ג'יני מילגרום ידעה תמיד שהמשפחה שלה קצת שונה. היא נולדה בקובה למשפחה קתולית מהמעמד העליון ויכלה לאתר את ההיסטוריה של אבות אבותיה מאות שנים לאחור עד לכפר קטן בספרד. כשג'יני הייתה קטנה, המהפכה הקומוניסטית סחפה את קובה ומשפחתה נמלטה מהאי ב- 1960 והתיישבה בשכונה תוססת של פליטים קובנים במיאמי.

למרות שבני משפחתה לא לקחו את כל חפציהם עמם, הם הקפידו לקחת מספר קופסאות ובהם מסמכים משפחתיים. חלק ממסמכים אלה היו בני מאות שנים ומשפחתה תמיד התגאתה בכך שהם עוקבים אחר אילן היוחסין ושומרים על מנהגי המשפחה הייחודיים. לאן שעברו בשנים מאז עזבו את ספרד, הם תמיד הקפידו לקחת עמם את קופסאות המסמכים.

ג'יני מילגרום מחזיקה צלחת צ'ולטות

בראיון ל- Aish.co.il נזכרת ג'יני שלמרות הקרבה הרבה ששררה בקהילה הקובנית הקתולית שלה, היא תמיד הרגישה שמשפחתה שונה. "הייתי קרובה מאוד לסבתי מצד אמי ואהבתי לבשל ולאפות איתה כשהייתי ילדה". לסבתה היו כמה מנהגים מיוחדים. בכל פעם שהן אפו לחם, הן היו תולשות חתיכת בצק, עוטפות אותה בנייר כסף ומניחות אותה בסוף התנור להישרף. בכל פעם שהיו ביצים במתכון מסוים, ג'יני וסבתה היו שוברות אותן וקודם כל מחפשות כתמי דם, ומשליכות את הביצים הלא נקיות. כששטפו חסה וירקות אחרים, הן היו מתבוננות בהם תחת אור חזק ומחפשות חרקים כדי להימנע מאכילתם.

מנהגים משפחתיים מוזרים

"לימדו אותי את כל הדברים האלה כשהייתי ילדה", אומרת ג'יני, למרות שאיננה יכולה להיזכר בסיבות למנהגים מוזרים אלה. היא הניחה שמנהגים מסוימים, כגון שריפת חלק מהבצק, נועדו להביא מזל טוב. ועם זאת, נדמה היה שהם חשובים יותר לסבתה מאשר סתם כקמע למזל טוב. גם כשסבתה הייתה קשישה וחלושה, היא עדיין עשתה מאמץ לקום ולבדוק שג'יני אכן הפרידה חתיכת בצק ושרפה אותה. אם ג'יני שכחה, סבתה הייתה מתעקשת שתלך ותעשה זאת.

מנהג משפחתי מוזר נוסף היה להתחתן רק עם קרובי משפחה. במשך מאות שנים, בני המשפחה התחתנו רק עם קרובי משפחה אחרים מהמשפחה המורחבת. אמה של ג'יני הייתה הראשונה לשבור מסורת זו והתחתנה עם אביה של ג'יני שלא היה שייך ל"שבט". מנהג מוזר נוסף שרק לאחרונה החל להיעלם היה ההימנעות מאכילת חזיר, למרות שבשר חזיר היה מזון פופולרי ביותר בקרב משפחות ספרדיות וקובניות. אולם במשפחתה של ג'יני מזון זה היה בגדר טאבו.

דודות רבתא של ג'יני

לג'יני תמיד הייתה סקרנות בלתי מובנת לגבי היהדות. "כשהייתי בת 8 בערך, לראשונה בחיי התחברתי עם ילדה יהודיה שהלכה לאותו מחנה קיץ שאני הלכתי אליו בפלורידה". ג'יני בילתה עם חברתה החדשה שעות ושאלה אותה שאלות רבות, לומדת ככל יכולתה על החיים בבית יהודי. אפילו בגיל צעיר כזה, היא חשה את המשיכה לחקור חיים יהודיים. "תמיד האמנתי באלוהים, ועדיין הרגשתי לא נוח לגדול כקתולית".

במשך שנים לא נותר לג'יני זמן לחקור עוד בנושא סקרנותה. היא למדה בקולג' קתולי ופגשה את בעלה הראשון, גבר מהקהילה הקובנית. בחתונתם בכנסיה קתולית, ג'יני גילתה עוד מנהג מוזר של משפחתה. "לפני הטקס, אמא שלי וסבתא שלי מיהרו וחיברו בסיכות צעיפים לגב של שנינו". במבט לאחור צעיפים אלה מזכירים את הטליתות שלבשו באופן מסורתי הגברים היהודיים בבית הכנסת.

ג'יני ובעלה הראשון הביאו שני ילדים לעולם, אולם היא תמיד הרגישה שמשהו לא בסדר. היא הרגישה שהם לא על אותו גל לגבי ערכעהם המשותפים. היא עדיין הייתה מוקסמת מהיהדות ורצתה ללמוד עוד. "כשהייתי בת 28, התחלתי להטיל ספק בחינוך הקתולי שקיבלתי" – וזה גרם בסופו של דבר לפירוק נישואיה. היא ובעלה התגרשו וג'יני החלה לעבוד בעסק המשפחתי – חברה בינלאומית לאספקה רפואית – וטיילה ברחבי העולם כשהיא מוכרת מוצרים.

להכיר את היהדות

ג'יני בילתה שעות בטיסות ארוכות וכך היה לה לבסוף זמן לקרוא ספרים ומאמרים בנושא היהדות. "התחלתי לבדוק מה קורה בנשמה שלי". היא בלעה מאות ספרים.

אולם ג'יני הבינה שקריאה רעבתנית אינה מספיקה – את היהדות יש לחוות ולחיות, לא רק לחקור. "זה לא רק סדרה של חוקים, זה סגנון חיים שלם", הבינה ג'יני. אז היא החלה לבקר בבתי כנסת מקומיים באזור מיאמי כדי לראות כיצד נראים החיים היהודיים הלכה למעשה.

בתחילה היא בקרה בבתי כנסת רפורמיים שונים. חלקם היו חמימים ומסבירי פנים, אולם ג'יני הרגישה מאוכזבת. היא לא הבינה למה הם בוחרים שלא לאמץ כה רבים מהמנהגים היהודיים היפים שמשכו אותה ליהדות. אז היא החליטה להשתתף בתפילה בבית כנסת אורתודוקסי.

בית הכנסת האורתודוקסי היחיד במרחק הליכה מביתה של ג'יני היה יאנג ישראל מקנדל במיאמי, של קהילה קטנה. ג'יני לעולם לא תשכח איך נכנסה לשם בפעם הראשונה. "הגעתי לשטיבל קטן", היא נזכרת, משתמש במילה היידשאית לבית כנסת קטן "ושם חשתי, 'וואו, הגעתי הביתה'".

ג'יני שוחחה עם הרב והסבירה את המשיכה שלה ליהדות ואת הרצון שלה להתגייר. להפתעתה, הרב הקשיב ברוב קשב אך אמר לה שאינו יכול לעזור לה. היהדות איננה מעודדת גיור ונדרשה יותר מפגישה אחת עם הרב כדי שג'יני תשכנע אותו שהיא רצינית לגבי רצונה להתגייר. בסופו של דבר היא נפגשה עם חברי בית הדין הרבני המקומי במיאמי והחלה בתהליך הארוך והאיטי של למידה מתוך כוונה להתגייר.

זה ארך חמש שנים ולא תמיד היה לה קל. ג'יני לימדה את עצמה עברית והמשיכה לקרוא. משפחתה לא התלהבה מהמסע שלה והיו פעמים שהיא חשה בודדה מאוד. בסופו של דבר, ג'יני מצאה חברה קרובה בבית הכנסת – אישה בשם בוני – שעזרה לה ועודדה אותה. בוני היא זו שהלכה עם ג'יני כשהייתה מוכנה לבסוף לטקס הגיור. רגע היציאה מהמקווה, אחרי הגיור, היה חוויה רוחנית עוצמתית. "היה זה הרגע של ההישג הגדול ביותר שלי".

