יש לי סיפורים אישיים רבים על הרב יונתן זקס, שנפטר אתמול. התארחתי בביתו בלונדון לפני כשנה, ועבדנו יחד בכמה פרויקטים, ביניהם שיתוף פעולה עם ישי ריבו.

יש גם דברים כלליים רבים לומר עליו – על רוחב האופקים, על השילוב הייחודי בין ישן לחדש, על הכבוד שעורר בכל העולם כלפי המורשת שלנו.

אבל נדמה לי שזה לא מספיק להספיד את הרב זקס ולדבר עליו. צריך לדבר עלינו.

הוא היה סטודנט צעיר כשנכנס למשרדו של הרבי מלובביץ' וביקש לשאול אותו שאלות. הרבי החליט לשאול אותו שאלות בחזרה: כמה סטודנטים יהודים יש בקמפוס? מה אתה עושה כדי לערב אותם יותר בחיי היהדות? הרבי הסביר לזקס, שהתלבט בין לימודי כלכלה למשפטים, שהעולם היהודי במשבר. שהבּוֹרוּת היא האויב המרכזי שלנו כרגע. לכן עליו לעזור, ולהשתמש בכישרונותיו כדי ללמוד וללמד תורה. זקס, שלא היה דתי, הפך לבסוף לרב הראשי של בריטניה, וגם היה לפרופסור וללורד בבית הלורדים הבריטי. "כששמים את היהדות בראש סדר העדיפויות – לא מפסידים מאומה", הוא נהג לומר.

האם כולנו יכולים להיות פרופסורים, רבנים ולורדים? לא. אבל כל אחד יכול להשתמש בכישרונותיו. כל אחד יכול לדמיין את עצמו עומד כך מול הרבי מלובביץ' ונדרש לענות. כאשר אדם שמשימת חייו הייתה הנגשה והפצה והסברה נפטר בשיא כוחו, נוצר חלל. כך קרה גם לפני כמה שבועות, כשנפטר הרב עדין שטיינזלץ, הפרשן הגדול של התלמוד והחסידות והתנ"ך. 

גם אם לא נגיע לדרגתם, אי אפשר רק להתאבל על כך שהם נפטרו. כל אחד, בדרכו שלו, במקומו, עם כישרונותיו, צריך להיענות לקריאה, לנסות למלא את החלל.