סול נולד בניו ג'רזי ב- 1980. משפחתו השתייכה לבית כנסת רפורמי, אליו הם הלכו בראש השנה ויום כיפור ושמרו נאמנה על מסורת של "לצאת לאכול במסעדה סינית אחרי התפילות של ראש השנה". סול הלך לבית ספר ליהדות יום אחד בשבוע אחר הצהריים ומדי שבת בבוקר, עד שהגיע לגיל מצוות. "המשפחה שלי הייתה יהודית מבחינה תרבותית", אומר סול. "קראנו את הניו יורק טיימס, ראינו סרטים של וודי אלן ותמכנו במטרות פוליטיות ליברליות".

ב- 11 בספטמבר 2001, סול היה בקולג'. לפתע, רבים מהסטודנטים הזרים הוזהרו שאם אין להם ויזה בתוקף הם יגורשו. נערך קמפיין במטרה לעודד סטודנטים אזרחי ארה"ב להינשא לסטודנטים זרים כדי שאלה יוכלו לקבל ויזת תושב. סול התנדב להתחתן עם אישה פרואנית קתולית. החתונה התקיימה בבניין העיריה. אביו של סול היה גאה בו שהוא פועל למען "תיקון עולם".

באופן מפתיע, הנישואין החזיקו מעמד. כשסול סיים את הלימודים ב- 2003 עם תואר בשפות רומאניות, הוא התקשה למצוא עבודה טובה. אחרי שנתיים של עבודה כמורה, סול ואשתו החליטו לעבור לעיר הולדתה - לימה, פרו. תמורת אותו מחיר שעלה להם לשכור דירה במשך שנה שלמה בניו יורק, הם יכלו לקנות דירה בלימה. סול מצא עבודה כמורה לאנגלית בבית הספר הצרפתי.

לימה התהדרה בארבעה בתי כנסת ו- 3,000 יהודים, רובם ניצולי שואה קשישים. בית חב"ד ובית הכנסת הקונסרבטיבי בקושי השיגו מניין. סול היה אתאיסט. היהדות שלו הסתכמה בהדלקת נרות חנוכה, עריכת סדר בליל הסדר והימנעות מאכילה ביום כיפור (הוא כן שתה). בנוסף הוא שמר על "המסורת היהודית" של משפחתו של תמיכה בפוליטיקה ליברלית.

אחרי תשע שנים של חיים בלימה, מטרופולין עם עשרה מיליון בני אדם, ללא תחבורה ציבורית ראויה ועם ענן ערפל תשעה חודשים בשנה, החליט סול לעבור לאזור האמזונס היפהפה. הוא בחר בעיר טרפוטו, המונה 500,000 תושבים, עם הזדמנויות לפתח עסק בתרגומים משפטיים וטכניים עבור חברות כרייה. העובדה שלא היה בטרפוטו אפילו בית כנסת אחד הייתה לא רלוונטית מבחינתו.

לאחר שנולדו לסול ואשתו ילדים, היה לו חשוב להעניק לילדיו זהות יהודית, בהתבסס על הגישה הרפורמית של מוצא האב. בנם הבכור נולד בזמן שביקרו אצל הוריו של סול בניו ג'רזי, והוא נימול על-ידי מוהל קונסרבטיבי. כשבנם השני נולד בטרפוטו, ניגש סול למנתח מקומי וביקש ממנו למול את התינוק בן שמונת הימים. המנתח סירב, באומרו שזה מסוכן למול תינוק כה צעיר.

הנס

שלושה חודשים לאחר מכן, הוזמנה משפחתו של סול לחתונה באתר הנופש לוס גרילוס בזוריטוס, ליד הגבול עם אקוודור. חברו האמריקאי של סול, אריק, התחתן עם אישה פרואנית לא-יהודיה והוא הביא את ה'רבה' לורי מפלורידה כדי לערוך את הטקס. סול עדיין רצה לערוך ברית מילה לבנו השני. הוא הבין שה'רבה' לורי לא יכולה למול את התינוק בפועל, אך ביקש ממנה לערוך מעין טקס ברית מילה למחרת החתונה, והיא הסכימה.

בלוס גרילוס, התאכסנה משפחתו של סול בבונגלו כפרי של חדר אחד עם גג מסכך. הוא הכיל רק מיטה לבני הזוג וחדר קטן יותר לילדים. הבונגלו היה כה קרוב לקו החוף, שניתן היה להשאיר את התינוק ישן בחדר הילדים בשעה שסול, אשתו והבן הבכור נהנו בחוף, ועדיין לשמוע את בכיו של התינוק. מעל הבונגלו הייתה פלטה ועליה מיכל של 1000 ליטר מים, שניתן היה להגיע אליו באמצעות סולם.

החתונה התקיימה בשבת אחר הצהריים, והריקודים נמשכו מאוחר לתוך הלילה. ביום ראשון בבוקר, ערכה הרבנית לורי מעין טקס דמוי-ברית מילה בנוכחות כל חבריהם של אריק וסול. לאחר מכן, נפרד סול מאריק ואמר לו, "אנחנו חוזרים לבונגלו לבלות יום משפחתי על החוף". אריק מחה ואמר שזה עתה הם ערכו "ברית" לבנם, אבן דרך יהודית משמעותית. הוא סבר שעליהם להישאר ולחגוג עם החברים הנוכחים. סול ואשתו הסכימו. הם בילו את היום באכילת סעודה חגיגית הן של החתונה והן של הברית.

לקראת הערב, כשהם נסעו לכיוון הבונגלו, יצא האחראי החוצה בריצה וצעק, "אני כל כך שמח שאתם בסדר!" הוא הצביע בחשכה על השרידים של מה שהיה פעם הבונגלו שלהם. באותו יום, נהג שיכור ברכב שטח התנגש בסולם, מה שגרם לנפילתו של מיכל מים השוקל טון אחד על גג הבונגלו. בשעה שסול בוסס בשרידיו רוויי המים של הבונגלו, הוא ראה את מיכל המים. המיכל התרסק על המיטה שבה היה התינוק אמור לישון לו היו חוזרים כפי שתכננו לעשות, ולא נשארים כדי לחגוג את הברית. סול עמד שם, כולו רועד.

"היה לי ברור", נזכר סול, "שהבן שלי שרד בגלל שהחלטנו לערוך את הטקס ובגלל שנשארנו שם כדי לחגוג אותו כמו שצריך. ראיתי את יד הא-ל. לא הייתי מוכן להודות בכך בפני אחרים, אבל חשבתי לעצמי, 'אם יש א-לוהים והוא בדיוק הציל את הבן שלי, אני חייב לעשות משהו כדי להודות לו. מה אני יכול לעשות?'"

כל הדרך חזרה לטרפוטו, היה סול שקוע במחשבות בחיפוש אחר תגובה הולמת. הוא חשב לשמור כשרות, אולם מלבד פירות וירקות, לא היה אוכל כשר בטרפוטו. אז הוא שקל ללמוד עברית, אולם הוא הגיע למסקנה שזוהי תגובה קטנה לנס גדול. לבסוף הוא החליט, "אני יודע שא-לוהים מאוד בקטע של שבת, אז חשבתי שאם נתחיל לערוך ארוחה נחמדה עם יין בלילות שבת, זה יהיה משהו".

למרות שלא הייתה בטרפוטו קהילה יהודית אמיתית, עשר שנים קודם לכן, ארגון ישראלי בשם 'שבי ישראל' שלח שליח כדי להחזיר לחיק היהדות את ניניהם של סוחרי יהודים ממרוקו שהגיעו לאזור האמזונס בסוף המאה ה- 19 ונישאו לנשים מקומיות. שבי ישראל פתחו תוכנית גיור בהיקף גדול תחת פיקוח אורתודוקסי למען אותם צאצאים של הסוחרים היהודיים שרצו להתגייר. הם ערכו קבלות שבת בבתים פרטיים. סול החל להשתתף בקבלות שבת אלה בלילות שבת ולאחר מכן המשיך לסעודות יום שבת. הוא המשיך במנהג זה במשך שנתיים.

ואז סול ואשתו עברו פרידה כואבת.

"הרגשתי מאוד מוטרד. התחרטתי על המון דברים שנמשכו במשך שנים רבות. הלכתי לריטריט רוחני של הילידים, שלקוח שלי העביר. לפני הריטריט, היה על המשתתפים לעבור לתפריט מיוחד. נאסר עלינו לאכול חזיר או פירות ים למשך שבועיים. חשבתי לעצמי, 'כל מה שסבתא-רבא שלי לא הייתה אוכלת והשמאן הזה ביער הגשם גם לא אוכל, כנראה שיש בזה משהו'".

במהלך הריטריט, הרגיש סול "נוכחות א-לוהית". לאחר מכן, הוא התחיל לערוך קידוש בלילות שבת.

כמה חודשים לאחר מכן, הוא החליט שהוא עייף מלדשדש במים הרדודים של שמירת מצוות. הוא רצה לצלול פנימה. אבל איך? היה עליו ללמד את עצמו, אולם לא היו ספרים יהודיים בנמצא. כפי שהוא מציין באירוניה, "אמזון לא עושים משלוחים לאמזונס".

יהודי באינטרנט

באותה נקודה גילה סול את האינטרנט היהודי.Aish.com, ובעיקר המאמרים של "איך ל..." של לורי פלטניק, "שאל את הרב" ותוכניתPathways  [הידועה כעת בתור Aish Academy], הפכו למעין מדריכים בג'ונגל הסבוך של היהדות. סול הרגיש כאילו הוא מנווט ביערות הגשם על פי שבילים שמסומנים בבירור. הוא השתמש גם באתרים Mi Yodeya ו- Sefaria, ספריה מקוונת של טקסטים יהודיים קלאסיים.

"ברגע שהתחלתי, זה היה כמו כדור שלג", נזכר סול. "רציתי ללמוד עוד ורציתי לעשות יותר". עדיין, הוא התקדם באיטיות. הוא למד שיש שלוש תפילות יומיות, אולם כשהוא התבונן בתפילת שחרית, הוא הבין, "אני עדיין לא מוכן לזה". במקום זאת, הוא לקח על עצמו לומר את השורה של תפילת "מודה אני" עם ההשכמה בבוקר וכן לומר שמע ישראל.

בהדרגה לקח על עצמו סול לשמור שבת. הוא היה צריך את ספל הקפה הטרי שלו בשבת בבוקר, אולם הוא הבין שיוכל לטחון את פולי הקפה ביום שישי, לפני שקיעת החמה. קבלת השבת נערכה במרחק של 45 דקות הליכה מביתו והוא לא היה מוכן להפסיק לנסוע בשבת. בליל שבת אחד הוא מצא את עצמו בתחנת דלק וקלט שיוכל לפחות להקפיד למלא דלק לפני כניסת שבת. "התמקדתי בכל פעם רק על השלב הבא ולא ידעתי לאן זה יוביל אותי. כשהתקרבתי למצווה חדשה, לפעמים הייתי מתרגש ולפעמים הייתי אומר לעצמי, 'זה טפשי. אני אף פעם לא אעשה את זה'. בסופו של דבר, הייתי מרגיש לא בנוח שלא קיימתי אותה והייתי מקיים את המצווה הזו".

שמירת כשרות באמזונס היוותה אתגר בפני עצמו. לא היה בשר כשר בטרפטו. בתחילה נסע סול לקצב המקומי ולמרות שהבשר לא נשחט כהלכה, הוא היה קונה חתיכות עוף ובקר ומביא אותן הביתה, שם הוא היה משרה וממליח אותן לפי הכללים שלמד באינטרנט. בסופו של דבר הוא אמר לעצמו, "זה לא באמת בסדר". הוא החל להזמין בשר כשר שהוטס אליו מלימה (מרחק של 18 שעות נסיעה ברכב מטרפטו), על-ידי תשלום לנהג מונית שיאסוף את הבשר במסעדה הכשרה היחידה בלימה ויביא אותו לשדה התעופה.

לאחר שנה של צעדים הדרגתיים אלה, שמר סול שבת חוץ מעישון, משהרגיש שלא היה מסוגל לוותר על כך. אך גם שם, הוא נקט צעד קטן בכיוון ההלכה על-ידי הצתת הסיגריות שלו בלהבה קיימת, כפי שמותר בחגים. חצי שנה לאחר מכן הוא החליט, "אני מוכן לעשות את זה", ושמר את השבת הראשונה שלו באופן מלא. זה היה ב- 26 במאי, 2018. "היה ממש קשה", הוא זוכר. "אבל הרגשתי ממש טוב לעשות את הצעד הזה".

בינתיים, האתיאיסט לשעבר פיתח מערכת יחסים עם א-לוהים דרך לימודי היהדות. "אני מאמין שא-לוהים ברא את העולם ונתן לנו את התורה, וכשאתה עושה מצווה, אתה מתקרב לא-לוהים בכך שאתה עושה את מה שהוא אמר לך לעשות".

בסופו של דבר החליט סול שטרפוטו, פרו, היא לא המקום המתאים לחיות בו חיים יהודיים. המקום הטוב ביותר לעבור אליו, כך הבין, הוא ישראל.

בפברואר 2020, הוא הגיע לשהות בת ששה שבועות, מתוך כוונה לעלות לארץ ואז לחזור לפרו כדי לקחת את שני ילדיו. אשתו לשעבר הסכימה שהוא יהיה המשמורן של הילדים כדי שהם יוכלו לגדול כיהודים בישראל. אולם אז, במרץ, הכתה מגפת הקורונה, וישראל נכנסה לסגר. לכוד בישראל, סול לומד בינתיים תורה בעיר העתיקה בירושלים, ומחכה להתאחד מחדש עם ילדיו.

לפני הסגר, הגיע סול לשולחן השבת שלי. בין שאר האורחים היה זוג אמריקני – יצחק וג'ני – חוזרים בתשובה מלפני עשרים שנה. בשלב כלשהו במהלך השיחה, אמר יצחק לסול, בתרעומת, "אני ישבתי ולמדתי תורה במשך עשרים שנה, בזמן שאתה למדת את כל מה שאתה יודע באינטרנט. ואתה יודע יותר ממני".

הדרך ליהדות לא עברה באמזונס בפרו, אז לא הייתה לסול ברירה אלא לפלס את דרכו דרך הסייבר ספייס, שם הצליח למצוא יהדות אוטנתית.