שרון שלום גדל בשם זאודה טספאי בכפר יהודי בצפון אתיופיה, ללא מים זורמים או חשמל.

"אלה היו חיים פשוטים", הוא סיפר ל- Aish.com. "לא היו שירותים, לא טכנולוגיה, והתגוררנו בבקתות עשויות מקש ובוץ. לא ידענו כלום על כל המותרות שיש לנו כיום".

"היינו בערך 20 משפחות וחיינו ביחד. היינו מנותקים מהאוכלוסיה המקומית שהייתה בעיקרה נוצרית".

חיים יהודיים

היסטוריונים מעריכים כי יהודי אתיופיה מוצאם מ- 400 גברים בני שבט דן ששלח המלך שלמה לפני 3,000 שנה, כדי ללוות את מלכת שבא בחזרה לאתיופיה, אחרי שביקרה אותו בירושלים.

כפר יהודי באתיופיה ב- 1964

בניגוד לרוב יהודי התפוצות שהתפזרו לאחר הכיבוש הרומי של ארץ ישראל, ליהודי אתיופיה לא הייתה ידיעה על חורבן בית המקדש וכן לא ידעו פסקי הלכה רבים שלימדו רבני התלמוד שהיו בבבל.

"בית הכנסת שלנו היה מרכז החיים הקהילתיים שלנו. גברים ונשים התפללו בנפרד, חגגנו חגים כמו פסח וסוכות, ובשבתות נחנו. בערים שבסביבה קראו לנו 'אנשי הנהר' כיוון שנהגנו לטבול בנהר באופן קבוע, כדי להישאר נקיים וטהורים".

חלומות על ציון

"הייתי יושב עם סבא שלי, שהיה מצטט בעל פה את נבואות התנ"ך לפיהן יום אחד אלוהים יבוא ויאחד אותנו עם כל היהודים מכל העולם. חיינו עם כזו תקווה שיום אחד נחזור הביתה. אם יש דבר אחד שמגדיר את הקהילה האתיופית יותר מכל השאר, זה התקווה הזו -  האופטימיות הזו - שהועברה מדור לדור במשך אלפי שנים, שיום אחד ניגאל".

הרב שרון שלום

הבטחה תנ"כית זו לא רק מילאה את מחשבותיו וחלומותיו של שרון, היא הובילה אותו יחד עם חבר נוסף לעזוב את הכפר בגיל שבע ולצאת למסע בחיפוש אחר ירושלים.

לעזוב את הבית

"בגיל שבע, שאלתי את סבא שלי איפה נמצאת ירושלים והוא הצביע לעבר האופק. חבר ואני ארזנו תיק ועזבנו את הכפר על מנת ללכת לשם", הוא מחייך. "הלכנו לאיבוד ואחרי כמה ימים חזרנו הביתה". למרות חוסר הצלחה זה, נחישותו של שרון התחזקה וחצי שנה לאחר מכן, כשפרצה באתיופיה מלחמת אזרחים, צצה הזדמנות נוספת.

מלחמת אזרחים באתיופיה

עם הדחתו של הקיסר היילה סלאסי בספטמבר 1974, מחוזות רבים במדינה הוצפו באלימות ואי סדר. בשנים שלאחר מכן, מאות אלפי אתיופים ברחו צפונה, נמלטים מהאלימות ומגיעים למחנות פליטים בסודן, ביניהם גם בני הקהילה היהודית.

"אנחנו, בני הקהילה היהודית, לא ברחנו מפני המלחמה", אומר שרון. "עבורנו, זו הייתה פשוט הזדמנות להתקרב יותר לארץ ישראל".

המסע צפונה חשף את הפליטים להתקפות, מחלות ורעב וחלק מבני הכפר של שרון מתו בדרך. "כשהגענו למחנות הפליטים, התנאים היו מאוד עלובים. שרר כאוס, נשים נאנסו, היו מחלות ואלימות. הילדים במיוחד היו בסכנה גדולה".

יהודים אתיופיים במחנה פליטים בסודן, 1984

בעיצומו של משבר הומניטרי, מתוך מודעות לזרם היהודים שנמלטו צפונה לסודן, החליטה הכנסת בראשות מנחם בגין להעביר חוק שיביא את יהודי אתיופיה הביתה.

זמן קצר לאחר מכן, החל המוסד בסדרה של מבצעים חשאיים להעלאת יהודי אתיופיה. מבצע משה ב- 1984 ובהמשך מבצע שלמה ב- 1991 הביאו עשרות אלפי יהודים לישראל בעיקר במטוסים שמושביהם הוסרו וכך הביאו אלפים למקום מבטחים והצילו אותם מרעב ומלחמה. הסרט אתר הצלילה בים האדום של נטפליקס, מתאר כיצד הקימו סוכנים חשאיים ישראליים בית ספר לצלילה כהסחת דעת, בעודם מבריחים אלפי יהודים לחוף הים האדום ואז צפונה לאילת באמצעות סירות.

עזיבת המחנה

לאחר שבילה שנה במחנה הפליטים ומתוך חשש לבטחונו, שלחה אותו אמו של שרון להצטרף לקבוצת יהודים שעזבו כדי לעלות לישראל. הוא היה אז בן שמונה.

מבצע שלמה

"למרות שחלק מהחברים שלנו כבר הגיעו לישראל, לא הכרתי אף אחד בקבוצה הזו, הייתי לגמרי לבד".

"מאז שהייתי ילד, תמיד ניסיתי לקחת אחריות על עצמי, אבל באותו מסע, החלטתי שהדרך שלי בחיים תהיה לא לצפות לשום דבר מאחרים".

מבצע מסוכן

"יום אחד באמצע הלילה עזבנו את המחנה ברגל. אף אחד לא דיבר, היה חושך מוחלט ומאוד מסוכן. הקבוצה מנתה בערך 300, ואחרי כמה שעות הגענו לשתי משאיות צבאיות".

הפחד הגדול ביותר היה שחיילים סודניים, הידועים לשמצה באלימות שהפגינו כלפי מהגרים לא חוקיים, יעצרו את המשאיות ויהרגו אותם, כפי שהרגו פליטים רבים אחרים שעזבו את המחנות.

שרון עם נתן שרנסקי

נאסר עליהם לדבר ובעודם נתונים בחסות החשכה, הצטופפו 150 איש בכל משאית, נסעו בדרכים צדדיות ורעועות עד שהגיעו לחוף ים סוף.

"שמענו קול שאגה אדיר, לא ידעתי מה זה. כשהתקרבנו, הבנתי שזה הרעש של הים. מעולם לא ראיתי או שמעתי את הים קודם לכן, ופחדתי".

למרות כל הרעשים והפחדים, את פניו של שרון קיבל מראה שנחקק בזכרונו לעד: פניהם של החיילים הישראליים, הלומי רגש בשעה שהעלו את אחיהם היהודים, לאחר גלות של 2,000 שנה, על סירות, כדי להתאחד מחדש עם בני עמם.

"הם לבשו חליפות צלילה שחורות, הם לא דיברו איתנו, אבל הם בכו. מבחינתנו הם היו כמו מלאכים, והם הביאו אותנו לישראל".

"כשהגענו לישראל נישקנו את האדמה מרוב התרגשות", הוא נזכר. "הרגשנו כאילו הגענו הביתה. זה היה חלום שהתגשם".

דמעות על ירושלים

שרון החל בחייו החדשים בכפר נוער לעולם חדשים באור עקיבא. "ישראל הייתה כל כך שונה מהכפר שלי באתיופיה. אני זוכר שראיתי אורות בכל מקום ואנשים עם מכשירים אלקטרוניים ומכונות".

"זמן קצר אחרי שהתמקמנו, הביאו אותנו לירושלים ולכותל המערבי. בכינו ובכינו. מבוגרים רבים בכו על חורבן בית המקדש. אני זוכר שחשבתי על סבא שלי, על הנבואה שהתגשמה, וכל המילים שלו חזרו אליי".

חדשות קשות

שנה אחרי שהגיע לארץ, זומן שרון לשיחה אצל יועצת כפר הנוער. היועצת בישרה לו את החדשות: היה גל של התקפות אלימות על הפליטים במחנות ובני משפחתו נהרגו. הבדידות הייתה אדירה.

"זה הדבר הכי נורא, שאומרים לך שאתה יתום".

למרות כאב האובדן והידיעה שלא יפגוש שוב את משפחתו, שרון נשאר אופטימי לגבי עתידו.

 שרון ואביטל עם חמשת ילדיהם

"זה מה שנמצא בלב ליבו של יהודי אתיופי", הוא אומר. "חיינו עם הבטחה מאלוהים במשך אלפי שנים ואף אחד מאיתנו מעולם לא שכח זאת. מעולם לא הפסקנו להאמין ואני יודע שאני חייתי את התגשמות הנבואה. התגובה שלי לאסון הייתה להיות נחוש עוד יותר לא לוותר ולקחת אפילו עוד יותר אחריות על עצמי".

שנתיים לאחר מכן, בגיל 11, שרון קיבל חדשות מסעירות – בניגוד לדיווחים הראשוניים על מותם, משפחתו אכן חיה והגיעה לארץ! הם נמלטו מפני האלימות במחנה הפליטים ובהמשך חברו ליהודים אחרים שקיוו לעלות לארץ. שיכור משמחה, הוא נסע לקבל את פני אמו, אביו, אחיו וסבו הקשיש. "האיחוד היה מרגש ביותר כי באופן מדהים, משום מה נאמר למשפחתי שלא שרדתי את המסע ארצה ושמתתי בדרך.

"העם היהודי הוא עם של תקווה", הוא אומר, "ואף אחד לא יודע זאת יותר טוב מאיתנו. הרגע הזה שבו גיליתי מחדש את המשפחה שלי והכרת התודה העצומה שחשתי על כך שקיבלתי אותם בחזרה, מלווה אותי בכל יום ויום".

קצין ורב

שרון גדל בישראל ומימש את חלומו לשרת כקצין בצה"ל לפני שהתמסר לאהבתו ליהדות בתקווה להפוך לרב. לאחר שהתקבל לישיבת הר עציון היוקרתית, הוא הוצג בפני אשתו לעתיד, אביטל, עובדת סוציאלית ומטפלת באמנות ילידת שווייץ. "שווייץ היא עולם אחר מאתיופיה", הוא אומר, "אבל זה היופי והפלא של העם היהודי. יש לנו חמישה ילדים נפלאים".

שרון בישיבת הר עציון, בה למד להסמכה לרבנות.

לאחר הסמכתו ב- 2001, נרשם הרב שלום לאוניברסיטת בר אילן, השלים את הדוקטורט בפילוסופיה יהודית, והחל ללמד בקריית גת, עיר נעוריו, שם הוא משמש כיום כרב של בית הכנסת קדושי ישראל. הוא מונה ליו"ר המרכז הבינלאומי הראשון לחקר יהדות אתיופיה, שמקום מושבו בקריה האקדמית אונו.

ב- 2012 הוא פרסם את ספרו הראשון, מסיני לאתיופיה: עולמה ההלכתי והרעיוני של יהדות אתיופיה. ספר המשך על גישת ההלכה היהודית לאהבה ופחד פורסם מוקדם יותר השנה והפרוייקט הבא שלו הוא ספר אוטוביוגרפי, שיתאר את סיפור מסעו לישראל ואת התובנות שלו ביחס להתמודדות עם אתגרי החיים וקשייהם.

"כל אתיופי שמצליח כאן בישראל הוא מודל לחיקוי, בין אם הוא הופך לטייס קרב, עורך דין, רופא או קצין בכיר. זה לא קשור רק להצלחה בארץ חדשה, זה קשור גם לגאווה במי שאנחנו ובמקום ממנו הגענו".  

קול של תקווה

"לא קל לקהילה האתיופית הצעירה, שילדיה בדרך כלל מגיעים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך מזה של חבריהם. רבים מהם גדלים עם הורים שהגיעו הנה כמבוגרים עם השכלה מעטה בלבד ומדברים עברית בצורה עילגת. למרבה הצער, יש גם גזענות ויש אתיופים צעירים שנלחמים כדי להרגיש גאים במוצאם.

חיוביות זה בגֶנים שלנו.

"המסר שלי הוא לא לחיות בציפייה שהחברה תיתן לכם, לא לשאול מה מישהו אחר יכול לעשות למענכם, אלא לשאול מה אתם יכולים לעשות. התורה אומרת, ואהבת לרעך כמוך. לפני שאתה מצפה לקבל אהבה מאחרים, אתה צריך לדעת איך לאהוב, איך לתת, איך להתחייב לקחת אחריות. זה המאבק שלנו, לקחת אחריות ולשאול, מה אני יכול לתת? איך אוכל לאהוב את הזולת?".

"חיוביות ותקווה הם בגנים של העם היהודי", הוא אומר בלהט. "לפעמים יהודים עלולים לשכוח את הגדולה שלנו, החיוביות והתקווה. אנו עלולים לנשל מעלינו את האחריות ולהתפרק מהמכשולים שבדרך. נשאנו איתנו למעלה מ- 2,000 שנות אמונה. אני חי עם זה כל יום. זו זכות גדולה להיות פה ואני מלא בתודה לאלוהים".