לא הייתי באף הרצאה שלו. לא עברתי באף אחד מן המוסדות הרבים שניהל. לא פגשתי אותו פנים אל פנים מעולם. ובכל זאת אני מחשיב את עצמי כתלמידו של הרב לורד יונתן זקס זצ"ל. יותר משבועיים חלפו מאז התבשרתי על פטירתו ואני עדיין לא מעכל אותה. אני לא מצליח להתנער מתחושת הריקנות שיצר האבדן. אני מרגיש שחיי הזדעזעו.

האמת? לא ציפיתי לתגובה שכזו. מאז שנפטר אני שב ושואל את עצמי, למה אני כל כך מתגעגע לאדם הזה? לא הייתי איתו בקשר. הכרתי אותו בעיקר דרך כתביו וסרטוני היוטיוב שלו, ואת ההיכרות הזו אני יכול להמשיך ולתחזק גם עתה - אז למה אני כה כאוב?

ואז התחלתי להיזכר ... נזכרתי איך זה להיות נער בן 18 מבולבל ונבוך, שמחפש מישהו שיתן לו תשובות. נזכרתי באש שבערה בקרבי כשפשוט לא הצלחתי להבין מה אני רוצה מהחיים. נזכרתי בתחושות היאוש שמילאו אותי כשה"אמונה שלי" התנגשה ב"מה שהאמנתי בו": איך מסתדרת תורת ישראל עם ההומניזם האוניברסלי שדגלתי בו בכל מאודי; איך אכיל את היותנו העם הנבחר, כשחונכתי להאמין שכל צורה של גזענות ואפליה היא רעה מיסודה?

עכשיו אני במקום אחר. השקעתי יותר מעשר שנים בלימוד תורה אינטנסיבי. עדיין יש לי שאלות. אבל אני שואל אותן מנקודת־תצפית אחרת. בשלב מסויים של המסע שלי הבנתי שלחפש אין פירושו להיות אבוד. אני כבר לא מרגיש כמו זר שמפקפק ביהדות; היום אני בן־משפחה שמחפש בתוך היהדות.

מה חולל את ההבדל? מה שינה את נקודת־המבט שלי? אני עדיין לא יכול להשיב על השאלה הזו תשובה מוחלטת, אבל במהלך השבועיים האחרונים התברר לי שחלק מן התשובה הוא הרב יונתן זקס.

לפני כעשר שנים השאיל לי חבר את ספרו של הרב זקס, "לרפא עולם שבור". מצאתי בו משהו שלא מצאתי בשום מקום אחר. מצאתי מישהו שדיבר אתי. בשפתו היפה והאישית טען הרב זקס בלהט, שהיהדות ביסודה אמורה להיות מעורבת עם העולם. שהיא נועדה לרפא עולם שבור וסדוק עד מאד. אמונות היסוד של התנ"ך הן אבן־היסוד של הערכים שהייתי כה נאמן להם. מושגים כמו אחריות קולקטיבית, כבוד האדם וצדק חברתי נולדו לראשונה בתורת ישראל. מצויידים באמונות הללו אמורים היהודים להעביר את העולם מן המקום שבו הוא נמצא למקום שבו הוא אמור להמצא.

הרב זקס סלל לי דרך לא רק לאמונות־הליבה של היהדות; הוא סלל לי דרך אל עצמי. בכתביו מצאתי ביטוי לרעיונות שלא הצלחתי לבטא קודם לכן. הוא דיבר אל הספקות שהיו לי באשר לדת. הוא נתן קול לתקוות העמוקות שלי ולחלומות הכמוסים שלי. הוא הצית בי תשוקה להוסיף לחקור ולהעמיק לחפור את סתרי המורשת שלי ואת נבכי עצמי. הרב זקס לימד אותי ש"לשאול פירושו להאמין שאי־שם קיימת תשובה ... אנו שואלים לא מפני שאנחנו מפקפקים אלא מפני שאנחנו מאמינים" (פסח על שום מה? הגדה של פסח, עברית: ברוריה בן־ברוך, עמ' 267).

שנים חלפו. המשכתי ללמוד, להתפלל ולשאול. אבל עתה היו אלה שאלות עם תקוה חדשה, לימוד עם אומץ מחודש. ועדיין היו לי ספקות. בשנה השלישית שלי בישיבה בארץ ישראל, מצאתי את עצמי ניצב על פרשת דרכים: האם להתמסר לגמרי ללימוד תורה ולהתחייב לחיים שבהם הדת תשב במושב הנהג, או שהשאלות פשוט יותר מדי קשות מכדי שאטול על עצמי את ההשקעה הזו?

על פני שלשה עמודים מלאים פרש הרב זקס את תשובתו, שהכילה עידוד, מתן תוקף ללבטים שלי ותשובות לשאלות שלי

היה ברור מה אני צריך לעשות: לדבר עם הרב זקס. אבל איך? אני בחור ישיבה צעיר בארץ ישראל. הוא הרב הראשי של אנגליה, בעל תואר אבירות, כנראה הדמות היהודית הציבורית המבוקשת ביותר בעולם. האם יהיה לו זמן בשבילי? ב-24 ביולי, 2013, הימרתי: כתבתי לרב זקס על ההתנגשות בין האמונה שלי ובין החוש המוסרי שלי, שלחתי את דבריי לכתובת הדוא"ל שלו, וחיכיתי. וראו זה פלא: כעבור שבוע קבלתי מענה ממשרדו של הלורד. על פני שלשה עמודים מלאים פרש הרב זקס את תשובתו, שהכילה עידוד, מתן תוקף ללבטים שלי ותשובות לשאלות שלי. הוא הדגיש שא-לוהים לא רוצה שנשתיק את חוש המוסר הפנימי שלנו, שהוא עצמו נטע בקרבנו כשברא אותנו בצלמו.

אבל יותר משתשובותיו הביאו מנוח לשאלותַי, האישור שלו שהלב שלי נמצא במקום הנכון הביא מזור למצוקתי. בעוד הדילמה המסויימת שלי נגעה למצוַת מחיית עמלק והאתגר שהיא הטילה על המצפן האישי שלי, אני מבין עכשיו שהשאלה שלי היתה עמוקה הרבה יותר. בזמנו לא עלה בדעתי שהשאלה שאני באמת שואל אותו היא: האם לקחת את הצעד הבא במסע הרוחני שלי. נדמה לי שהרב זקס הבין טוב ממני מה מסתתר מאחורי השאלה שלי. כך ידע להציע לי תמריצים להמשיך בחיפוש שלי.

כיום, שבע שנים אחר־כך, אני רב מוסמך. אני ממשיך ללמוד וללמד אחרים תורה. היו לי רבנים ומורים מעוררי־השראה רבים, אשר אני חב להם הרבה מן הצמיחה שלי. אבל הרב זקס נתן לי משהו יחודי שלעולם אנצור אתי. בשעת מבוכה הוא נתן לי את האומץ להוסיף ולחפש. הוא לימד אותי ש"אמונה אינה נולדת בתשובה כי אם בשאלה, לא בהרמוניה כי אם בדיסוננס" (רדיקלית אז, רדיקלית עכשיו, עברית: מנשה ארבל, עמ' 47).

יותר מן התשובות אשר מצאתי, נדמה שהיו אלה דווקא השאלות שלי שתרמו להתפתחות שלי. בישיבה שלנו היו אומרים "אם הקושיה לא בוערת בך, אתה לא תמצא לה תירוץ טוב". במבט לאחור אני מאמין שתחושת הדחיפות שהשאלות שלי עוררו בי, היא אשר הניעה אותי קדימה. השאלות אילצו אותי לקחת את חיי ואת היהדות ברצינות.

אולי זו הסיבה לכך שפטירתו הפתאומית של הרב זקס פגעה בי כה קשה. הלוואי שיכולתי לומר לו מה הוא היה עבורי. הלוואי שיכולתי לומר לו איך דוא"ל אחד שהוא שלח לבחור־ישיבה צעיר שינה את חייו של הבחור ההוא. אבל יותר מכל - אולי סמכתי על הרב זקס יותר משהבנתי. מאז ומעולם הייתי טיפוס שואל. אכן, היום אני שואל את השאלות כבן־בית, אבל עדיין אין לי את כל התשובות. הרב זקס הוא אשר נתן לי סיבה להאמין שאמצא אותן.

ולמרות שהוא כבר לא כאן, אני עדיין שומע את קולו אומר "אמונה אינה ודאות, אלא האומץ לחיות עם א-לוהים ולמענו בצל האי־ודאות, ולשמוע את קולו אפילו בלב הסערה" (Crisis and Covenant, עמ' 41).

יהי זכרו ברוך.