רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

מסעות רוחניים

למה אני לא צריכה להאמין בא-לוהים

ו׳ בתמוז ה׳תש״פ ו׳ בתמוז ה׳תש״פ 28/06/2020 | מאת ציפורה רוברטס

תמיד ידעתי שיש א-לוהים. ראיתי את א-לוהים בכל מקום והרגשתי שהוא רוצה קשר אתי.

המשפחה שלי עברה דירה פעמים רבות כשהייתי צעירה, ולאורך השנים ביקרתי במספר כנסיות פרוטסטנטיות, מזרמים שונים.

בוקר אחד, כשהייתי בת שש, הוצאתי החוצה מבית ספר מתודיסטי של יום ראשון כיוון ששאלתי את המורה שאלה שהיא לא יכלה לענות עליה. שנים רבות לאחר מכן, הבנתי שמעולם לא עלה בדעתה של אותה מורה, ששאלתי הייתה כנה. אני בטוחה שהיא חשבה שאני פשוט פרחחית יהירה וחוצפנית. אולם במקרה זה, המורה שפטה שלא בצדק.

למען האמת, עשיתי כמיטב יכולתי כדי להיות ילדה נוצריה טובה. הבעיה שתמיד נתקלתי בה הייתה שהמורים בבית הספר של יום א' המשיכו לומר דברים שפשוט לא הסתדרו לי.

כל כך הרבה שאלות

הייתי שואלת אותם על הדברים שהם לימדו והם היו עונים (כלומר, הם היו מנסים להשתיק אותי כדי שיוכלו להמשיך הלאה) בכך שאמרו דברים אחרים שלא היו מובנים לי יותר מהדברים הראשונים שהם אמרו. כששאלתי שוב (ותמיד שאלתי שוב), קיבלתי מהם את התשובה הנוצרית האולטימטיבית שתמיד חזרה על עצמה לכל השאלות המורכבות: "את פשוט צריכה להאמין".

יום אחד שאלתי, בסופו של דבר, בכל תמימותי הילדותית, את השאלה שהרגיזה מורה אחת עד כדי כך שהיא השליכה אותי מהכיתה: "אבל... מה אפשר לעשות אם אין לך אמונה?" אני זוכרת שהלכתי הביתה לבדי באותו בוקר מלבב לפני שנים כה רבות, מבולבלת לחלוטין ותוהה מה אמרתי שהרגיז אותה כל כך.

באמת רציתי לדעת את התשובה לשאלה זו, כמעט בצורה נואשת. רציתי לעשות את הדבר הנכון. רציתי להיות ילדה נוצריה טובה. אני לא יודעת מה המורה ניסתה ללמד אותי באותו יום, אבל מה שלמדתי בפועל היה:

  • 1. אף פעם לא לשאול שאלות על הדת שמלמדים אותי ו-
  • 2. לעולם לא להודות בפני אף אחד שאין לי אמונה.

כיוון שלא הייתה לי אמונה. לא האמנתי בא-לוהים (או בישו, למרות שזה התגלה בסוף כסיפור אחר לחלוטין).

אפילו בגיל 6, הייתי מודעת לכך שאמונה מרמזת על האפשרות שהדבר שבו אנו מאמינים אינו אמיתי. זו הסיבה שהיה צריך להאמין. לא היית לי אמונה כי לא נזקקתי לה. ידעתי בוודאות מוחלטת שיש א-לוהים. אז לא היה לי צורך באמונה.

עם זאת, היו הרבה דברים שלא ידעתי:

  • מה, או מיהו בדיוק הא-לוהים הזה שאני יודעת שנמצא שם?
  • מדוע אני יודעת שא-לוהים נמצא שם, אבל אנשים מבוגרים יותר, וככל הנראה חכמים יותר ממני, לא כל כך בטוחים בכך?
  • מה א-לוהים רוצה מאנשים... ממני?
  • אם, כמו שאנשים ניסו כל הזמן ללמד אותי, אני באמת אמורה לעבוד את הא-ל, מהי הדרך הנכונה לעשות זאת?

במילים אחרות, מה הייתה הדרך לקבל את מה שרציתי יותר מכל: קרבה לא-ל?

אז כן, ידעתי שא-לוהים שם, אבל זה עדיין לא הבהיר דברים רבים אחרים שלא הייתי בטוחה לגביהם אפילו במעט.

גם כשגדלתי, המשכתי ללכת לבית הספר של יום א' ולטקסים בכנסייה. (בעיקר בגלל שאמא שלי הכריחה אותי. אבל גם מפני שהמשכתי לקוות שאולי תהיה שם תשובה או שתיים. באותו שלב, לא היה לי מושג שיש מקום אחר שבו אפשר לחפש).

למרות שימיי כשואלת שאלות הגיעו לקיצם המוחלט, השאלות לא הפסיקו לצוץ בתוכי.

להרגיש את הא-ל בכל מקום

בכל מסעיי ונדודיי בעולם, מעולם לא הפסקתי להרגיש את נוכחותו של א-לוהים בעולם הזה (השכינה).

כשישבתי לבדי תחת שמיים מדבריים בקליפורניה, הרגשתי את גודלו הכביר של א-לוהים כנגד חוסר החשיבות שלי. זה הרגיש נכון. הרגשתי שלווה. זה גם גרם לי להבין שאם אתה חי לבד במדבר – או שתהפוך להיות חכם מאוד, או שתצא מדעתך. או אולי שניהם.

חבריי בקולג' צחקו עליי כשראו אותי רוקדת עם גלי האוקיינוס. לא טרחתי להסביר שאני חשה את הנצח בגליו האינסופיים של הים.

בהמשך, בטיולים למקומות שונים, הייתי עומדת בתוך מבני עץ בעלי תקרות פתוחות כך שהעיניים נמשכו כלפי מעלה, לעבר השמיים. שוטטתי בין בניינים דמויי מבוכים, בהם החלק העליון של כל הדלתות נבנה כל כך נמוך, שהיה עליך להתכופף כדי להיכנס לחדרים, וכך להזכיר לך ענווה מהי. ראיתי יופי מהמם בקתדרלות אבן שחלונות הוויטראז' שלהם והקשתות המאסיביות שלהן נבנו כדרך לבטא סגידה לא-ל ולשמש תזכורת לתפארתו.

עמדתי במקומות בהם אנשים נלחמו ומתו. עמדתי בכפרים עתיקים בהם אנשים חיו ומתו. בדומה לאוקיינוס, הנצח ביקר גם במקומות אלה.

תמיד חשבתי שהאוקיינוס השקט הוא הדבר הכי מעורר ענווה שאחווה בימי חיי. ואז ביקרתי בסטונהנג'. התהלכתי באותו מישור פתוח המקיף את מעגל האבנים האדירות והתמלאתי יראת כבוד.

 יש הרבה דברים שאני עדיין לא יודעת, אבל אין לי ספק שא-לוהים נמצא בכל אותם מקומות.

אבל מהי הדרך שלי?

בתוך ראשי עדיין התקיים פאזל אדיר מרובה חלקים – כל כך הרבה חלקים. חלקם התאימו לאחרים. חלקם חיכו בצד, מסרבים בעקשנות להתחבר לאחרים. אבל אף חתיכה בפאזל, אף קבוצה של חתיכות, לא הייתה החתיכה החסרה שהייתי בטוחה כי היא מהווה את הבסיס לכולן.

עברתי לגור בדנוור, קולורדו. ופגשתי קבוצת אנשים חדשה, ויקה. גם הם התפללו לא-לוהים, אם כי הם עשו זאת בצורה שונה מאוד מכל אדם שהכרתי קודם לכן. הם היו אנשים טובים וכנים. הם היו חבריי, אחים ואחיות. אהבתי אותם וכיבדתי אותם ואת הדרך שלהם. למדתי מהם כל כך הרבה. אבל הסתבר שגם הדרך שלהם לא חיברה בשבילי את כל חלקי הפאזל. הדרך שלהם לא הייתה הדרך שלי, בדיוק כמו הנצרות.

אני עם חברה

בסופו של דבר, כשעברתי למזרח המדינה, מצאתי את עצמי שוב צועדת לבד בדרך, עדיין מחפשת תשובות.

בעיירה קטנה בפנסילבניה, קטנה כל כך שלא היו בה רוב הזמן עשרה יהודים למניין, התחלתי ללמוד על היהדות. הסיפור של אותו מסע בן קרוב לשני עשורים ארוך מכדי לסכמו בפסקה אחת, אז לעת עתה אומר רק:

מעולם לא העליתי על דעתי שרכישת אותו ספר בשם Judaism for Dummies תוביל אותי למקווה ולהמשך אותו מסע מופלא ומדהים בן 18 שנה אל היהדות. (לחצו כאן כדי לקרוא יותר על מסעה של הכותבת אל היהדות).

לבסוף מצאתי את דרכי.

אני עדיין לא "מאמינה" בא-לוהים

הרב מניס פרידמן כתב, "האמירה 'אני מאמין שיש א-לוהים' היא חסרת משמעות. אמונה היא היכולת לדמיין את מה שלא קיים".

בדיוק! לעולם לא הייתי מצליחה לומר זאת בצורה כה מדויקת.

זו הייתה הסיבה שכשאמרו לי "את צריכה שתהיה לך אמונה" זה ממש לא הרגיש לי נכון. לא היה אפשרי בשבילי פשוט להאמין, כיוון שלא רציתי לדמיין שום דבר. תמיד ידעתי שיש א-לוהים. ראיתי אותו בכל מקום. תמיד הרגשתי שא-לוהים רוצה מערכת יחסים איתנו.

זה מה שהרגשתי במסעותיי ברחבי העולם: אנשים מושיטים את ידם לא-לוהים וא-לוהים מושיט להם יד בחזרה.

עם זאת, מה שאני באמת מרגישה הוא אותו מרחק קטן בין ידו של א-לוהים לבין ידינו. שהרי כמובן, לעולם לא נוכל להחזיק ידיים באופן מלא. כפי שאמר א-לוהים למשה, "לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת-פָּנָי:  כִּי לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם, וָחָי" (שמות, לג, כ).

אולם העובדה שלעולם לא נוכל לגעת בא-לוהים בפועל אינה הנקודה. ההשתוקקות אליו היא החשובה, הכמיהה לגעת היא הדבר – לשני הצדדים ועבור שני הצדדים.

הא-ל תמיד נמצא שם... מושיט לנו את ידו... הוא רוצה להגיע אלינו, בדיוק כפי שאנו רוצים להגיע אליו.

ידעתי את זה כשהייתי בת שש. ואני יודעת זאת עכשיו.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן