האם גזען לבן קיצוני, ניאו-נאצי, מנהיג בקו קלוקס קלאן, יכול באמת להשתנות? ט.מ. גארט, אמריקני ממוצא גרמני שענה פעם על כל הקריטרונים האלה, אומר שכן.

בצעירותו הוא התהדר בקעקועים של גלוחי-ראש. כסבא בן 44, הוא דובר נלהב למען השלום וזכויות אדם ולעיתים הוא חובש כיפה כשהוא מבקר בבתי כנסת.

הוא חבש כיפה לאחרונה, כשסיפר את סיפור הטרנספורמציה המרתק שלו בפני אולם הומה אדם באקדמיה העירונית היהודית של חב"ד באטלנטה. גארט נושא דברים בבתי כנסת, מסגדים, כנסיות, קולג'ים, בתי ספר ומשרדי שריף ברחבי ארה"ב, כדי לסייע לאנשים להבין את שורשי השנאה וכיצד להגיב להם. במקרה של גארט, בדיחות שואה שהתבדח עם חבריו כשהיה בן 13 סיפקו לו, לראשונה בחייו, תחושת שייכות. כיום הוא מבחין בין אנטישמיות מכוונת לבלתי-מכוונת, וטוען כי עלבונותיו השתייכו לקטגוריה השנייה.

גזענות: דרך להשתייך

כשהוא מלא בשריטות מהילדות, הוא הביע את מצוקתו בהתנהגויות שונות, כדי לקבל תשומת לב ולהשתייך. "לא נולדתי בסביבה מלאת שנאה", אומר גארט, כשהוא מונה את הגורמים שגרמו לו להרגיש אאוטסיידר בעיירה הגרמנית הקטנה בה גדל. שני הוריו היו אלכוהוליסטים והתגרשו זמן קצר אחרי היוולדו. הם היו קתולים בתוך קהילה של 500, שרובם המכריע היה פרוטסטנטי. אמו גידלה 4 ילדים לבדה, תופעה יוצאת דופן באותה ימים.

"אמא שלי הייתה פשוט כל כך עסוקה בהתמודדות עם השדים שלה עצמה, שחשבתי שלא אכפת לה. לא הייתה לי תמיכה רגשית". אחותו הגדולה של גארט היא זו שטיפלה בו. בינתיים, אביו, שממילא נעדר מהתמונה, נפטר כשגארט היה בן 8.

"הייתי הילד המשונה, המשפחה המשונה, לא היו לי תחביבים, אמא שלי הייתה חד-הורית. הייתי קורבן מושלם לבריונים.  בבית הספר סבלתי מבריונות".

המצב השתנה כשהוא וחבריו לכיתה למדו על השואה ועל מלחמת העולם השנייה בבית הספר. הם החלו לספר זה לזה בדיחות שואה. בדומה לנערים הגדולים יותר, גם גארט תיבל את דבריו בבדיחות אנטישמיות ובבדיחות על היטלר. הבדיחות על היטלר היו רחוקות מלהיות פוליטיקלי קורקט, והיו אפילו שערורייתיות. אך גארט המשיך, בגלל התגמול הרגשי.

"הבריונות הפסיקה, כי אף אחד לא רצה להסתכסך עם נאצי", הוא נזכר. "הם קטלגו אותי – מאותו שלב ואילך הייתי מוכר כילד הנאצי. לפני כן לא הייתי כלום. זה נתן לי זהות, אפילו שלא אהבתי את זה".

דמותו הפכה מפחידה יותר ויותר כשהצטרף למפלגה הנאצית בגיל 17, ואז בגיל 19 הוא מצא עצמו מפיץ את מסרי השנאה שלו לקהל גדול יותר, כשהפך לזמר וכותב שירים ניאו-נאצי. אנשים הקשיבו לו. הוא הרגיש חשוב.

בסוף שנות ה- 90, האנטישמיות שלו הפכה מבלתי מכוונת למכוונת, הודות לתעמולה שקרית על יהודים שמצא באינטרנט. בגיל 23 הוא כבר היה כל כולו גזען קיצוני ומנהיג בקו קלוקלקס קלאן באירופה.

