לואי ארמסטרונג, הידוע בכינויו הפופולרי "סצ'מו", היה מוסיקאי ג'ז בעל שיעור קומה, רב-השפעה ואהוב. הקריירה שלו נמשכה חמישה עשורים והקיפה עידנים שונים בהיסטוריה של הג'ז. במשך רוב חייו הבוגרים, ענד המוסיקאי הבפטיסטי על צווארו שרשרת מגן דוד, הסמל האולטימטיבי של היהדות.

מדוע? מה היה הקשר של לואי ארמסטרונג לעם היהודי?

לואי דניאל ארמסטרונג נולד ב- 1901 בניו אורלינס, בסביבה שהייתה רחוקה מלהיות אידיאלית, הרבה לפני שהתנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח שינתה ללא הכר את פני העיר מבחינת שכבות החברה. באותה תקופה הייתה הקפדה חמורה על הפרדה בין שחורים ללבנים.

ביום היוולדו, נטש אביו, ויליאם ארמסטרונג, את אמו בת ה- 16 של התינוק, מאיאן אלברט. ב- 5 השנים הראשונות לחייו הוא גדל אצל סבתו, ומאוחר יותר הוא עבר לדירה בעלת חדר אחד עם אמו, שאותה העריץ, ועם אחותו הקטנה.

ההפרדה בין השחורים ללבנים בחברה הייתה תופעה רחבת היקף, מבזה ומשפילה ומנעה מרוב האנשים כל אפשרות לשפר את מעמדם החברתי או הכלכלי.

כשלואי הגיע לכיתה ה', לא הייתה לו ברירה אלא לנשור מבית ספר וללכת לעבוד כדי לעזור לאמו ואחותו בכלכלת הבית.

כבר בגיל שש או שבע, הסתובב לואי ברחובות אחרי שעות בית הספר, בנסותו להרוויח כמה מטבעות. היה זה נוהל שגרתי למדי בקרב רוב הילדים השחורים שהוא הכיר.

למזלו הרב, בקצה השני של העיר, בשכונה לבנה ממעמד הסוציו-אקונומי הנמוך, הוא גילה קבוצה של משפחות יהודיות שהגיעו מליטא. רוב המשפחות היו מקורבות זו לזו, לפחות באמצעות קשרי נישואין. הן הקימו קהילה מלוכדת של אנשים שחברו זה לזה ועזרו זה לזה להתמודד עם האנטישמיות הבוטה שנתקלו בה בארצם החדשה.

כפי שתיאר ארמסטרונג שנים לאחר מכן, בביוגרפיה קצרה בשם Louis Armstrong + the Jewish Family in New Orleans, , במהלך ההיסטוריה סבלו היהודים אפילו יותר מהשחורים. לדבריו, "ליהודים היו בעיות משלהם, וגם לחבר'ה הלבנים מארצות מוצא אחרות, שחשבו שהם יותר טובים מהיהודים... הייתי רק בן 7, אבל בקלות יכולתי לראות את היחס הלא מכבד של הלבנים האחרים כלפי המשפחות היהודיות העניות שעבדתי עבורן".

למרות האנטישמיות המקומית שלא נפסקה, המשפחות היהודיות החשיבו את עצמן ברות מזל. בהשוואה לפוגרומים שחוו תחת שלטונו של הצאר ברוסיה, החיים עכשיו היו מלאי תקווה. הם היו חופשיים לחיות בכל מקום שרצו (ושיכלו להרשות לעצמם מבחינה כלכלית) ולהתפרנס מכל דבר שרצו.

בני משפחת קרנופסקי, אחת מאותן משפחות יהודיות, היו נחושים לשפר את גורלם בארצם החדשה. בכל בוקר בשעה חמש, יצא אחד הילדים הגדולים - אלכס או מוריס - לסבב היומי כאספן גרוטאות. הוא היה אוסף בקבוקים, עצמות וסמרטוטים שאנשים מכרו לו תמורת גרושים ומכר אותם במחיר גבוה יותר או החליף אותם בפריט בעל ערך גבוה יותר.

כשלואי פנה אל משפחת קרנופסקי בבקשת עבודה, הם לא התנגדו שילד שחור יעזור להם ב"מקצוע". לכן, כבר בגיל שבע, מוקדם בבוקר כל יום, מצא לואי את עצמו יושב ליד אלכס או מוריס בעגלת הסוסים של המשפחה.

לואי עבד עבורם גם בערבים. הם היו מעמיסים את העגלה בפחם ויוצאים למכור אותו במחיר של חמישה סנט לדלי פחם.

מוריס היה זה שהביא ללואי את המתנה החשובה ביותר שהוא אי פעם קיבל.

