נח הרץ נולד בעפולה וגדל עם אהבה לארץ ורצון להילחם בעד ארצו. אולם היהדות לא הייתה חלק משמעותי מחייו. מלחמת יום הכיפורים עמדה לשנות כל זאת.

הרץ היה נשוי טרי, עם ילדה בת שנתיים ועוד אחת בדרך, כששוחרר מהצבא באוגוסט 1973, חודש לפני פריצת מלחמת יום הכיפורים. עם פרוץ המלחמה נקרא הטייס לשירות מילואים, והשאיר מאחוריו את משפחתו החלוצית בקיבוץ שלהם בנגב.

ביום כיפור, ה- 6 באוקטובר 1973, יצאו סוריה ומצרים בהתקפת פתע מאסיבית על הגבול הצפוני והדרומי של ישראל, בניסיון לתקוף את מדינת ישראל לא מוכנה, כשרוב החיילים בחופשה, צמים ומבלים את היום בבתי הכנסת. הרץ נזכר, "תוך שעתיים מקבלת הקריאה, ישבתי במטוס שלי, בבגדיי הטובים ביותר, מוכן ליציאה". השלווה של יום כיפור נופצה על-ידי המציאות האכזרית של מלחמה שאיימה על עצם קיומה של מדינת ישראל.

נח הרץ בחיל האוויר לפני מלחמת יום כיפור

“שמעתי בקשר שמאות מהמטוסים שלנו תחת ירי באוויר", אומר הרץ, "ושרבים מהם כבר הופלו". הפקודות שלו היו לטוס לרמת הגולן, שם הצליחו אלפי טנקים סורים, המלווים במטוסים וטילים נגד מטוסים, לפרוץ לדרום רמת הגולן. הכוחות הישראליים נלחמו בעוז והמתינו לכוחות המילואים שיגיעו. "בימים הראשונים של המלחמה", מספר הרץ, "טסתי בכמה משימות. ביום הרביעי למלחמה, המטוס שלי הופל".

טיסה מעל דמשק

"זה היה יום חמישי", נזכר הרץ. "חיל האוויר קיבל פקודות להילחם בסורים". יחד עם טייס אחר, המשימה שלו הייתה לתקוף בסיס בפאתי דמשק.

 הזוג הנשוי הטרי

“היינו צריכים לטוס מאוד נמוך כדי להימנע מגילוי על-ידי מכ"מ".

בטיסה בגובה של 4500 מ', במהירות של 700 קמ"ש בערך, מטוסו ספג פגיעה ישירה מטיל קרקע-אוויר סובייטי מסוג Sa6. "המטוס החל לצלול", הוא מספר ברוגע, נזכר כיצד השילוב בין עוצמת המכה לבין אובדן הגובה הפתאומי גרמו לו לאבד הכרה. "חזרתי להכרה 10 שניות לפני שהמטוס שלי עמד לפגוע בקרקע. מיד לחצתי על כפתור הפליטה והמצנח שלי נפתח".

הדבר הבא שהרץ זוכר היה שפקח את עיניו בבית חולים סורי, חלש, חבול וסובל מכאבי תופת, ומבין שאחת מרגליו נקטעה.

“כשהתעוררתי, חשבתי על שלושה דברים: אני בחיים, אני סובל מכאבים נוראיים, וכל מה שרציתי היה ללכת הביתה, לחזור לישראל, לאשתי ולמשפחה שלי".

 נח הרץ מתעורר בבית החולים בסוריה

הוא נשאר בבית החולים במשך חמישה ימים, קיבל טיפול רפואי מינימלי אחרי הקטיעה, שלהשערתו בוצעה כפי הנראה לאחר שבר חמור שאירע עם התרסקות המטוס. "היה לי ביקור אחד מרופא שפשוט חלף על פניי", אמר הרץ. "קיבלתי משככי כאבים וזהו. הם עשו את המינימום כדי להשאיר אותי בחיים".

תקוות מנופצות

מספר ימים לאחר מכן הועלו תקוותיו של נח שהוא עומד לחזור הביתה כשנלקח ממיטת בית החולים והועלה על משאית. "הייתי בטוח שצה"ל ניצח במלחמה. הכאב באותה נסיעה היה בלתי נסבל, אולם מה שהחזיק אותי היה האמונה שאני חוזר הביתה לאשתי ולמשפחה שלי".

במקום זאת, הרץ הובל לצינוק בו בילה את ארבעת החודשים וחצי הבאים, בבידוד. הוא היה אחד מעשרים טייסים של צה"ל שנשבו על-ידי הסורים שהוחזקו באותו צינוק, כל אחד מהם הוחזק בתא זעיר, ללא כל מגע ביניהם.

בהתעלמם מאמנת ז'נבה, התייחסו הסורים לשבויי המלחמה של ישראל בצורה מחרידה. עם התקדמות כוחות צה"ל, התגלו גופותיהם של 28 חיילים ישראליים שעיניהם נקשרו ושהוצאו להורג. רוב החיילים שנשבו על-ידי סוריה עונו על-ידי שוביהם, סבלו מכוויות, מכות חשמל ושאר עונשים ברוטליים.

במהלך השבוע הראשון שלו בצינוק, נזכר הרץ כיצד  מרבית השבויים הישראליים נלקחו לחקירות. עליו חסו. "הייתי חייל מילואים ופצוע קשה. אולי זו הסיבה שהם הניחו לי. מה שהאחרים עברו היה פשוט בלתי נתפס. שני חיילים מתו תוך כדי".

הטיפול הרפואי הראשון שהרץ קיבל היה להפסיק דימום בפיו. "החובש אפילו לא הסתכל על הרגל שלי", אמר הרץ. "הייתי צריך לטפל בה בעצמי". לפני שהחובש עזב, הרץ ביקש ממנו אספקה רפואית בסיסית, ולמרבה המזל הוא נתן לו. "שפכתי אלכוהול על הפצע, קשרתי חוסם עורקים ועטפתי את הגדם בתחבושת".

מספר ימים לאחר מכן הגיע חובש לתא שלו כדי לבדוק מה מצבו, וחזר כל ארבעה ימים כדי להחליף תחבושת. "נס שלא מתתי מזיהום".

בידוד בצינוק

"למרות הפחד האיום מפני עינויים או מוות", אומר הרץ, "הדבר הכי גרוע היה הבדידות ואי הידיעה מתי זה עומד להסתיים". במשך ימים ולילות, הוא חי כמעט ללא כל מגע אנושי, לבדו עם המחשבות על החיים שהשאיר מאחוריו בישראל.

 נח הרץ עם בתו

“היו רגעים מאוד קשים שלעולם לא אשכח, שאתה מרגיש שאתה פשוט לא יכול להמשיך יותר". רגע אחד כזה אירע ביום חורף מקפיא, כשהתפתח אצלו זיהום. "הייתי חלש, היו לי כאבי תופת, עם חום גבוה ודימום מהפצע שלי. רעדתי ולא הייתה לי שמיכה. חזרתי ואמרתי, 'אני פשוט לא יכול, אני פשוט לא יכול'. פחדתי ללכת לישון, במחשבה שלא אתעורר.

"התחלתי לחשוב על הבית שלי, על אשתי, ועל המשפחה שלי, על כל מה שהיה לי בחיים ואז פרצתי בבכי. השארתי מאחור אישה שעמדה לפני לידה. בכיתי ובכיתי ובכיתי".

ממקום כלשהו עמוק בפנים, הוא החל להשיב מלחמה. "אלוהים נותן לך כוח מסוים כשאתה צריך אותו. המילים של 'שמע ישראל' הגיעו עמוק מתוך הבטן. אלה היו מילות התפילה הראשונות שלי. 'שמע ישראל, אלוהים, תעזור לי, תעזור לי!' קראתי שוב ושוב".

הרץ נרדם עם מילים אלה והתעורר כששני שומרים נכנסו לתאו עם מזרן, שמיכה וחולצה. במבט לאחור הוא מצטט פסוק מספר תהלים "יִקְרָאֵנִי, וְאֶעֱנֵהוּ--עִמּוֹ-אָנֹכִי בְצָרָה" (תהלים צא, טו).

“חשבתי על כל כך הרבה דברים", הוא אומר. "אתה מתחיל לחשוב, מה הקשר שלי לארץ ישראל? מי אני? מי אנחנו? מה הזכות שלי על הארץ הזו? המשפחה שלי הגיעה מרוסיה, מפולין, אבל הערבים אומרים שהם היו פה לפנינו. זה טלטל אותי עד עמקי נשמתי".

