רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

מסעות רוחניים

אפילו באושוויץ: לבחור באפשרי

י״ט במרחשוון ה׳תש״פ י״ט במרחשוון ה׳תש״פ 17/11/2019 | מאת ג’ודי גרוין

ד"ר אדית אווה אגר, ניצולת שואה ומומחית לטיפול בטראומה, מתעלת את ניסיונה כדי לסייע לאחרים ללמוד להתגבר על מצוקות העבר.

בדומה לניצולי שואה רבים, ד"ר אדית אגר לא היתה מסוגלת לדבר עם איש על הזוועות שחוותה מידי הנאצים. כנגד כל הסיכויים, היא ואחותה הבכורה מגדה שרדו כמעט שנה באושוויץ, חודש נוסף במאוטהואזן, וצעדת מוות למחנה גונסקירכן, שהיה מסונף למאוטהאוזן. כשנכנסו כוחות הברית לאזורי קטל בל-יתוארו אלה, אדית הייתה קרובה למוות. גופה מוכה המחלות שקל 32 ק"ג בלבד. גבה היה שבור. היא הושארה למות בערמת גופות.

כשהגיעו האמריקאים למחנה, קרא אחד החיילים ההמומים בקול רם לעבר מאות הגופות המוטלות וביקש, "הרימו את ידכם אם אתם יכולים לשמוע אותי". אדית, שהייתה אז בת 17, גייסה את כוחותיה האחרונים כדי להרים את ידה סנטימטרים ספורים באוויר. היא דמיינה שהיא מבצעת תרגיל מימיה כרקדנית בלט. הייתה זו הכרזה שקטה על כך שהיא עדיין בחיים, גם אם רק בקושי רב.

אדית ומגדה ידעו שהוריהן נרצחו ביומם הראשון באושוויץ. על פי סימן קל באצבעו של מנגלה, הוריה נשלחו שמאלה והבנות ימינה. אחותן הבכורה, קלרה, שהתה בבודפשט כששמעה שמועות על כך שהנאצים עומדים לאסוף את כל היהודים בעירם קאסה שבהונגריה. האם קלרה שרדה את המלחמה? לאדית ולמגדה לא היה מושג.

יתומות, חלושות וחסרות פרוטה החלו האחיות לנסות לבנות חיים חדשים. הם יצאו מגדרן מרוב שמחה לגלות שקלרה שרדה את המלחמה. ועם זאת, הם סבלו מפלשבקים, התקפי חרדה ואשמת ניצולים קשה שכלאה אותן בסיוטי העבר. כיום, יותר משבעים שנה לאחר מכן, ד"ר אגר עדיין מגיבה לצלילי סירנות.

משמאל: האחיות קלרה, אדית ומגדה ב- 1946

נדרשו עשרות שנים לפני שהבינה אדית אגר שעליה להתמודד עם הזעם והצער שהעכירו את ימיה מאז המלחמה וגבו מחיר כבד ממערכות היחסים שלה, כולל נישואיה. כשהיא בחרה להפסיק להסתיר את סודותיה, היא הייתה כבר פסיכולוגית קלינית מצליחה, וסיימה תואר דוקטור בגיל 50. השכלתה, התובנות שלה, מיומנויותיה וניסיון החיים האישי שלה עם טראומה הפכו סבתא הונגריה קטנת-קומה זו למומחית עולמית ידועת-שם בהפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD) ובהקניית מיומנויות חוסן.

צבא ארה"ב הביא אותה כפסיכולוגית קלינית לטפל בחיילים, כולל אנשי כוחות המבצעים המיוחדים, שסבלו מ- PTSD ומפגיעות ראש טראומטיות. בגיל 91, ד"ר אגר מנהלת קליניקה פעילה בסן דייגו, קליפורניה.