במילותיו של ארמסטרונג: "מוריס קנה לי כלי נשיפה מפח. זה היה סוג הכלי שהיו נושפים ונושפים בה במסיבות, כדי לעשות רעש כשחוגגים. הילדים השתגעו על זה".

אחת המשימות של לואי הייתה לנשוף באבוב כדי להודיע על הגעתה של עגלת הגרוטאות או להכריז על אספקת הפחם בערב. עבור לואי, הייתה זו הנאה יותר מאשר עבודה. אפילו בגיל כה צעיר, החצוצרן, הזמר, והמלחין לעתיד, כבר הפגין יכולות אלתור מרשימות.

ארמסטרונג מספר:

"יום אחד, הורדתי את פִּיָּית העץ מה"חצוצרה", ובאופן מפתיע, כשהחזקתי את שתי אצבעותיי צמודות במקום בו הייתה פִּיָּית העץ, הצלחתי לנגן מנגינה כלשהי. וואו, הילדים ממש נהנו מזה, יותר מאשר בפעם הראשונה. הם נהגו להביא את הבקבוקים שלהם, מוריס היה מביא להם כמה מטבעות, והם היו נעמדים סביב העגלה, בזמן שאני הייתי מבדר אותם".

הייתה זו הפעם הראשונה בחייו של ארמסטרונג הצעיר שבה טעם את טעמה המתוק של ההצלחה. הוא הפך למרכז תשומת הלב של קהל מעריץ, והוא שתה בצמא את החוויה המרגשת של גרימת הנאה לאחרים.

אבוב פח זה ממוריס קרנופסקי היה הצעד הראשון לקריירת חייו במוסיקה חדשנית.

יום אחד, כאשר מוריס ועוזרו הצעיר היו באחד הסיבובים שלהם, הבחינה עינו החדה של לואי בקורנית מלוכלך בחלון הראווה של חנות משכון. איזו מציאה! כשליבו הולם בהתרגשות, הוא ביקש ממוריס לעצור. הוא ומוריס הלכו לשאול מה מחיר הקורנית הנחשק. המחיר היה חמישה דולר, סכום מכובד באותה תקופה.

מוריס הלווה ל"עילוי המוזיקלי" שלו שני דולר לתשלום המקדמה. לאחר מכן שילם לואי חמישים סנט מדי שבוע, עד שהצליח לקנות את הכלי הנחשק. הוא למד לנגן בו היטב, ולאחר מכן עבר לנגן בכלי שהעמיד אותו באור הזרקורים של הג'אז האמריקאי, החצוצרה.

אותה הלוואה קטנה ומעשה בלתי נשכח זה של נדיבות, הוכיח את עצמו כשלב משמעותי בדרכו של לואי ארמסטרונג אל תהילה עולמית.

אך מה שהיה משמעותי אולי אף יותר מכך היו החום והביטחון שמצא לואי בביתה של משפחת קרנופסקי.

המשפחה כינתה אותו "בן דוד לואי", וכך הפכה אותו לחלק מהמשפחה על אף צבע עורו.

גברת קרנופסקי עמדה על כך שיאכל איתם ארוחת ערב. היא ידעה שאמו תתקשה לארגן לו ארוחה אפילו צנועה ולכן התעקשה על הצטרפותו לשולחן. כדי למנוע ממנו מבוכה, היא אמרה כבדרך אגב כי עד שלואי יגיע לביתו, כבר לא יישאר לו מה לאכול, אז הוא חייב להישאר וליהנות מארוחה איתם.

"בן דוד לואי" פרח בעקבות התמיכה הרגשית שקיבל ממשפחת קרנופסקי. החלק הטוב ביותר ביום היה בערב, כשהוא וכל הילדים התאספו סביב אמא קרנופסקי בזמן השכבת התינוק לישון.

עשרות שנים לאחר מכן, הוא עדיין זכר את אותה סצנה בבהירות רבה:

"שיר ערש רוסי," הוא כתב ברכות, "זה השיר ששרתי כשהייתי בן שבע - עם משפחת קרנופסקי כשעבדתי בשבילם. כל ערב, כשאמא קרנופסקי הרדימה את דיויד התינוק... כולנו היינו יושבים במקום ושרים אותו. כל כך רך ומתוק... כולנו שרנו ביחד עד שהתינוק נרדם. אחר כך בירכנו אחד את השני בלילה טוב, ואני הייתי הולך הביתה – חוצה את העיר למאיאן ומאמא לוסי, אימי ואחותי".

היה זה עולם חדש מבחינת הילד שננטש על ידי אביו עם הגעתו לאוויר העולם.

בגיל 11 שיחק לואי עם אקדח שהיה שייך לאביו החורג. לאחר שירה כדורי סרק באוויר, הוא נעצר ונשלח לבית מחסה לאסופים - מתקן מעצר. תנאי המחיה שם היו רחוקים מלהיות טובים. לא היה שם מזרנים לשינה, והארוחות היו דלות. המשמעת והעונשים היו קשים.

אבל היה דבר אחד שהקל על חייו החדשים של לואי – בבית המחסה הייתה להקה. לואי הורשה להצטרף אליה, ואף למד שיעורים לשיפור הנגינה שלו. בגיל שלוש עשרה, הוא מונה למנהיג הלהקה.

לאחר שריצה את עונשו בבית המחסה, הוא טיפס בהדרגה בסולם הדרגות כנגן חצוצרה, שלב אחר שלב, עד שזוהה ככוכב עולה בתחום הג'אז. לכל מקום שאליו פנה, הוא הפגין כבוד וחיבה כלפי היהודים.

במשך שנים היה ג'ו גלזר המנהל היהודי שלו; הוא הפך גם לחבר קרוב. היה זה ג'ו שהציג בפני לואי את הסמל של מגן דוד. ארמסטרונג אמר שהוא יענוד אותו בגאווה, כאות הערכה לכל מה שעשו היהודים למענו.

במשך שנים המשיך לואי ארמסטרונג לדבוק במוסר העבודה שהותיר בו רושם מכריע בצעירותו. הוא הופיע ביותר מ- 300 הופעות בשנה, וכן הופיע ביותר משלושים סרטים. עד 1950, הוא הפך לאייקון אמריקאי, שייצג את ארצו בסיבובי הופעות בין-לאומיים בשוודיה, קופנהגן, אנטוורפן, אמסטרדם, המבורג, וינה, ישראל, לבנון ומצרים, ממוצע של שתי הופעות ביום.

בסופו של דבר הוביל קצב קדחתני זה להתקף לב, שממנו לא התאושש מעולם.

ב- 1969 טיפל ד"ר גארי צוקר - חבר יהודי ורופאו האישי – בסצ'מו בבית החולים בית ישראל בניו יורק. בעודו מרותק למיטה כתוצאה ממחלת לב קשה שגבתה בסופו של דבר את חייו, כתב ארמסטרונג את זיכרונותיו האחרונים על יחסיו עם משפחת קרנופסקי.

במסמך בן 75 עמודים, תיאר ארמסטרונג שוב את שגרת הערב של משפחת קרנופסקי, וזכר כיצד פתחה אותה משפחה יהודית את ביתה ואת ליבה למענו. הוא נתן להם את הקרדיט על סגנון המוזיקה החדשני שפיתח.

בנוסף הוא שיבח את שאר חברי הקהילה היהודית שהתייחסו אליו בכבוד, כבן אדם, ללא קשר לצבע עורו ולחלק העיר ממנו הגיע.

הוא התפעל מהסולידריות המשפחתית של היהודים ותיאר כיצד כל ילד חדש נתפס כמתנה יקרת-ערך המביאה עמה אושר ועונג רב.

כמו כן, הוא ייחס ליהודים שסייעו לו את מוסר העבודה האנרגטי שהוביל אותו כל חייו. הוא הלך בעקבות הדוגמא שהם הציבו בפניו, דורש מעצמו יותר ויותר, עד שהגיע לפסגה.

הוא הבחין בכך שבני המשפחה עבדו וחיו כצוות בעל מטרה משותפת. הם התמודדו עם האתגר הכרוך בפרנסה באמצעות התמדה, עבודה קשה, עזרה הדדית ואכפתיות. הסולידריות של המשפחה הותירה בו חותם עמוק.

"העם היהודי הם נשמות טובות", הוא כתב.

ארמסטרונג כותב על הערכתו לעובדה שהם נלחמו כדי לשפר את גורלם על-ידי עבודה קשה. במקום להוציא אנרגיה על מחאות.

"כל חיי אוהַב את העם היהודי" הצהיר בספרוLouis Armstrong and the Jewish Family . "הם תמיד היו חמים ונדיבים כלפיי, מה שהיה מאוד בולט מבחינתי – ילד שהיה זקוק למילה טובה".

ייתכן שיותר מכל, לואי ארמסטרונג תמך באהבה לזולת. חיוכו הרחב והקורן הפך להיות סימן ההיכר שלו. אין ספור אנשים השפילו אותו והתנכלו אליו, אך הוא מעולם לא חיפש נקמה. במקום זאת, הוא עודד את המעריצים שלו להסתכל על חצי הכוס המלאה, למצוא את הסיפוק וההנאה, לעבוד קשה, ולהפיץ בעולם שמחה ורצון טוב.