הרבי מסאטמר אמר פעם "מי שיש לו מספר על היד, מסוגל לתת ברכות".

אבא שלי תפס את הרעיון הזה כפשוטו, ותמיד הורה לי לבקש ברכות מאת ניצולי שואה, להם קרא "קדושים".

כשהייתי בן 11 היה אבי, הרב בן־ציון וולטון, מעיר אותי בעדינות בשעה 6 בבוקר ללכת לתפילה. במכונית, בדרך לבית־הכנסת "בית־יעקב" באוקלנד, קליפורניה, הייתי משלים עוד כמה דקות שינה. אחר־כך היינו פוסעים במסדרון הצר אל "אולם השחרית", שהיה תחוב לו אי־שם מאחורי בנין בית־הכנסת המרכזי המפואר.

ספון בצלו של אבי, הייתי פוסע אל עבר הדלת. אני זוכר את קולות התפילה העמומים ברקע, שעה שנחירַי היו מתרחבים לספוג את ריח הקפה הטרי ואת ניחוחם המופלא של ספרים ישנים. ישבתי על הספסל בין שני המאורות הגדולים של ילדותי, אבי מורי ואיש־חב"ד הרב יהודה פֶריס.

האולם בקושי הכיל את העשרים־ומשהו אנשים שהתקבצו שם כל בוקר לתפילה, אבל רק את ידו של אחד מהם היה עלי ללחוץ בכל בוקר. אבי לא הרשה לי לעזוב בטרם נגשתי להתברך מפיו של ניצול־השואה ארני הולנדר זכרונו לברכה.

באותם ימים לא ידעתי את זה, אבל ארני הגיע משושלת ארוכה ומפוארת של רבנים, עם אילן יוחסין שעשה את דרכו עד ספרד שבה נרדפה משפחתו על־ידי האינקויזיציה. הסבא־רבה שלו היה הרב שלמה גנצפריד, מחבר הקיצור־שולחן־ערוך. אביו של ארני היה אף הוא רב בצ'כסלובקיה. ארני ושבעת אחיו ואחיותיו חיו בשלוה עם הוריהם, מתפרנסים מטחנת קמח שבבעלותם, עד שהנאצים פלשו. לנגד עיניו רצחו הנאצים את אביו. את כל השאר שלחו לאושוויץ. ארני לא ראה מאז את אמו או אחיותיו.

אחרי המלחמה ניסה ארני, יחד עם אחיו הצעיר אלכס, לאתר את שאר בני המשפחה, אבל התברר שכולם הושמדו. שמועה סיפרה שאחיו הגדול, זולטן, שרד את המחנות אך אז נתלה על עץ בידי הנאצים בעת מנוסתם מכוחות בעלות־הברית.

שבור ורצוץ, פנה ארני אל המקום היחיד שהוא לעולם ביתו של היהודי: ארץ ישראל.

שם פגש אשה והתחתן עמה בטקס צנוע: 3 דולר היו בכיסו למימון הוצאות החתונה. על גג בית, בעיר חיפה, בכ"ט בנובמבר 1947, נישאו השניים, בו ביום שבו החליטה עצרת האו"ם על סיום המנדט הבריטי והקמת מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל. עוד בטרם שככו 'הדי' החתונה פרצה מלחמה בארץ. ארני מיהר להצטרף למאבק.

הוא שירת באצ"ל ולחם במלחמת העצמאות. הוא נפצע 3 פעמים אך לא חזר הביתה, גם לא כשהגיע המברק מאשתו שנולדה להם בת, בוורלי. לימים, הם ירדו מהארץ והשתכנו בקליפורניה. בשטעטל היהודי באוקלנד פתחו ארני ואשתו מאפייה לממכר שטרודל הונגרי. הוא דיבר במבטא כבד, אהב יידיש ואת אלוקים כינה "אייבישטער" - העליון.

ולמרות שאהב את המגע הקרוב עם אנשים ואת חיוכיהם כשביקרו במאפייה, התשוקה האמיתית שלו היתה ללמד צעירים על השואה - באוניברסיטאות, בכנסיות ובתיכונים בכל רחבי אזור מפרץ סן פרנסיסקו. ב-1991 הוזמן הולנדר להתעמת עם מכחיש־שואה בתכנית הטלויזיה של 'מונטל־ויליאמס' (The Montel Williams Show). רבים סברו שהאידיוט אינו שוה את יחסו של ארני. אבל ארני לא היה אחד שבורח ממאבק. הוא הלך.

אף אחד לא יכול היה לדמיין את מה שקרה אחר כך.

תחנות טלויזיה מכל רחבי המדינה הגיעו לצלם את העימות, הוא שודר בכל מקום, אבל את ארני עניין דבר אחד: להעמיד את השקרן על מקומו - וזאת הוא עשה. נראה שהקהל השתכנע, כי ארני זכה במחיאות כפיים סוערות. אלא שבמרחק אלפי קילומטרים משם, ישב לו על־גבי כורסא בניו־יורק אדם בשם זיקה, וזִפְּזֵפּ בין ערוצי הטלויזיה. ובדיוק ברגע הזה של מחיאות הכפיים הוא 'נחת' על התחנה הזו. הוא נעצר לבדוק על מה המהומה ולא האמין למראה עיניו.

"לא יכול להיות!", הוא חשב. "ניצול השואה הזה מקליפורניה דומה שתי־טיפות־מים לחַבֵרִי מסרביה! איך זה יכול להיות?!"

זיקה חייג למספר הטלפון של התכנית. בהתלהמות מקוטעת הודיע למפיקי התכנית שהוא מכיר אדם שדומה בדיוק לאיש שבתכנית שלהם, וזה חייב להיות אחיו האבוד!

המפיקים של 'מונטל־ויליאמס' ניתקו עליו. לא חָסרו להם משוגעים, משועממים או סתם טרדנים שחולמים על פרס כספי כלשהו או מייחלים לרגע של אור זרקורים.

אבל זיקה לא ויתר. הוא טס לסרביה והלך לפגוש את חברו הטוב. הוא רצה לספר לו פנים אל פנים שאדם בשם הולנדר, מקליפורניה, נורא דומה לו.

בשנת 1944, בעת שברחו מפני בעלות־הברית, מיהרו הנאצים לסיים את מלאכתם, והם אכן תלו בין השאר את זולטן הולנדר. אלא שמרוב חפזון לא נקשר החבל כמו שצריך, וזולטן נפל בין העצים. הוא העמיד פני מת עד שחלפה הסכנה ואז ברח. במשך שנים שוטט ברחבי אירופה עד שלבסוף התיישב ביוגוסלביה, מבכה את משפחתו שהושמדה כולה בשואה. במשך שנים רבות חי לבדו.

עד שהגיע זיקה. זולטן מסר בידיו את שמות הסבים שלו, ההורים שלו, האחים שלו והאחיות שלו, יחד עם תאריכי הלידה שלהם ועוד פרטים אישיים. זיקה חזר לארצות הברית, הכין מעטפה עם כל הפרטים ושלח אותה למשרדי ההפקה של 'מונטל־ויליאמס'.

עם קבלת המכתב, התקשר מישהו מההפקה לבית הולנדר בקליפורניה. ארני לא היה בבית, אבל אנה, אשתו האהובה, היתה. היא שמעה את הפרטים ולא האמינה: "אבל יש לנו לוחית־זכרון לזולטן בבית־הכנסת שלנו!". היא לא רצתה למלא את בעלה בתקוה שתתנפץ בקול רעש גדול אם יתברר שזו טעות או מתיחה אכזרית. "מצד שני, איך האדם הזה בסרביה יודע את כל הפרטים האינטימיים הללו על המשפחה של ארני?" היא התקשרה לרב בית הכנסת שלהם, הרב זק.

הרב הציע שתספר לארני. הוא הורה לה לוודא שהם לא לבד בבית, ואז לספר לו. אנה הזמינה כמה שכנים ויחד הם חיכו לארני. כשארני הגיע סופסוף הביתה, היא ביקשה ממנו לשבת, אמרה לו שיש לה בשבילו בשורה טובה ואז רצה למטבח. הוא שמע אותה מתייפחת. הוא נכנס אחריה למטבח, כרך זרועותיו סביבה ושאל "אם הבשורה כל־כך טובה, אז למה את בוכה? ולמה אני צריך לשבת?". 

כעבור רגע בכו כל הנוכחים בחדר. ארני התקשר לסרביה. בפעם הראשונה ב-52 שנה הוא דיבר עם אחיו העֶשִׁי, הלא הוא זולטן. הם דיברו במשך שעות, ולמחרת דיברו שוב, ואז שוב, עד שמפיקי 'מונטל־ויליאמס' החליטו להטיס את זולטן מסרביה ולהפגיש אותו עם אחיו בשידור חי.

מרוגש ורועד, לצד אשתו, ישב ארני על הבמה חבוש בגאווה בכיפה שלו, ידו הימנית מתנדנדת בעצבנות ליד ידה של אשתו. כעבור זמן שנדמה כנצח, הזמין הקריין את זולטן לעלות על הבמה. עיניהם נפגשו והאחים רצו אחד לקראת השני בחיבוק. מליוני צופים בכו.

אבי סיפר לי שארני סיפר למתפללי בית־הכנסת, שהאיחוד שלו עם אחיו, אחרי 50 שנה שבהן חשב שהוא מת, הוא "הנס הגדול ביותר מאז קריעת ים סוף".

כילד, לא ידעתי שום דבר מכל זה.

מבחינתי, ארני לא היה אלא הגבאי העגלגל, בעל החיוך התמידי, שצבט את לחיי בכל פעם שראה אותי, סיפר לי בדיחה ואז החליק לידי סוכריה. לעולם לא אשכח את הכבוד וההערצה שנבעו מאבי בכל פעם שעמד ליד ארני. הוא חינך אותי ואת אַחַי לנהוג בצורה זהה.

עדיין מהלכים בינותינו "קדושים". עכשיו, יותר מתמיד, אנחנו זקוקים לחכמה שלהם. עכשיו, יותר מתמיד, אנו זקוקים לסיפור שלהם. המתיקות שהם ממלאים בה את העולם לא תִּשְׁוֶה לסוכריה הכי מתוקה שיש.