי יום. דבר כזה, הוא הסביר, יעורר בהן רגישות וערנות להבחין בדרכים הרבות, קטנות כגדולות, בהן ה' דואג לכל אחת מהן באופן אישי. גם הרב שלנו בסמינר הציע לנו לעשות את אותו הדבר, ורבות מאיתנו קיבלו על עצמן את האתגר.

בהתחלה זה היה קשה. החיים בסמינר היו שגרתיים להפליא – שיעורים נהדרים מדי יום, יום אחרי יום; לימודים; ארוחות בוקר, צהריים וערב; קפיצה למכבסה או לבית המרקחת. שום דבר מיוחד. איפה בדיוק אמורים להתרחש כל אותם מקרים נפלאים של השגחה עליונה? אבל כשהתחלתי לחפש, התחלתי גם לראות.

"הייתי צריכה לדבר עם דינה אבל לא הצלחתי למצוא אותה, ואז, כשישבתי לארוחת צהריים, היא התיישבה מולי."

במשך השנתיים בהן המשכתי עם זה, הרגשתי שאני כל הזמן מחוברת לאבי שבשמים

"הגיעה מרצה שדיברה בדיוק על מה שהייתי צריכה לשמוע, וכבר באותו יום הייתה לי הזדמנות ליישם את דבריה."

"יצאנו לטיול ואני לא הרגשתי טוב. בדיוק אז, אוטובוס שהיה אמור לאסוף אותנו בהמשך הדרך עצר לידנו ואפשר לכמה בנות לעלות. אני הייתי אחת מהן."

זה שידעתי שאני צריכה לכתוב משהו במחברת בלילה, גרם לי לשמור על ערנות ולשים לב לגילויי האהבה הרבים של בוראי. במשך השנתיים בהן המשכתי עם זה, הרגשתי שאני כל הזמן מחוברת לאבי שבשמים.
 

***

יש זמנים בהם ה' מגלה לנו את השגחתו במלוא העוצמה, רגעים בהם חיינו תלויים על חוט השערה ואנו ניצלים על ידי ההתערבות האלוקית. אבל אם נחכה רק לרגעים כאלה כדי לחוש את אהבת ה' כלפינו, נפספס את הרעפת האהבה היומיומית והבלתי פוסקת שלו. לא תמיד המסרים שלו מגיעים כטלטול דרמתי; לפעמים זאת רק טפיחה קלה על הכתף, לחישה שקטה. אנחנו אלה שצריכים לכוונן את עצמנו לשמוע אותה.

נראה לי שאין זמן מוצלח יותר לעבודה כזאת, כמו מייד אחרי הימים הנוראים. אחרי חודש במתח רוחני גבוה, אחרי שגלשנו דרך ארבעה חגים, בזה אחר זה - לפעמים קשה לחזור לשגרת היומיום. החיים נראים פתאום שטוחים, ואנחנו שואלם את עצמנו, איך יכולה תחושת החיבור העזה להתפוגג בכזאת מהירות. חיפוש אחר דוגמאות קטנות של גילויי ההשגחה העליונה שמאירים לנו מידי יום, יכול לטפח ולשמר את החיבור הזה לאורך זמן.

זה יכול להיות תור שהייתם עלולים להפסיד – אך ניצל הודות לאיחורו של הרופא. זאת יכולה להיות הערה מקרית שהזכירה לכם יום הולדת שאחרת הייתם שוכחים. זאת יכולה להיות מציאת מקום חנייה מייד בחניון העמוס. במקום להגיד: "איזה מזל" ולהמשיך הלאה, עצרו לרגע ותנו לעצמכם לחוש בנשיקה שקיבלתם זה עתה מלמעלה.

המאמר פורסם לראשונה ב - the Front Page.