ערכות הכריזה הרעימו בקולי קולות, אנשים חלפו על פנינו בבהילות, ממהרים לטיסות שלהם, אבל אני לא שמתי לב לכלום. למרות ההמולה והרעש בנמל התעופה קנדי, הדבר היחיד שראיתי היה המשפחה שלי. זה היה 28 באוגוסט, 2012, ואני עמדתי לעלות לארץ. לבדי.

עד אותו יום התנהלו חיי בנעימים בקהילה יהודית חמה ומוגנת בשיקגו. הייתי מוקפת באנשים שנראו כמוני ופעלו כמוני, דיברו את לשוני והחזיקו בדעות ובאמונות זהות לשלי. היה קשה לדמיין את עזיבת הקהילה הזו, בפרט שמעולם לא עלה על דעתי לעזוב את המקום.

כל זה השתנה כששמעתי על נעל"ה - תכנית המאפשרת לצעירים וצעירות יהודיים מרחבי העולם ללמוד בתיכונים בישראל ולקבל תעודת בגרות ישראלית, בחינם. איכשהו היה לי ברור שהתכנית הזו נועדה עבורי. אבל ה"איכשהו" הזה לא ממש שכנע אחרים: "למה לא לחכות עד אחרי תיכון?" שאלו אותי אלו שעשו מאמץ להזדהות אתי. הרוב בכלל לא הבינו על מה אני מדברת - לא עכשיו ולא אחרי תיכון...

הנימוק המקורי שלי היה שרציתי לפגוש את העולם שמעבר לגבולות הקהילה שלי. רציתי לחוות תרבות חדשה, לטעום טעמם של חיים שמעולם לא חייתי, להריח ריחות ולהתענג על רוחות שלא הכרתי. הנחתי גם שאם וכאשר אעשה "עלייה", היא תהיה לי קלה ונעימה בזכות היכרותי המוקדמת עם הארץ.

אבל שם, בנמל התעופה, אל מול המשפחה שלי, כל ההסברים האלה הרגישו פתאום ריקים. לעבור לקצה השני של העולם על מנת לטעום טעם חדש? נראה קצת מוגזם. כדי להתכונן לאפשרות של עלייה לארץ, מספיק להרשם למחנה קיץ ישראלי.

המחשבות המציקות הללו נקטעו על־ידי נציג נעל"ה שהודיע שהגיע הזמן להפרד. בקושי הספקתי לחבק אותם חיבוק אחרון כשהופניתי אל עבר התור הארוך של אנשים שעמד לפני עמדת הבידוק הבטחוני. הסתכלתי אחורה, דמעות בעיניי, ונפרדתי לשלום. התור הסתובב מעבר לפינה, ומשפחתי נעלמה משדה הראיה.

בגיל 15 עזבתי את חיי הישנים מאחור.

בדד

הדרך לישראליוּת היתה הרבה יותר ארוכה משחשבתי. בלטתי בכל דרך אפשרית: הלבוש שלי היה אמריקאי, המבטא שלי היה אמריקאי והנימוסים שלי היו אמריקאיים. המאמץ שלי ללמוד עברית היה מקור לא אכזב של בושות. היו לי טעויות בכל משפט, ולקח לי נצח להביע את רצונותי בעברית. הייתי מסיימת את יום הלימודים עם כאב ראש, תוהה מתי סוף־סוף אקלוט אותה, את השפה. ניסיתי לדמיין את עצמי מקיימת שיחה שלמה בעברית בלי לפשל - ופשוט לא הצלחתי. החזון הזה נראה רחוק במדה שלא תאמן.

גם עצמאות הייתי צריכה ללמוד. לא נעים להודות, אבל עד אז מעולם לא עשיתי כביסה בעצמי, לא שטפתי רצפה, ובעצם לא עשיתי שום דבר משמעותי בבית. ידעתי להוציא את הכלים מן המדיח ולשדך גרביים זה לזה אחרי הכביסה. לראשונה בחיי - האחריות כולה מוטלת היתה על כתפי. לא רק לכבס, לגהץ ולשטוף. גם לבשל, לקבוע תור לרופא, להתקשר לכל מיני משפחות, שבוע אחר שבוע, כדי למצוא מקום שיארח אותי בשבת.

החלק הקשה ביותר היה כמובן הריחוק מהמשפחה. בכל רגע נתון ידעתי מה השעה בשיקגו, כדי שאוכל התקשר אליהם בשניה שאפשר. חָסְרָה לי קבוצת התמיכה שאצלה הייתי במקום הראשון. צוות בית הספר היה שם בשבילי מכל הלב, ללא הפסקה, אבל הם לא יכלו להוות תחליף להורי.

למרות האתגרים (או בגללם), לאט לאט השתניתי לטובה. נעל"ה חשף אותנו ליופייה של ישראל באמצעות סיורים לימודיים וטיולי שטח תמידיים. זכיתי להתארח בבתים בכל רחבי הארץ, לכל אורך המנעד התרבותי, וכך למדתי על המנהגים השונים וטעמתי מאכלים מוזרים־נפלאים כמו ג'חנון ואינג'רה. פגשתי אנשים מכל רחבי העולם: דרום אפריקה, הולנד, צרפת ועוד. וגיליתי שהרבה מן הסלנג העברי אינו אלא מילים באנגלית עם מבטא ישראלי.

המבחן

השנה הראשונה שלי בארץ היתה הרפתקה. כך החזקתי מעמד כשהעניינים הפכו לקשים; חשבתי על היום הבא, על החודש הקרוב, על עוד כמה יש לי להספיק ומה עוד לא ראיתי. וכל הזמן אמרתי לעצמי, שברגע שאני רוצה אני יכולה לחזור הביתה. לשיקגו.

רק בשנה השניה נבחנה הנחישות שלי באמת. זה היה היום הראשון של כתה יא, וזה עתה חזרתי מקיץ נפלא בבית, בשיקגו. כשהייתי שם לא דאגתי כל השבוע איפה אהיה בשבת, לא חששתי להישמע טיפשה אם אפתח את הפה. השיבה לארץ לא עוד היתה משחק חדש ונוצץ, עם מלא הרפתקאות וחוויות מגניבות. ידעתי בדיוק מה מחכה לי, וזה היה אפור. כשהסתכלתי על חדרִי בפנימיה, על המקלחת שאני חולקת עם עוד שבע בנות, על מנות המזנון ששנאתי, השתוקקתי עד כאב לחיים שהיו לי ולא ממש הבנתי למה ויתרתי עליהם.

היום הראשון של כתה יא' היה היום שבו התקשרתי להוריי מתייפחת. "לא יכולה", השתנקתי בקושי דרך הדמעות. "ויתרתי על הילדוּת שלי. ובשביל מה? לא רוצה לעשות את זה עוד. רוצה הביתה". הוריי הקשיבו באהדה, ואחרי שיחה ארוכה, הציעו פתרון: אשאר בארץ עד אחרי החגים. אם אחרי סוכות אני עדיין רוצה לחזור לשיקגו, הם קונים לי כרטיס לטיסה הראשונה.

שוב נאלצתי להטיל ספק בהגיון שהנחה את צעדיי: למה באמת עברתי לארץ? ושאלה יותר קשה: מדוע להשאר? בשלב ההוא הייתי בטוחה שהמטוס הראשון אחרי סוכות לשיקגו ישא אותי בקרבו.

חלב ודבש

ראש השנה היה זה שנשא בכנפיו תובנה חדשה. אחוזת התפעלות ראיתי איך המדינה כולה עוברת שינוי. החנויות כולן לבשו חג, מלאות תפוחים בדבש, עוגות דבש וכרטיסי דבש. מסכי האוטובוסים איחלו שנה טובה לנוסעים ולהולכי הרגל, וכולם כולם התכוננו לחג. את כל זה ראיתי כבר בשנה הקודמת, אלא שאז הייתי מוצפת מכדי להעריך את זה. אבל עונת החגים ההיא, השניה שלי בארץ, מילאה אותי בתחשה שלוה אדירה. פתאום היה לי ברור שאני עושה משהו נכון. חייתי עד אז במדינה שבה הדת שלי היתה קוריוז חביב בתקופת חג המולד, במקרה הטוב. בארץ, לעומת זאת, להיות יהודי זה להיות נורמלי.

השנה השניה שלי היתה זו שבה ישראל הפכה מהרפתקה למקום מגורַי האמיתי. כל האתגרים והקשיים שנראו לי קודם מיותרים וכואבים, היו פתאום מכשירי הכושר שלי. הם אשר הפכו אותי לאדם שעלי להיות. השפה שכה הציקה לי, שכה הרבה בושות הנחילה לי, הלכה ונעשתה ידידותית, כשאוצר המילים האנגלי והעברי שלי התמזגו אט אט לאוצר אחד גדול. והתרבות הזו, שנראתה לי כה מוזרה ומביכה, הלכה ונעשתה תרבותי שלי.

מעתה, כשאני טסה לשיקגו, איני יכולה עוד לומר שאני הולכת הביתה.

אני כבר בבית.