יהושע מילנסקי*, סוחר סיטונאי מצליח מוילנה, היה הורה יחיד לשלוש בנות צעירות כשפרצה מלחמת העולם השנייה ב- 1939. אשתו מתה ממחלה לפני המלחמה והוא גידל את הבנות - יטה, שירה ורחל - לבדו. רחל הייתה התינוקת, והיה לה מקום מיוחד בלבו כיוון שנקראה על שם אמו היקרה.

אחרי כיבוש פולין בתחילת המלחמה, תקפו הנאצים את ליטא ופלשו לעיר הגדולה וילנה, שנחשבה ל"ירושלים של ליטא" ומרכז החיים היהודיים במשך מאות שנים.

ביוני 1941 נשלחו היהודים בכפייה לגטאות ויהושע ובנותיו עשו כמיטב יכולתם כדי לשרוד. הנאצים עמדו לחסל את גטו וילנה, אז יהושע מצא כמה נוצרים צדיקים – שותפים עסקיים לשעבר – שהסכימו להסתיר אותו ואת שתי בנותיו הגדולות. לאנשים אלה לא היה מה להרוויח והם היו עלולים להפסיד הכל, אך למרות זאת הם בחרו לעזור ליהושע, כדרך להודות לו על כל השנים שבהן הוא עזר להם מבחינה עסקית. במהלך השנים המאתגרות בין מלחמות העולם סירב יהושע להתנהל בכוחניות ולהגדיל את רווחיו על חשבון הספקים הנואשים שלו. במקום זאת, הוא ראה כאן הזדמנות לקידוש השם ושימש כדוגמה ומופת, מבלי לדעת שהוא למעשה "משקיע" בהישרדות משפחתו.

בזמן שהמצב היה נסבל מבחינת יהושע ובנותיו הגדולות, הטיפול ברחל הפך לבלתי אפשרי כתוצאה מגילה הצעיר. כיוון שהחלופה הייתה מוות כמעט ודאי, נותרה בפני יהושע ברירה אחת בלתי נתפסת כמעט – למסור אותה לבית היתומים של הכנסייה, שם נזירות קתוליות תטפלנה בה ותדאגנה לכל צרכיה הגופניים והרוחניים.

הנזירות – שכבר הסתירו ילדים יהודיים אחרים – הבטיחו לו שהן תשגחנה על רחל ושהיא תתאחד מחדש עם משפחתה אחרי המלחמה.

הנזירות – שכבר הסתירו ילדים יהודים אחרים – הבטיחו לו שהן תשגחנה על רחל ושהיא תתאחד מחדש עם משפחתה אחרי המלחמה. הוא נישק וחיבק את רחל הקטנה ובלב כבד צפה איך ה"משפחה" החדשה שלה לוקחת את הפעוטה אל ביתה החדש.

באורח נס, בזמן המלחמה, יהושע ובנותיו הגדולות, יטה ושירה, הצליחו להישאר בחיים, בשעה שעברו בחשאי מבית לבית במצבים בלתי נתפסים. רחל מעולם לא נעדרה ממחשבותיו והוא מעולם לא החמיץ אפשרות לשלוח לה מסר, למרות שפירוש הדבר היה להתעסק עם סוחרים בשוק השחור ועם טיפוסים מפוקפקים שהצליחו לא רק לשרוד אלא אפילו לשגשג בזמן השואה.

במאי 1945 שוחררו היהודים ויהושע לא איבד זמן וחזר לוילנה עם בנותיו כדי לאסוף את רחל האהובה שלו.

הוא מיהר לבית היתומים וצלצל בפעמון בקוצר רוח. אחת הנזירות פתחה והוא אמר, "שמי יהושע מילנסקי. לפני המלחמה הפקדתי בידיכם את בתי רחל. אני רוצה שתקחו אותי אליה, כדי שאוכל להשיב אותה לביתה ושתוכל להתאחד עם האחיות שלה".

הנזירה החווירה והביטה בו בחוסר אמון. 95% מתוך 200,000 יהודי ליטא הושמדו על-ידי הנאצים. והנה לפניה עמד אחד מיהודי וילנה ודרש את בתו. לכנסיות רבות היו נהלים למצב כזה. במקום להסתכן באובדן נשמה שכבר "הובטחה" לכנסיה, היא אמרה לו שלרוע המזל רחל כבר לא נמצאת שם, היא נמצאה והושמדה על-ידי הנאצים.

יהושע היה המום וסירב להתנחם. רחל היקרה שלו – איננה! "את בטוחה?!" הוא שאל.

"כן. אני מאוד מצטערת".