כל הזמן הזה, גארט סבל מפרנויה. הוא פחד שהמשטרה תבעט בדלת ותשליך אותו לכלא בגלל החוקים הקפדניים של גרמניה נגד שנאה. הוא פחד שהקבוצות שהוא שונא, כולל היהודים, ישתלטו על העולם.

בגלל הפחדים האלה, החליט לעזוב את הקבוצות שאליהן השתייך, למרות שעדיין היה גזען.

הוא החל להטיל ספק בצורת החיים שלו וב- 2002 אזר אומץ ועבר עם משפחתו לעיר אחרת במרחק של 160 ק"מ. הוא החליט להשאיר מאחוריו 15 שנה של אידיאולוגיה ואת רשת התמיכה הקשורה אליה.

נדיבות: טוויסט לא צפוי בעלילה

הם שכרו דירה בבעלותו של טורקי מוסלמי, מה שלא ישב טוב אצל גארט. "שאלתי את  אשתי אם אנחנו באמת רוצים לעשות את זה. אבל הייתי נואש". לא היה לו מושג אז שזוהי נקודת מפנה.

לבעל הבית המוסלמי, שחי בדירה מתחתיו, היו בעיות עם המחשב והוא הציע לגארט עבודה כדי לתקן אותן. הוא תמיד נהג באדיבות והכניס אורחים באופן מפתיע, תמיד הציע תה ועוגה. אחרי 6 חודשים, האיש אף הזמין את גארט להצטרף אליו ולמשפחתו לארוחת ערב.

"הוא הפגין חמלה כלפיי. כל השנאה שהייתה לי, הרגשתי כאילו היא הופכת לפירורים ונושרת ממני. היה עליי להחליט אם אני לוקח את הפירורים האלה ויוצר מהם שוב גוש של שנאה, או מנתח את המצב ומחשב מסלול מחדש."

גארט החל לערוך שינויים קיצוניים בחייו. הוא החל ללמוד בצורה מחושבת יותר על הקבוצות ששנא, החל מהמוסלמים בגרמניה.

ב- 2012 הוא הגשים חלום ילדות והיגר לאמריקה. אחרי שהתיישב באזור ממפיס בעקבות קשרים עסקיים שהיו לו, הוא החל להכיר אפריקנים-אמריקנים ויהודים ולהניח את היסודות לעבודתו הבין-דתית העתידית.

פעיל זכויות האדם ממוצא גרמני, שנולד בשם אקים שמיד, הקים את ארגון C.H.A.N.G.E (ראשי תיבות של טיפול, תקווה, מודעות, צורך, נתינה וחינוך). ארגון זה הוא ארגון ללא כוונת רווח והוא נמצא בחוד החנית של תוכניות לסיוע קהילתי, תרומת מזון לנזקקים, סמינרים וקמפיינים נגד גזענות ונגד אלימות.

גארט גם סייע לאנשים לצאת מתוך ארגונים קיצוניים ולהסיר קעקועי שנאה גזעניים – כפי שעשה בעצמו. הוא המייסד והמארגן של ועידת השלום השנתית בממפיס ודובר נגד אנטישמיות מטעם מרכז  ויזנטל.

חמלה: המפתח לחיבור

"אפשר לומר שהעסק שלי הוא חמלה. הייתה תקופה בחיי שלא הייתה בי שום חמלה", הוא מציין. "מצד אחד, הייתי רוצה לחזור אחורה ולשנות את חיי. מצד שני, אז לא היה לי את הניסיון לעשות את מה שאני עושה עכשיו".

הוא מציע שאנשים ינסו לגלות חמלה כלפי אלו שהם לא מסכימים עמם, בין אם מבחינה דתית, תרבותית או פוליטית. נסו להבין אותם כבני אדם, גם כשזה קשה, במקום לתייג אותם ולהרחיקם. חפשו דרכים לנהל שיחה. חפשו מכנה משותף.

בכל הקשור לפשעי שנאה, העונשים הקבועים בחוק והצבת גבולות חשובים מאוד, הוא מדגיש. אם אתם רואים שנאה במדיה החברתית אל תתחילו שיחה. דווחו על הפוסט לפייסבוק או השתמשו באפליקציה כגון CombatHate של מרכז שמעון ויזנטל.