לבנות חיים יהודיים

משפחתה של ג'יני לא הייתה שותפה להתלהבות שלה לגבי בניית חיים חדשים כיהודיה. סבתה במיוחד נראתה מוטרדת. "היה ברור מאוד שהיא מוטרדת כשהתגיירתי", אומרת ג'יני, "והיא המשיכה כל הזמן לומר לי שזה מסוכן להיות יהודיה". ג'יני הניחה שכקתולית, סבתה חששה שלהתגייר פירושו להציב את עצמה בסכנה רוחנית. אולם חוסר הנוחות שלה היה נראה כל כך קיצוני, שג'יני חשדה כי סבתה מגיבה מתוך פחד לא-מדובר לגבי היהדות. למרבה הצער, לג'יני מעולם לא הייתה הזדמנות לדון עם סבתה בסיבות העמוקות לפחדיה.

ג'יני מילגרום ופרופסור אבי גרוס מאוניברסיטת בן גוריון,
חוקרים את הפורטוגזים הספרדים בספריית עץ החיים באמסטרדם

ג'יני שמרה על השבת ועל כשרות. היא הפכה להיות פעילה בבית הכנסת, אולם החיים לא תמיד הקלו עם אם חד-הורית עובדת. בנסיעת עבודה לסנטיאגו, ג'יני פגשה את מייקל מילגרום, יהודי דתי שמשפחתו הגיעה מרומניה ורוסיה. החינוך שמייקל קיבל היה שונה בתכלית מזה של ג'יני. הוא למד בכמה מהישיבות היוקרתיות ביותר בניו יורק ובירושלים, והיה חלק ממשפחה אורתודוקסית ענפה. מהר מאוד הם הבינו שהם נפשות תאומות. ג'יני ומייקל נישאו ומשפחתו של מייקל קיבלה אותה בזרועות פתוחות. ג'יני הייתה עכשיו חלק ממשפחה יהודית חמה, כמו שתמיד רצתה.

בני הזוג עברו לבית חדש במיאמי וג'יני הפכה ליו"ר ארגון הנשים של בית הכנסת. ואז סבתה האהובה נפטרה, ביום שישי בבוקר. "השבת התקרבה במהירות", אמרה ג'יני, "והנחתי שהיא תיקבר ביום ראשון או שני שלאחר מכן, כנהוג אצל הקתולים. אולם אמא שלי אמרה שהמסורת במשפחה היא לקבור את המתים כמה שיותר מהר, באותואף ביום שנפטרו, אם הדבר מתאפשר". ג'יני הייתה המומה שהם התכוונו לפעול לפי המנהג היהודי ומחתה על כך, שכן כיהודיה דתית ידעה שלא תוכל להגיע להלוויה בשבת. אולם אמה של ג'יני הייתה נחרצת ופעלה לפי המסורת המשפחתית וקברה את סבתה של ג'יני ביום המחרת, יום שבת

הפתעה מוחלטת

היא הרגישה נורא שהפסידה את הלווייתה של סבתה. מאוחר יותר באותו יום שבת, אמה קפצה לביקור לא צפוי ומסרה לג'יני תיבה קטנה. "סבתך רצתה שתקבלי את זה ביום מותה", אמרה אמה של ג'יני.

חמסה שהייתה שייכת לסבתה של ג'יני

ג'יני פתחה את הקופסה ונדהמה. בפנים היו שני תכשיטים ישנים ובלויים. אחד מהם היה חמסה קטנה והשני עגיל זהב קטן עם מגן דוד. סוף סוף חתיכות הפאזל התחברו, וג'יני הבינה שרבים מהמנהגים המשפחתיים המוזרים לכאורה היו למעשה יהודיים במקור. הפרדת חתיכת בצק ושריפתה בזמן אפיית לחם זוהי מצוות הפרשת חלה שמקיימות נשים יהודיות ברחבי העולם בליווי ברכה כשהן מכינות כמות גדולה של בצק. בדיקה שאין דם בביצים או חרקים על ירקות גם אלה הינם הלכות כשרות, שהרי אסור לפי התורה לאכול דם או חרקים. הנישואין בין בני דודים רחוקים הבטיחו שמשפחתה של ג'יני תישאר יהודיה, כך שיהודים יינשאו רק ליהודים אחרים.

עגיל זהב עם מגן דוד

"כשראיתי את התכשיטים היהודים של סבתא שלי, פשוט נפלתי על הכיסא מרוב תדהמה והבנתי שמבעד לקבר, סבתא שלי משדרת לי שאנחנו יהודים".

ג'יני תחקרה את אמה לגבי התכשיטים, אולם אמה סברה שאולי צועני העניק אותם מתישהו למשפחה. ג'יני הייתה בטוחה שיש להם משמעות רבה יותר וכי משפחתה, שמקורה בספרד, הייתה אולי שריד ליהודים האנוסים שנאלצו להמיר את דתם ולהפוך לקתולים תחת איום האינקוויזיציה הספרדית, אך המשיכו את לקיים את מנהגיהם היהודים בסתר. לבסוף אמה נתנה לג'יני את המסמכים המשפחתיים הישנים שעברו במשפחה מדור לדור. בין המסמכים מצאה ג'יני אילן יוחסין שמגיע מאות שנים לאחור, לשנת 1750.

כשג'יני החלה לחקור את אילן היוחסין שלה, היא גילתה קהילה מקוונת של אנשים שבדומה לה חשדו כי משפחותיהן הן אולי שריד לאנוסי ספרד. "הייתי בטוחה שאנו במקור מקהילת האנוסים שנאלצו להסתיר את יהדותם מפני האינקוויזיציה. כיוון שהייתי כל כך שמחה להיות יהודיה, רציתי להכריז על כך בפני כל העולם ורציתי שגם ילדיי יכירו את הגאווה בהיותם יהודים".

לחבר את כל החלקים

ג'יני החליטה לשכור חוקר גניאולוג מומחה לאילנות יוחסין כדי לסייע לה. בידיעה שהשושלת היהודית עוברת דרך האם, ביקשה ממנו ג'יני לבנות את אילן היוחסין שלה רק מצד אמה. "אמרתי לגניאולוג, פשוט תעקוב אחרי הסבתות לאחור עד שתגלה שהן יהודיות".

בפרמוסל

הגניאולוג לא התייחס אליה ברצינות. "השתגעת!" הוא אמר. בניית אילן יוחסין דורות כה רבים לאחור – למעלה מ- 500 שנה, לזמן שבו יהודים חיו בגלוי בספרד לפני הגירוש ב1492 – נראתה בלתי אפשרית. אולם ג'יני לא נרתעה. "היו שתי אופציות: או שאני משוגעת, או שאני צודקת. ורציתי להיות צודקת". התחושות החזקות שהיו לה תמיד ושמשכו אותה ליהדות העניקו לה תקווה. "הייתה לי הרגשה שאני יהודיה מלידה ורציתי נואשות להוכיח את זה".

 

התהליך ארך שמונה שנים, אולם הגניאולוג מצא מסמכים המקשרים את משפחתה של ג'יני לשנת 1545 בספרד. לפני כן, רישומי הכנסיה לא היו מסודרים מספיק והמחקר נעשה קשה הרבה יותר. ג'יני הצליחה לאתר את מוצא משפחתה בעיירה קטנה בשם פרמוסל במערב ספרד, וכדי להגיע לשם היא זיהתה 800 אמהות קדמוניות. היא ומייקל החליטו לנסוע לפרמוסל בספרד כדי לראות מה ניתן למצוא שם.

 

הם ביקרו בעיירה עם חוקרים אחרים ואחרי עבודה מאומצת ושיחות רבות עם היסטוריונים מקומיים, הגיעו לכמה תגליות מטלטלות. האינקוויזיציה הספרדית פעלה מ- 1478 עד 1834 והיו לה סמכויות נרחבות לשרש אחר כל קתולי שנחשד בקיום טקסים יהודיים בהיחבא. כל מי שנתפס כשהוא מקיים את היהדות או אפילו נחשד בכך, נשרף למוות. עם זאת, כמה יהודים אנוסים הצליחו להשאיר מסרים זה לזה. ג'יני מצאה כמה תגליפים מסקרנים בכנסייה בפרמוסל ובבניינים אחרים. בתגליף אחד מצויר צלב גדול עם חרב מעליו. בראש הצלב יש מנורה יהודית ובתחתיתו 12 כדורים. האם אלו מייצגים את 12 השבטים, תחת אפה של הכנסייה הקתולית? בראש התגליף מופיעות האותיות י' וה' וו' וה' בעברית.

 

רחובות פרמוסל, ספרד

בסופו של דבר ג'יני וחוקרים אחרים חשפו את חורבותיו של בית כנסת ושל מה שנראה כמו שני מקוואות עתיקים בפרמוסל. תושבת קשישה אף לחשה להם ששמעה שפעם היה רובע יהודי בעיירה. חלק מהבתים היו מחוברים זה לזה דרך מנהרה סודית תת-קרקעית – אולי הן אלה שאפשרו ליהודים להימלט מרשויות האינקוויזיציה.

 

הדבר המצמרר ביותר עבור ג'יני היה סיפור שסיפרו לה המקומיים על שדה מחוץ לעיירה שנקרא אל הומילדרו או "ההשפלה". שם שחטו בעלי חיים, הסבירו המקומיים. במשך שנים התקיים מנהג מוזר: תושבים מכמה עיירות לאורך נהר דוארו שזורם בקרבת פרמוסל ומפריד בין ספרד לפורטוגל, נהגו לערוך מדי שנה עלייה לרגל לשדה הריק. שם, הם היו משאירים אבנים, מנהג המזכיר את המנהג היהודי של הנחת אבנים על קברים. כששמעה זאת, ג'יני הייתה בטוחה שאל הומילדרו היה מקום בו יהודים הושפלו והועלו בפומבי על המוקד על-ידי האינקוויזיציה, וכי העולים לרגל הניחו אבנים כדי לכבד את זכרם. ג'יני הלכה לשדה ואמרה קדיש.

 

לתבוע בחזרה את המשפחה היהודית שלה

כשהיא משקיפה על נהר דוארו המתפתל לכיוון פורטוגל, היה לג'יני רעיון. לפורטוגל הייתה אינקוויזיציה משלה, אולם היא החלה רק ב- 1536, שנים לאחר שהאינקוויזיציה בספרד החלה במצוד אחר אנוסים. מה אם אבות אבותיה פשוט חצו את הנהר לתוך פורטוגל כדי למצוא חופש דת? ג'יני הציגה את הרעיון בפני הגניאולוג ששכרה. הוא החל לחפש בכפרים סמוכים בפורטוגל. תחושת הבטן של ג'יני הייתה נכונה: תוך יום אחד מצא הגניאולוג שלה 45 קרובי משפחה שהוא יכול היה להוכיח שהם קשורים ישירות למשפחתה. לאחר התייעצות עם חוקרים נוספים, הייתה לג'יני הוכחה לבסוף שהיא קרובת משפחה של אנשים שחיו בעבר בגלוי כיהודים.

 

בפינה של בית הכנסת השני בפרמוסל

בשעה שערכה מחקר מעמיק ופורץ דרך זה, קראה ג'יני את הרישומים המקוריים של האינקוויזיציה ונחרדה למקרא העינויים שבוצעו על אבות אבותיה ויהודים אנוסים אחרים בספרד. "סוף סוף הבנתי מדוע הייתה לי תחושה פנימית כל כך חזקה", היא אמרה. "הסבתות האלה נרצחו על כך שלא אכלו חזיר, על שהחליפו מצעים ביום שישי, שלא ניקו את הבית בשבת. הנשים האלה נשרפו על המוקד על דברים שאני עושה בכל יום".

 

נדרשו 15 שנים של מחקר מדוקדק, ולבסוף הייתה לג'יני הוכחה שהשושלת שלה מצד אמה – כמו גם ענפים אחרים במשפחתה – חיו בעבר כיהודים. היא ארזה עותקים של כל המסמכים בקופסה ושלחה אותם לבית הדין הרבני בירושלים שיש לו את הסמכות לערוך גיור. "בסופו של דבר קיבלתי מכתב מבית הדין הגדול שאומר שאלוקים הביא אותי למקום הזה, שמעתה ועד עולם לא יהיה עוד שום ספק בכך שנולדתי יהודיה ושכל הצאצאים שלי הם יהודים", היא אומרת בקול נרגש.

 

ג'יני כתבה שישה ספרים ושיתפה בחוויותיה אנשים רבים אחרים שמרגישים שאולי הם צאצאים ליהודים אנוסים. "אני כבר לא עושה את זה למעני", היא מסבירה, ומתייחסת לכך שאנשים רבים פנו אליה בבקשת עזרה עם המחקר של אילנות היוחסין שלהם. יש לה גם מסר לחבריה היהודים שאולי מתייחסים ליהדותם כאל מובן מאליו. "הסיפור שלי נוגע ליהודים מכל הרקעים כיוון שאני אדם שעשה מאמץ עילאי על מנת לוודא משהו שאחרים משליכים הצידה ללא מחשבה שנייה. אני רוצה שיהודים יעריכו את האוצר שיש להם מעצם היותם יהודים".

 

ג'יני עם קהילת בני האנוסים בגואיאקיל

בשנים שחלפו מאז שג'יני חשפה את אילן היוחסין שלה, היא העמיקה את אמונתה ואת החיבור שלה ליהדות. למרות שהיא רגישה לגלוטן, היא מתעקשת לאפות חלה מדי שבוע לשבת, כדי שתוכל לקיים את מצוות הפרשת החלה, המצווה שסבתה נהגה לקיים כשאפו ביחד.

 

15 דורות הפרידו בין ג'יני לבין קרובי משפחתה שחיו לאחרונה בגלוי כיהודים. 15 האמהות הקדומות האלה לא יכלו להצהיר על יהדותן בעודן בחיים, אולם כעת ג'יני נחושה לזכור אותן ולכבד את חייהן.

 

ג'יני מדליקה שני נרות שבת נוספים לזכר האמהות הקדומות שגילתה, שנולדו יהודיות אך מעולם לא זכו להדליק נרות שבת בעצמן. כשהיא מדליקה אותם, ג'יני מדמיינת אותן עומדות לצדה, שותפות לרגע מקודש זה, לצד נכדתן כעבור דורות רבים, ג'יני.

 

אחרי שנים של מחקר מאומץ, היא חשפה את שמות האמהות הקדומות שלה: אסנסיון דיאז פלורז, מריה בסיליה פלורז אלוורז, מריה מנואלה אלוורז גארידו, תרזה גארידו מאיור, חסינטה מאיור מרטין, חוספה מרטין פינצ'יה מונטנו, אנה מריה פונצ'יה מונטנו פרננדו או פרננדז, תרזה פרננדו רודריגז או פרננדז, מריה רודריגז מונטנו, קטלינה גוארה רודריגז, קטלינה רודריגז רמירז, מריה רודריגז סנטוס גובייה, פליפה רודריגז, מריה רמירז רודריגז, קטלינה רמירז.

 

נשים אלה מייצגות שושלת ישירה לספרד שלפני האינקוויזיציה. יהי זכרן ברוך. לרשימה זו ניתן להוסיף את ג'יני מילגרום, יהודיה גאה שמצאה סוף סוף את דרכה חזרה הביתה לחיים יהודיים, אחרי למעלה מ- 500 שנה.