כשהוא במצב של הלם ביקש יהושע מבת-דודתו חווה לאה שתסייע לו למצוא את רחל. בשבועות שלאחר מכן הם שבו לבית היתומים מספר פעמים כדי לחפש בכל חדר ובכל בניין, אך לא היה סימן לרחל.

מיואש החליט יהושע לקבל את המצב ולעלות עם בנותיו הגדולות לישראל, כדי להפוך לחלק מהחלום הנקרא "ישראל". הוא בילה את הלילה האחרון שלו בוילנה בשינה טרופה.

בחלומו הופיעה אמו רחל, שבתו נקראה על שמה. היא אמרה לו שני משפטים: "רחל עדיין שם. אל תיסע!"

אמו המנוחה הופיעה בחלומו ואמרה לו שבתו עדיין בחיים בבית היתומים.

יהושע התעורר בבהלה. הוא לא יכול היה להאמין למה שקרה. אמו המנוחה והיקרה אמרה לו זה עתה שבתו עדיין בחיים בבית היתומים. האם ייתכן הדבר? או שמא זה רק תת-המודע שלו שנותן לו תקוות שווא?

הוא לא יכול היה לעזוב מבלי לברר. באותו בוקר הוא סיפר לחווה לאה על החלום שלו והיא הציעה שבמקום שיחזרו לכנסייה לבד, הם יבקש משוטר צבאי להתלוות אליהם.

השוטרים הצבאיים היו מוכנים לעזור למישהו ששרד את זוועות הנאצים והם הסכימו לשלוח אחד מאנשיהם. שלושתם צלצלו בפעמון בית היתומים. הנזירה שפתחה הדלת הייתה מופתעת לראות את יהושע וחווה לאה, האם הם לא בדרכם לפלשתינה? כשראתה אותם בחברתו של שוטר צבאי, היא לא הסתירה את עצבנותה.

אפילו לפני שסיימה הנזירה לדבר נפלו עיניה של חווה לאה על שורה של מעילי בנות שהיו תלויים בחדר המלתחה באופן שניתן היה לראות מהדלת: "אני חושבת שזה המעיל של רחל!" צעקה חווה לאה.

"איך את יכולה לדעת דבר כזה?" שאלה הנזירה.

על המעיל היו שתי אותיות שבקושי רב ניתן היה לזהותן – ר' ו- מ' – ראשי התיבות של רחל מילנסקי.

"בגלל זה!" קראה חווה לאה בניצחון, בעודה מרימה את צווארון המעיל ומצביעה על שתי אותיות עבריות שנתפרו על הבטנה. היו שם שתי אותיות שניתן היה לזהות רק בקושי רב, ר' ו- מ', ראשי התיבות של רחל מילנסקי. חווה לאה, שהיתה תופרת מוכשרת, תפרה את המעיל כמתנה לרחל ותפרה אותיות אלה על הצווארון.

מעודדים ממציאת המעיל, יהושע – יחד עם חווה לאה והשוטר הצבאי בעקבותיהם – התעלמו מתגובותיהן של הנזירות והחלו לחפש בקפידה חדר אחר חדר, וכן באזורים שלא חיפשו בהם בפעמים קודמות.

ההתמדה והאמונה שלהם השתלמו והם מצאו את רחל. היא בקושי זיהתה את אביה, שהזדקן מאוד בשנים בהן נאלצו להיפרד זה מזה. הם התחבקו ויהושע אמר, "הגיע הזמן ללכת רוחל'ה. המשפחה שלנו שוב ביחד עכשיו".

יהושע החזיר לעצמו לבסוף את שלוש בנותיו. אחרי שהגיע לארץ ישראל – והיה בה בשעת ההכרזה על מדינת ישראל – הוא התחתן בסופו של דבר עם בת-דודתו חווה לאה ונולדה להם בת רביעית בשם פייגה. חווה לאה התייחסה לבנותיו של יהושע כאל בנותיה שלה וכולם יחד הקימו משפחה יהודית לתפארת במדינת ישראל.

רחל ובעלה הגיעו בסופו של דבר לארצות הברית, שם הם גרים היום, מוקפים בילדים, נכדים ונינים. עשרות שנים נשמר מעילה של רחל במשפחה, יחד עם ראשי התיבות שעליו, עד שהפך בלוי לחלוטין. יש לה תמונה של סבתה – שעל שמה נקראה – תלויה במקום מרכזי בחדר האוכל – "כדי להזכיר לנו שכל החיים הם חלום".

*שם המשפחה שונה לבקשת המשפחה. שמעתי את הסיפור ישירות מבנה של רחל, חבר טוב שלי.