אדית בגיל 19

אדית גם כתבה ספר מרתק ויוצא מן הכלל על חייה The Choice: Embrace the Possible. בספר זה היא מתארת את זכרונותיה מחיי משפחתה היהודית מסורתית בהונגריה, ואת קיצם הפתאומי כשהנאצים הסתערו דרך הדלתות בפסח בשנת 1944. זכרונותיה מהחיים באושוויץ מצמררים, אך הם גם מעוררי השראה בגלל הבנתה של אדית שגם באושוויץ עמדו בפניה בחירות: לתת או לקחת, להיות אדם נדיב ומוסרי, או לדאוג רק לעצמה. היא ומגדה נשארו בלתי נפרדות והגנו זו על זו והסתכנו זו למען זו מהיום הראשון שלהן כאסירות במחנה ועד יומן האחרון בו.

החלק האחרון של הספר כולל תיאורי מקרה מהקליניקה, ושם יכולים הקוראים להעריך את סגנונה של ד"ר אגר – קבלה שלמה ומלאת חמלה של מטופלים המתמודדים עם סוגים רבים של נושאים. ה"הצצה" לפגישות אלה ממחישה באופן חי את השילוב בין אמפתיה להובלה, כך שהמטופלים מבינים שעליהם לקחת אחריות על חייהם.

"אנו יכולים למצוא משמעות בסבל ולהפוך אותו להזדמנות לגלות משהו בתוכנו שמעולם לא חשבנו שהוא אפשרי", אמרה ד"ר אגר בראיון עם אופרה וינפרי. "אני לא קורבן. זו לא הזהות שלי. אני אדם שלם שיכול לחוות תשוקה ושמחה היום, במקום לחיות כבת-ערובה של העבר".

לאחר שחרורן נדרשו לאדית ומגדה חודשים של החלמה גופנית. מגדה הייתה חלשה מבחינה גופנית אך מלאת זעם, ורצתה לנקום בכל גרמני שיכלה. אדית לא הייתה שותפה לזעם, אך ידעה שהיא נמצאת במצב של לימבו פסיכולוגי:

"יהיה עליי למצוא את דרכי כיצד לחיות עם מה שקרה", היא כותבת. "אינני יודעת עדיין מהי הדרך הזו. יצאנו לחופשי ממחנות המוות, אך עלינו להיות גם חופשיים ל: יצירה, בניית חיים, בחירה. ועד שלא נמצא את החופש, אנחנו עדיין מסתובבים באותה אפילה אינסופית".

אדית התחתנה עם ניצול שואה אחר, בלה אגר, אותו פגשה בבית החולים באוסטריה, שם קיבלו שניהם טיפול נגד שחפת. אדית הייתה בת 19, בלה היה מבוגר ממנה בעשר שנים. חייה אחרי המלחמה כללו מעברים מהירים בין עוני, לעושר ושוב לעוני. בני משפחת אגר היו משפחה עשירה ביותר, והתגוררו באחוזה עם משרתים רבים, אולם הקומוניסטים השתלטו על הונגריה אחרי המלחמה ועצרו את בלה ללא אזהרה מוקדמת. כשהיא רק בת 20 ותינוק בזרועותיה, שיחדה אדית את הסוהר בטבעת יהלום נוצצת. רגעים ספורים לאחר מכן, היא ובלה יצאו מהכלא והלכו ישירות לתחנת הרכבת, נמלטים מהונגריה כשברשותם רק הבגדים שעל גופם. בארצות הברית, שם הם קיבלו מעמד של פליטים, היה עליהם לעבוד בעבודות פשוטות כדי לשרוד בשנים הראשונות.

אט אט החלו בני הזוג אגר לבנות את עצמם. בלה הפך בסופו של דבר לרואה חשבון ולו ולאדית נולדו שלושה ילדים. אדית למדה בקולג' והפכה למורה, אך לא הרגישה שמצאה את הייעוד המקצועי שלה. ב- 1966, כשהיא כמעט בת 40, נרשמה לתואר בפסיכולוגיה. יום אחד, סטודנטית צעירה שניחשה כי אדית היא ניצולת שואה, הציעה לה עותק של ספרו של ויקטור פרנקל, האדם מחפש משמעות. בעודה אוחזת את הספר הדק בידה, היא התמלאה אימה. היא כותבת, "כיצד אוכל לחזור לגיהנום מרצון, אפילו דרך הפילטר של החוויה של אדם אחר?" נוכחותו של הספר בתיקה ערערה אותה, ואחרי חצות היא פתחה אותו והחלה לקרוא.

