ביום רביעי שעבר הלך לעולמו ליאור שי זצ"ל. מאות ליוו אותו בדרכו האחרונה בשופרות בניגונים, ובעיקר בדמעות. 

מיהו ליאור שי? אם תקישו את שמו בגוגל תגיעו לכתבות רבות, אבל זה ליאור שי אחר, קצין צה"ל שנפל באסון מסוקי היסעור ברומניה. על סיפור חייו המופלא של ליאור שי שלנו לא תמצאו הרבה חומר. אז למה אנשים מכל קצוות הארץ נסעו שעות עד לנתיבות כדי להשתתף בהלוויה של יהודי בן 50 בסך הכול, שנראתה כמו הלוויה של רב או אדמו"ר בא בימים? למה כל אחד ממאות המלווים – דתיים, חרדים, חילונים, חוזרים בתשובה ולהיפך – בכה על האבדה האישית הגדולה, על הצדיק שהסתלק מהעולם? למה אחרי ההספדים הארוכים לקח איש החברה קדישא של המועצה הדתית שדות נגב את המיקרופון ואמר בקול נשנק: "אני 20 שנה בענף, הלוויה כזאת עוד לא ראיתי"?

'מוכרח להיות בשמחה' הוא שמו של הסרט הדוקומנטרי המקסים והלא מפורסם (עד לרגע זה. תוכלו לצפות בו בהמוניכם באתר מרכז 'שמים') של הבמאית רבקטל פיינה. "ליאור שי, חסיד ברסלב בן 42, יוצא למסע ברחבי הארץ במטרה אחת: לשמח אנשים", נכתב בתקציר הסרט. "נלווה אותו בנסיעותיו מצפון ועד דרום: מפגשי ריקוד, תיפוף, והקשרים שהוא מפתח עם תושבי האזור על כל גווניהם, ללא הבדל דת, גזע ומין. כל זאת על גבי נופיה המופלאים של ארץ ישראל, היוצרים תמונת פסיפס מרתקת סביב עיצוב דמותו של ליאור".

מה שלא נכתב בתקציר, אבל מופיע בגוף הסרט, הוא סיפור חייו המטלטל של ליאור. באחת הסצנות הליליות מגיע ליאור עם הפורד-טרנזיט החבוטה והצבעונית שלו למקום שנראה כמו מועדון או פנימייה של נוער בסיכון, ומתופף בלהט עם הדיירים הצעירים שם. ואז אחרי שהאווירה מתחממת הוא מספר בפשטות, כמעט באגביות, את סיפורו הנורא: "לי קוראים ליאור, אמרתי לכם? כשהייתי ילד בן שלוש וחצי ההורים שלי טסו לאיזו נסיעת עסקים, מחבלים שמו פצצה בטיסה של חברת TWA והמטוס התפוצץ באוויר. יכולתי להישאר עם הרחמים העצמיים שהיו מביאים אותי עד לקבר, עם איזו מנת יתר, חס ושלום, רק מרוב רחמים עצמיים. אבל יש כלי נשק שעוזרים לצאת מזה. יש כוחות שמקבלים: בנאדם שאין לו רגליים אז הידיים שלו מתחזקות, בנאדם שאין לו עיניים אז שאר החושים שלו מתחדדים, בנאדם שאין לו הורים אז הלב שלו נפתח".

כשראיתי את הקטע הזה בסרט קיבלתי בוקס בבטן. הכרתי את הסיפור עם הוריו, אבל מבחינתי ליאור שי היה סמל השמחה, הניגונים, האמונה הפשוטה, היוקדת. לפעמים קינאתי בו על כך, לפעמים זה היה לי קצת מוגזם. לא צריכים לשיר ולרקוד כל היום. תוריד קצת את הווליום של ניידת השמחה. וגם של השופר אם אפשר. לא ידעתי, לא חלמתי, שכל זה בא לו במאמץ, במלחמה. 

ואפרופו מלחמה, עוד דבר מפתיע מאוד נחשף בסרט: ליאור, יתום הטרור, התגייס לצה"ל כמסתערב ביחידת דובדבן – ויצא ממנה הלום קרב. "שמחה בשבילי זאת מלחמה יומיומית", הוא אומר בתחילת הסרט. "אני נלחם להיות בשמחה. באופן טבעי אני לא שמח. באופן טבעי אני משותק. אני בדיכאון. בשביל לצאת מעצמי, בשביל לצאת מהעצבות שלי, אני צריך להילחם בזה. אני צריך הרבה הרבה עבודה". 

אז מה נתן לליאור שי את הכוח? מה הפך אותו מהיתום העגול מהפיגוע, מהלום הקרב מדובדבן, לאיש השמח, המאיר ומעורר ההשראה לכל מי שבא איתו במגע? "אני חסיד של המציאות", הוא אומר בתיעוד וידאו שהתפרסם השבוע אחרי פטירתו. 

