בחודש שעבר פרץ נתן לוי בן העשרים ותשע לתחום הרווחי של אליפות הלחימה האולטימטיבית (UFC), החברה הגדולה ביותר לאומנויות לחימה משולבות (MMA), בה המתחרים נלחמים עד שאחד הצדדים נכנע או סופג נוקאאוט.

לוי, יליד צרפת, מניף את דגל ישראל לפני ואחרי הקרבות ומוודא שכל המצלמות יצלמו את מגן הדוד הענק על מכנסיו.

"הרבה ישראלים גאים במוצאם", הוא מספר בראיון בלעדי לאתר Aish.com. "אבל אני לא נולדתי בישראל, לכן אינני מתייחס לכך שישראל היא ביתי כמובן מאליו".

"אני רוצה להיות הכי טוב שאני יכול. כשאני מייצג את ישראל זה נותן לי כוח".

מצרפת לישראל

הוא נולד בצרפת, הצעיר מבין שלושה אחים. הקשר שלו לאומנויות לחימה החל כבר בילדותו המוקדמת, כשנרשם למועדון טאיקוונדו בצרפת בהיותו בן ארבע בלבד. "גם אבא שלי התעסק באומנויות לחימה, אבל אני בטוח שהרעיון היה שלי!"

הוריו התגרשו באותה השנה, ואמו נתנה לבניה אפשרות לבחור היכן הם רוצים לגור: להישאר בצרפת, או לעבור לישראל. "כולנו בחרנו בישראל. כבר בגיל הזה אהבנו את ישראל. גדלנו בחינוך מאוד יהודי וציוני".

כשהגיע לישראל, הוא התגורר בהרצליה וסבל מהצקות בבית הספר כתוצאה ממבטאו הצרפתי החזק. "עמדתי מול כולם ונלחמתי כל הזמן".

עם הזמן, הוא רכש חברים טובים, ולמד לאהוב את ביתו החדש.

"רוב הישראלים, בניגוד לצרפתים, אינם יודעים מהי אנטישמיות. כשהייתי מבקר את בני הדודים שלי בצרפת, הם היו מספרים לי איך ילדים אחרים מציקים להם ומתנהגים אליהם בבריונות. הייתי אומר להם, 'איפה הילדים האלה? בואו נלך ללמד אותם לקח!' זו אחת הסיבות שאני כל כך אוהב את ישראל, זה בית. זה לא מקום מושלם. גם כאן מציקים לך, אבל לא יציקו לך על כך שאתה יהודי!"

אמנויות לחימה

"עם הגיל, נרגעתי קצת. אומנויות הלחימה עזרו לי להרגיע את התוקפנות שלי ולהתמקד במשהו פרודוקטיבי יותר".

רק בגיל 14 החל לוי להתאמן בצורה רצינית, והוא החל ללמוד קונג פו וקראטה. "הייתי מתאמן שלוש שעות בכל יום. הציונים בבית הספר החלו להידרדר, אבל לכל דבר יש מחיר". שלוש שנים לאחר מכן כבר הייתה לו חגורה שחורה בקונג פו.

בגיל 16 הוא טס ליפן למספר שבועות כדי להתאמן בקראטה והחל ללמד ולאמן ילדים צעירים יותר בישראל, שרבים מהם הגיעו מרקע כלכלי וחברתי קשה.

"התחלתי להרוויח קצת כסף, וגם מאוד נהניתי לשפר את הביטחון העצמי ואת ההערכה העצמית של הילדים".

עד גיל 18, לוי כבר נכנס לעולם אומנויות הלחימה המשולבות המשלבות טכניקות מתחום האגרוף, היאבקות, ג'ודו, ג'וג'יטסו, קראטה, אגרוף תאילנדי ודיסציפלינות אחרות.

לוי תכנן לחזור ליפן. כשרונו והדחף שלו להצליח לכדו את עינו של המאמן שלו בהרצליה, שהסכים להתלוות אליו. הוא שילם על הטיסות באמצעות הכסף שקיבל לבר-המצווה שלו. "אני חושב שהוריי היו מעדיפים שאשתמש בכסף הזה כדי להוציא תואר".

כשהם מתאכסנים בבתיהם של מאמני אומנויות לחימה ביפן, החלו לוי ומאמנו לחפש מאסטר ג'וג'יטסו שעליו נערכה כתבה בנשיונל ג'אוגרפיק. "הגענו אל הדוג'ו שלו, שם הוא מאמן, וביקשנו ממנו לקבל כמה תיירים. הוא סירב, אך לאחר שבוע חזרנו אליו והתחננו שיקבל אותנו".

ההתמדה השתלמה. לוי בילה שלושה חודשים בלמידת ג'וג'יטסו לעומק וכן הגיע לדרגת חגורה שחורה בקראטה. "יפן היא תרבות שונה. התלמידים הם בעצמם מורים; לכולם יש חגורה שחורה. כשאתה פונה למורה, הוא אומר: לך ללמוד מהתלמידים שלי".

לפני שלוש שנים, ועם דאן 3 בקראטה, החליט לוי לעבור ללאס וגאס כדי להתאמן ולהתחרות ברמה הגבוהה ביותר.

הוא מתאמן תשע שעות ביום ומסור לחלוטין לשיפור יכולותיו והחוזק שלו. כשהתגורר בפרברים של לאס וגאס, הוא התחתן עם אשתו הישראלית, דנה, באפריל 2019. עכשיו, כשהוא מדורג במקום ה- 30 בקטגוריית משקל נוצה מתוך קרוב ל- 400 מתחרים, לוי הוא הישראלי היחיד המתחרה ב- UFC.

עם אשתו, דנה. בני הזוג נישאו באפריל 2019.

יהודי בלאס וגאס

לוי ואשתו משקיעים הרבה כדי להישאר מחוברים לישראל והם יצרו קהילה יחד עם כמה ישראלים אחרים בלאס וגאס. "אחד מתאגרף, אחד מתאבק, ויש עוד כמה חבר'ה מאומנויות הלחימה המשולבות שפגשתי באימונים".

"אני מחובר לישראל באמצעות המסורת היהודית. אנו מבלים ביחד, ונפגשים בארוחות שישי ובארוחות חג, אחד מאיתנו עושה קידוש".

גאה להיות יהודי. בהדלקת נרות חנוכה עם חברים ישראלים בלאס וגאס

לא קל ללוי להיות כל כך רחוק מהבית. "אני מתגעגע לישראל, למשפחה שלי, לאמא, לאבא, לאחיינים, לכל החברים הטובים, ואני מתגעגע לחומוס!"

"הייתי שמח לחזור לעשות את פסח בישראל השנה", הוא אומר. "פסח זה עניין חשוב אצלנו. כל המשפחה מתאחדת". בפסח שעבר הוא נאלץ להישאר בלאס וגאס בגלל מגפת הקורונה. "בילינו את ליל הסדר כאן עם כמה חברים; זה לא מה שאני רגיל אליו. עבורנו פסח הוא זמן משפחתי. אף אחד לא חסר!"

למרות שהוא גר בלאס וגאס, הקזינו וחיי הלילה לא קורצים לו. "קל לי לא להתפתות. זה פשוט לא משהו שאני נמשך אליו, זה מעולם לא היה אני. לפעמים אין לי חשק להתאמן, אבל אני עדיין קם והולך לחדר כושר. אם אני רוצה לנוח ולהירגע, אני הולך לטייל או הולך לאגם. מה שמתחיל מתוק נגמר מר, ומה שמתחיל מר נגמר מתוק. ללכת לקזינו, לשחק משחקי מחשב ולאכול גלידה מתחיל מתוק, ומסתיים מר. ללכת לחדר כושר ולהשקיע מאמץ זה משהו שמתחיל מר, אבל מסתיים מתוק. בסופו של דבר אתה צריך לשמור על איזון בריא".

גאווה יהודית

הצלחתו של לוי, רוחו, וגאוותו במדינתו הפכו אותו לכתובת עבור יהודים רבים הנלחמים באנטישמיות ברחבי העולם.

"אני מקבל הרבה טלפונים והודעות. כשמישהו מספר לי שהוא יהודי ושאני העליתי לו את הביטחון או גרמתי לו להאמין בעצמו, זה מאוד משמעותי מבחינתי".

"לייצג את העם היהודי זה כוח מניע מאוד חזק. להיות ישראלי ולהיות יהודי אלה דברים שנותנים לי כוח, אני לא סתם עוד לוחם אמריקאי. אני הישראלי היחיד שנלחם על הבמה הכי גדולה, ואני מתחבר למה שעבר העם שלי ".

מעולם לא התייחסתי לכך שישראל היא ביתי כאל מובן מאליו"

"זה תחום ספורט שמעורר בך ענווה. אנשים נכנסים מתוך מחשבה שהם יכולים להביס את היריב שלהם, וזה לא קורה. לפעמים אתה הפטיש, לפעמים הסדן. כל פעם שאתה מביס מישהו, אתה מרסק לו את החלומות, וזה לא דבר שקל לעשות. זה עניין של כבוד. אני מתאמן מאוד קשה, ואני מכבד כל מתחרה וחושב שהוא יכול לנצח אותי. אני מנסה לא לפתח אשליות שאני בלתי מנוצח; זה עוזר לי להישאר חזק".

לוי נמצא במקום ה- 30 בקטגוריית משקל נוצה מתוך ליגה של 400 מתחרים.

"זה גם עניין של משמעת עצמית", מסביר לוי, "חלק מאומנות הקראטה מדבר על הכנעת האגו ולהחזיק אותו קצר. אני רואה אנשים שמתרגזים ונהיים מתוסכלים וזורקים את הכפפות שלהם על הרצפה, מקללים וצועקים. אני אומר להם, 'אם אתה לא יכול לשלוט בעצמך באימונים, איך אתה עומד לשלוט באדם אחר בזירה?'"

בשביל לוי, החיים הם מרדף אחר שלמות, והדבר נכון לגבי חדר הכושר, מזרון ההיאבקות, וגם הבית.

"אני עושה טעויות, אבל אני ואשתי החברים הכי טובים, ואנחנו מבינים שתמיד עובדים על עצמינו כדי להשתפר. אותו הדבר נכון לגבי כל התחומים בחיים - תמיד עשויים לשגות, אבל לא כדאי להלקות את עצמך יותר מדי".

"עד כמה שאני רוצה תמיד לנצח, חשוב לא לאמץ גישה של 'הכל או כלום' בחיים. אני אומר לעצמי, 'גם אם אפסיד בקרב הזה, אני אחזור', ובחמימות אופיינית הוא מוסיף, "תמיד תהיה לי הזדמנות אחרת, ואני עדיין אזכה לחזור הביתה לאשתי".

קרדיט תמונה: רודי פלאזה