היה זה רגע מכונן. תוך כדי קריאת תיאורו של פרנקל הבינה אדית, "אני מביטה ישירות בדבר שרציתי להחביא. בעודי קוראת, גילית שאני לא מרגישה מושתקת או לכודה, נעולה שוב באותו מקום... על כל עמוד שקראתי, רציתי לכתוב עשרה. אולי אם אספר את הסיפור שלי, זה יקל עליי, במקום להדק את אחיזתו בי? אולי הדיבור על העבר יביא לריפויו, במקום לקיבועו? אולי השתיקה וההכחשה אינן הברירות היחידות שעומדות בפני אדם שחווה אובדן קטסטרופלי?"

היא ופרנקל החלו להתכתב והוא נשאר המנטור שלה לאורך כל שנות לימודיה והקריירה שלה. בעבודת הדוקטורט שלה היא ערכה ראיונות עם ניצולי שואה אחרים וכך "הנחתי את היסודות לריפוי שלי עצמי", תוך כדי גילוי "אמונה בסיסית ואבן בוחן קלינית: ניתן לנו להיות הסוהרים של עצמנו, או שנוכל לבחור להיות חופשיים".

אדית עם אופרה

הצהרתו המפורסמת של ד"ר פרנקל, שאיננו מסוגלים לבחור בנסיבות חיינו, אך כן נוכל לבחור כיצד להגיב לנסיבות אלו, הדהדה עמוקות בנפשה של ד"ר אגר. ביום הראשון שלהן באושוויץ, אדית ומגדה הופשטו לחלוטין וראשיהן גולחו. מגדה, שהתגאתה תמיד ביופייה וביכולתה ללכוד את תשומת לבם של גברים מעריצים, פנתה לאדית ושאלה, "איך אני נראית? תגידי לי את האמת".

אדית לא יכלה לומר לאחותה את האמת, שהיא נראית מרופטת ועלובה, אז היא חיפשה אחר "התשובה הבלתי אפשרית, אמת שלא תפגע. התבוננתי בעיניה הכחולות בעלות המבט העז וחשבתי שעצם זה שהיא שואלת את השאלה, 'איך אני נראית?' זה הדבר האמיץ ביותר ששמעתי אי פעם. היא מבקשת ממני לעזור לה למצוא את עצמה ולהתמודד עם עצמה. אז אמרתי לה את הדבר היחיד שהיה לי לומר.

"'העיניים שלך, הן כל כך יפות. מעולם לא שמתי לב אליהן כשהיו מכוסות בכל השיער הזה'. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי שיש לנו בחירה: לשים לב למה שאיבדנו, או לשים לב למה שעדיין יש לנו".

סיפור הישרדותה האישי של ד"ר אגר כניצולת שואה מעניק לה סמכות נוספת כשהיא נושאת דברים בפני קהל של חיילי יחידת אריות הים, חיילים קרביים ששבו לאחרונה משדה הקרב, ואחרים שמתמודדים עם נושאי החיים והמוות, כגון אונקולוגים וחולי סרטן, ואפילו בני נוער בסיכון. בכל הרצאה כזו, היא חוזרת על הדברים שאמרה לה אמה כשהן נלקחו על-ידי הנאצים: "איננו יודעים לאן אנחנו הולכים, איננו יודעים מה עומד לקרות, אבל לא יוכלו לקחת מאתנו את מה שנקבע במוחינו".

ד"ר אגר נהגה לשאול את עצמה, "למה אני? למה שרדתי?" אולם במשך השנים היא למדה לשאול שאלה אחרת: "למה לא אני? מה עליי לעשות עם החיים שהוענקו לי?"

*ספרה של ד"ר אגר, The Choice: Embrace the Possible, הוא ההישג האחרון של אישה שהקדישה את חייה לריפוי.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן