מעריציה של סדרת הטלויזיה המצליחה "פאודה" - הרפתקאותיהם של צוות מסתערבים – יתענינו לשמוע על סיפורי הגבורה של מרגלים ישראליים אמיתיים שהצליחו להסתנן לתאי טרור ערביים ולחברה הערבית בכלל, תוך סיכון עצום לחייהם.

יצחק שושן, מגדולי המרגלים הישראלים, ואחד מן הראשונים לחדור לתא ערבי ולאסוף מידע עבור מדינת ישראל, הלך לעולמו לאחרונה בגיל 96.

שושן בילה חלק ניכר מחייו כ"עבדול כרים", מחבל צמא־דם בשאיפה, שחולם להרוג יהודים, וקורותיו בעולם האמיתי מאפילים על אלה של "פאודה" וסדרות אחרות. 

יצחק שושן נולד בשנת 1924 למשפחה יהודית דלת־אמצעים בחַלַבּ שבסוריה. חַלַבּ של אותם ימים היתה ביתה של קהילה יהודית משגשגת שמנתה 10,000 נפש. ולמרות שיהודים גרו בה למעלה מ-2000 שנה, האנטישמיות תמיד ריחפה בקרבת מקום. עם חזרתם של היהודים לארץ ישראל, הרימה שנאת ישראל את ראשה הן בחַלַבּ והן בכלל העולם הערבי. (כשמדינת ישראל הכריזה על הקמתה ב-1948, פרצו - בעידוד הממשלה - מהומות בחַלַבּ והפורעים הציתו עשרות חנויות, בתי כנסת, בתי ספר ובתים פרטיים בבעלות יהודית).

יצחק למד בבית הספר "אליאנס" [כל ישראל חברים] בחַלַבּ והיה פעיל בתנועת־הנוער הציונית הצופים היהודים. יום אחד הופיע בבית הספר מורה חדש בשם מנסור פדרו. פדרו, שגר בישראל תקופה מסויימת, הפליא לתאר לתלמידיו את הקהילות היהודיות החדשות שהתפתחו שם. "הֵבַנּוּ שמה שקראנו עליו בתנ"ך קיים במציאות", סיפר יצחק כעבור שנים, "זה לא היה בשמיים". יצחק וחבריו החליטו גם הם להצטרף לתנועה ההמונית של יהודים מכל רחבי העולם העולים לארץ ישראל, לעָבדה ולבנותה.

ב-1942, ארזו יצחק וחבר נוסף את מעט מיטלטליהם, ושמו פעמיהם לפרבר של דמשק, שם חברו לקבוצה של כמה עשרות יהודים נוספים שהשתכנו בבית־כנסת מקומי, מחכים למבריחים שיעבירום את הגבול. זו היתה קבוצה מגוונת - גברים ונשים, צעירים וזקנים - משתוקקים כולם לעזוב את הסכנות שבסוריה ולמצוא חופש ושוויון־הזדמנויות במולדת העם היהודי.

וסוף־סוף זה קרה. לילה אחד הורה להם מבריח לעטות על עצמם לבוש מוסלמי ולהחביא כל דבר העלול לחשוף את זהותם כיהודים: הוא יעבירם את הגבול. בשלב מסוים במהלך הלילה, נפל מידיו של יהודי מבוגר בעל חזות רבנית, אחד מספרי הקודש אשר ביקש לקחת איתו ארצה. למרות זעמו של המבריח, התעקש הרב לחפש את הספר האבוד, שהיה מהדברים הבודדים שהיו לו. יצחק זחל בחושך על פני האדמה עד שמצא את הספר והקבוצה יכלה להמשיך בדרכה.

לבסוף, אחרי שעות של הליכה, הגיעה הקבוצה לשעריו של קיבוץ. הם נדהמו לשמוע את העברית שבפי אחיהם יושבי הארץ, שעה שהציעו להם תה, לחם וריבה. שנים אחר כך עוד זכר יצחק את ההלם שלו למראה יהודים העובדים לבנות בית לעם היהודי.

יצחק התיישב בקיבוץ ועבד במשק שיתופי. יום אחד, הגיעו כמה אנשים לקיבוץ בחיפוש אחר דוברי ערבית. התברר שהם מהפלמ"ח, ויצחק התנדב מיד לשורותיהם. עד מהרה היה חלק מקבוצה קטנה של יהודים דוברי ערבית, שיחד היו ליחידה מובחרת שאנשיה עסקו בריגול וחבלה בקהילות דוברות ערבית.

הקבוצה - "המחלקה הערבית של הפלמ"ח" - הורכבה מיהודים שגדלו בסביבות דוברות ערבית, וחבריה עברו הכשרה בלמידת התרבות הערבית. ההיסטוריון מתי פרידמן מספר בספרו (מסתערבים: אגדה ישראלית, מאנגלית: אמיר צוקרמן) שהמגויסים גדלו אמנם בעולם האִסְלָאמי, אבל בבית ידעו מעט מאד על הדת השלטת, מעבר לסכנות שהיא הציבה על אנשים כמותם. עתה למדו את חוקי הדת, את כתביה, את האמונות הטפלות שלה ואת מטבעות הלשון שלה.

אילו נחשפה זהותו האמיתי של אחד מהיהודים האלה - היה ניצב בפני מוות ודאי. הפלמ"ח פעל במחתרת, וחברי המחלקה הערבית פעלו אפוא בלי גיבויה של מדינה מאחוריהם. מדינת ישראל בתחילת 1948 - מזכיר פרידמן - היתה חלום, לא מציאות. לוּ נעלם אחד מהם, היה זה סופו. אף אחד לא יכול היה למצוא אותו. ספק אם מישהו היה מחפש אותו. העתיד לא נודע. ובכל זאת הם יצאו לדרכם, אל עבר המים הַזֵּידוֹנִים, אל תוך הימים הלוטים בערפל, לבדם.

המשימות הראשונות של יצחק היו על אדמת ישראל. במבצע אחד, התחפש למוסלמי והשתתף בתפילות במסגד אל אקצא שעל הר הבית, שם שמע דרשה הקוראת לערבים להתקומם ולצאת למלחמה נגד היהודים.

באביב 1948 קיבל יצחק את הפקודה המסוכנת ביותר שלו: לקראת ההכרזה הצפויה על הקמת מדינת ישראל ברחו מאות ערבים לכיוון לבנון. יצחק קיבל פקודה להעמיד פנים שהוא אחד מהם. הוא נטל על עצמו את השם עבדול כרים, ויחד עם חבקוק כהן, יהודי דובר ערבית נוסף, עלה על אוטובוס מחיפה ללבנון.

אקדח אחד - זה מה שקיבלו שני היהודים להגנה.ברגע שחצו את הגבול ללבנון, עצרו קצינים ערבים את האוטובוס. בראותם את שני הצעירים החסונים־למראה, דרשו הקצינים לדעת מדוע הם לא מצטרפים לשורות הלוחמים ביהודים: "אנחנו עוזבים את בתינו, את נשותינו ואת ילדינו בשביל לעזור לכם, ואתם בורחים על נפשותיכם?" שאלו. יצחק הגיב במהירות. הוא הראה לחיילים את האקדח. "אנחנו לא בורחים", אמר להם בערבית. "אם האקדח הזה היה יכול לדבר, הוא היה מספר לכם כמה יהודים הרג". המבטא הערבי של יצחק, אפילו הניב המקומי שלו, היו ללא דופי. הקצינים לא העלו בדעתם לרגע שהם מדברים עם יהודי, והם הניחו ליצחק ולחבקוק.

בלבנון, תצפתו יצחק וחבקוק על שיירות צבא הלגיון הערבי. מרגל יהודי אחר הביא להם משדר רדיו אלחוטי, טמון בתוך רדיו רגיל, ויצחק הקים מרכז מודיעין מאולתר בדירה הקטנה ששכר לעצמו בביירות. הוא החל לתאר את הטכנולוגיה הצבאית שמולה עמדו הלוחמים היהודים להתייצב בקרוב, כששמע ברדיו ידיעה מדהימה: ישראל הכריזה על עצמה מדינה יהודית. כך נודע לו לראשונה על קיומה של המדינה החדשה שלו. כך גם נודע לו שחמש מדינות ערביות הכריזו מלחמה על ישראל ושהאומה החדשה נלחמת על חייה.

זמן לא רב אחר־כך נאמר ליצחק וחבקוק שבמוסך מסוים בביירות מורכבת כרגע מכונית תופת, ועליהם לעצור את הרכבתה. השניים ביקשו רשות להכנס כדי להשתמש בשירותים של המוסך, הציבו שם מטען, ותוך רגעים ספורים היו בחוץ. המוסך כולו עלה בלהבות, כמה בניינים סמוכים ניזוקו, וגם חמשה אנשים נהרגו. ולמרות שעשה מה שעשה כדי להציל חיי יהודים, אבדן חיי האדם זעזע אותו קשות. מאוחר יותר אף פגש - בעודו עבדול כרים הלבנוני - אדם ששני בניו נהרגו בפיצוץ. בהמשך חייו דיבר רבות על החוויה הזו, ואף ניסה לפעול שממשלת ישראל תעבור לשימוש באמצעי ריגול וחבלה קטלניים פחות.

"למרות שנשלחנו לאסוף מודיעין", סיפר יצחק כעבור שנים, "ראינו את עצמנו גם כחיילים, וחיפשנו כל הזדמנות לפעול". הוא וחבקוק הקימו קיוסק חטיפים קטן בביירות, בירת לבנון, ששימש ככיסוי לפעולות הריגול שלהם. יצחק גם עבד במשרה חלקית כנהג מונית.

ב-1948, הגיע אל יצחק וחבקוק מסר מקודד: ספינה עוגנת בנמל בירות, ומקורות ישראלים מצביעים על כך שהיא עשויה להיות שם כדי שיורכב עליה תותח על מנת לתקוף את נמל חיפה. על יצחק וחבקוק הוטל לאתר את מיקומה של הסירה.

זו לא היתה סתם ספינה רגילה. "גריליה" היתה בעברהּ "היאכטה של היטלר". הוא ובכירים נוספים במפלגה הנאצית נהנו להפליג בה, והיטלר אף תכנן להשתמש בה לשוט אל לונדון במקרה שיצליח להביס את הצבא הבריטי. אחרי המלחמה קנה אותה נוצרי לבנוני עשיר והפליג איתה לביירות. יצחק הצליח למצוא אותה, ולילה חשוך אחד, קידמו הוא וחבקוק את פניו של ישראלי־יליד־סוריה נוסף, אליהו ריקה, אשר הורַד מספינה ישראלית במרחק כמה מאות מטרים ומשם שחה אליהם, נושא עמו שני מוקשים. עם עזרתו של יצחק, שחה ריקה אל הספינה והצמיד אליה את המוקשים. הפיצוץ - שארע כעבור כמה ימים - השבית את הספינה לצמיתות.

ב-1950 חזרו יצחק שושן וחבקוק כהן ארצה, אחרי שהוחלפו בידי סוכנים אחרים. בארץ עסק בהכשרה ובהפעלה של לוחמים בארצות ערב. בין היתר, הכשיר את המרגל אלי כהן והיה בין מפעיליו. "דורות של לוחמים התחנכו על ברכיו" יאמר עליו אהוד ברק בסוף ימיו, "גם אני".

יצחק המשיך לצאת למשימות גם לעת זקנה. הוא גילה שדמותו של זקן חסר־ישע הולכת טוב עם ריגול. הוא פעל גם עם מרגלים ערבים ששיתפו פעולה עם ישראל. "התברר שהוא טוב גם בתחום הזה", אמר עליו איש המודיעין, רפי סיטון, שכתב יחד עמו את הספר "אנשי הסוד והסתר" (1990). "סוכנים הם עם בעייתי: עליך לדעת מתי הם עובדים עליך ומתי הם דוברים אמת, ואיך לא לתת להם לסחוט אותך ולהשתלט על מערכת־היחסים שלכם, מבלי לפגוע בנכונות שלהם לעבוד איתך", הסביר סיטון. יצחק ידע לזהות את כל השקרים, והוא הצליח לגייס מרגלים מעולים ולתמוך בעבודתם.

רֻבֵּנוּ לא נדע אף פעם לכמה משימות שושן באמת יצא, או כמה חיי אדם הציל בעשרות שנות גבורתו. ב-28 בדצמבר, 2020, בהיותו בן 96, נפטר יצחק שושן. אהוד ברק כתב עליו שהוא "סיכן את חייו שוב ושוב" בשביל מדינת ישראל.

יצחק שושן מותיר אחריו מורשת מפוארת של עזרה בבניין מולדתו ובהגנה עליה כנגד כל הסיכויים שבעולם. יהי זכרו ברוך.