מה זאת אומרת "חסיד של המציאות"? כמו כל משפט של ליאור שי, זה הכי פשוט והכי עמוק: "יש כל מיני חסידויות. יש חסידויות שבהן מסתכלים כל הזמן על העתיד ומצפים שהעתיד יהיה טוב. יום אחד יהיה כאן טוב. אבל עכשיו? על הפנים. אני לא בחסידות הזאת. החסידות שלי אומרת שעכשיו טוב, ברגע זה ממש. למה? כי ברגע הזה הקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם".

ואם זה מה שקורה ברגע הזה, במציאות, אז איך אפשר לא לרצות להיות ברגע הזה, בקשר עם מי שמנהיג את העולם? וקשר זה אומר קשר אמיתי וחי ותמידי. פתאום קלטתי שהחסידות הקופצנית והזורמת של ליאור שי, עם כל התופי ג'מבה והשרוואלים, בעצם תובענית יותר מהרבה דרכים אחרות בעבודת השם. 

איך יוצרים קשר עם הקדוש ברוך הוא? איך מכניסים אותו לתמונה? "רבי נחמן אומר שכל אחד ידבר עם השם בשפת האם שלו. אם אחד גדל ברוסיה ושפת האם שלו היא רוסית אז שידבר עם השם ברוסית. העיקר שזה יהיה קולח. שיהיה לו קל לדבר עם הקדוש ברוך הוא. הבעיות שלי לא כתובות בצורה מפורטת, כמו שהן עוברות עליי, בשום סידור. זה דבר אישי שלי. והתפילה שאני מתפלל, זה שיר חדש שעדיין לא הושר בעולם. זה משהו חדש. ובגלל זה, זה מקורי. אני לא יכול לזייף את התפילה שלי".

כך חי ליאור שי. זאת הדרך. זאת התודעה. גם בחודשים האחרונים באשפוז בהדסה, אחרי עוד ניתוח ועוד טיפול קשה בגידול שבראשו - כשאשתו ועשרה ילדים, הקטנה בת כמה שבועות, מחכים לו בבית - המשפט שהוא חזר עליו שוב ושוב היה "זה הרגע המאושר בחיי!". אם תיתקלו יום אחד בסטיקר עם המשפט הזה, שמהשבוע החלו חבריו להפיץ בכל הארץ, תדעו שהוא לא סתם סלוגן ניו־אייג'י מקושקש. יש כאן משנה סדורה ומחייבת.

והנה עוד דבר פשוט ועמוק ששמעתי ממנו. זה היה לפני כמה וכמה שנים, בבר המצווה של הבן הבכור של משפחת שי, נריה. היום נריה כבר נשוי ולומד בכולל בצפת, אבל הדרשה שאמר אביו בבר המצווה שלו עדיין מהדהדת באוזני מי ששמע אותה. אני עצמי נזכר בה כמעט בכל שבוע. לא בגלל שהיא הייתה כזאת דרמטית, אלא פשוט כי היא רלוונטית ליומיום: "נאמרו פה הרבה דרשות, הרבה איחולים גדולים, אבל אני מאחל לך, נריה המתוק, שתהיה 'מישהו'". 

הקהל הביט במבט תמה על אבי הבן, והוא הסביר: "הרבה פעמים אומרים בבית 'שמישהו ישטוף כלים', 'שמישהו יוריד את הפח'. גם בבית הספר אומרים 'שמישהו יתקשר לתלמיד שחולה לדרוש בשלומו', 'שמישהו יארגן מתנה למורה'. וכך גם בהמשך החיים, 'שמישהו ירים את הטישו מרצפת השירותים', 'שמישהו יזיז מאמצע המדרכה את האבן הזאת', 'שמישהו יארגן שיעור בבית כנסת בין מנחה לערבית', 'שמישהו ייקח אחריות על הנוער בישוב', 'שימשהו ישמח את החתן והכלה'. כל הזמן אומרים 'שמישהו', 'שמישהו'. ואני שואל, מי זה אותו 'מישהו' מסתורי שכולם מדברים עליו? אני מברך אותך, נריה, שבכל מקום שאליו תגיע, תהיה אתה ה'מישהו' הזה שתמיד צריכים. ה'מישהו' הנכון במקום הנכון. מזל טוב".  

נדמה לי שמכל מורשת ליאור, זה אולי הדבר הקל ביותר ליישום. גם אתם, שלא זכיתם להכיר אותו, נסו, מדי פעם, להיות 'מישהו'. ומי יודע, אולי הרגע הזה ייהפך למאושר בחייכם.  

מתוך הטור השבועי ב"בשבע".

***

להצטרפות לקבוצה (שקטה!) לקבלת הטור של ידידיה מאיר:

https://chat.whatsapp.com/LGq4zesndAj9cvNN8Sequj