"מתוך התא הקטן שלי התחלתי לחפש תשובות. התחלתי לחשוב על ההיסטוריה שמעבר לדור של ההורים שלי ועל כך שנאמר לאברהם לעזוב את מקום הולדתו ושהובטחה לו ארץ חדשה. ככל שחשבתי על כך יותר, כך הבנתי שהחינוך שקיבלתי לא היה מספיק. הייתי כמו יתום בהיסטוריה".

התעוררות ליהדות

אחרי ארבעה חודשים וחצי, צורף נח הרץ לשאר השבויים הישראליים. "זה היה קשה, אבל זה היה הרבה יותר קל מלהיות לבד". בקבוצה היו כמה טייסים אחרים שנפלטו ממטוסיהם, כולל שלושה קטועי רגליים נוספים.

 נושא דברים בפני חיילים ישראלים

“הייתה התעוררות ליהדות ולמשמעות בקרב רבים מאתנו", אומר הרץ. רבים התפללו לראשונה בחייהם וחוו הכרת תודה על כך שניצלו. החיילים התאחדו, בניסיון לחזק זה את זה.

"הצלחנו להדליק נרות מתוך השומן של המרק", הוא אומר, נזכר כיצד באותה תקופה הם הורשו לבסוף לקבל ביקורים מהצלב האדום. "עם התקרב ליל הסדר, ביקשנו מצות ולהפתעתנו קיבלנו כמה".

נציגי הצלב האדום עשו כמיטב יכולתם כדי לשמור על הזכויות הדתיות של האסירים, והחיילים אפילו קיבלו כמה ספרי תפילה. "התפללנו שתי תפילות ביום עם מניין, בבוקר ואחר הצהריים. חלקנו הגיעו ממשפחות מסורתיות, אבל אף אחד מאתנו לא היה דתי".

"ברגע שאתה מוריד את הדרגות, המדים, ואתה לובש פיג'מה", אומר הרץ, "המחיצות נופלות והנשמה מתחילה לדבר. יש ניצוצות קטנים שחבויים בתוכנו וכשהם מתחזקים, הם מצליחים לצאת החוצה".

שבוע לפני שחרורם, החל מצבם של השבויים להשתפר. הרץ קיבל בגדים חדשים ואפילו רגל תותבת מבית החולים.

 נח הרץ

שבויי המלחמה הפצועים שוחררו ראשונים. "זה היה יום שבת", נזכר הרץ. "הרגשתי שמחה עצומה. התאחדתי עם אשתי ופגשתי את התינוקת שנולדה לי כשהייתי בשבי. קשה לתאר זאת במילים".

אחרי ההתעלות של החזרה הביתה, המשיכו הרץ ואשתו את המסע שהחל בתא שלו בשבי הסורי. "התחלנו לשאול את השאלות המשמעותיות הללו: מי אנחנו? איזה ערכים אנחנו רוצים להעביר לילדים שלנו? התחלנו לחשוב ולשאול את השאלות הגדולות, למה דברים קורים, מלחמות, השואה. חיפשנו תשובות".

הרץ הצטרף מחדש לצבא בתור מהנדס וחזר לטוס כטייס משנה. הוא ואשתו החלו ללמוד נושאים ביהדות. אחד השיעורים הראשונים היה קורס בפילוסופיה יהודית המבוססת על הכוזרי, וחוקר את האמונות הבסיסיות ביהדות. "זה היה עומק נהדר", אומר הרץ בחיוך. "השתוקקתי לדעת מה כתוב בכל הספרים האחרים על המדפים".

עברו 45 שנה מאז שחרורו של הרץ. "להיות חלק מהעם היהודי זה מדהים. זו מורשת עוצרת נשימה". לאחר שבילה עשרות שנים בהרצאות לפני חיילים, תלמידים וקהילות שונות ברחבי ישראל, זכה לאחרונה הרץ בפרס כבוד על שירותו למען ישראל וצה"ל.

"ככל שאני חושב על הסיפור שלי יותר", אומר הרץ, "כך אני רואה יותר כיצד נתן לי אלוהים שתי מתנות של חיים - האחת הייתה שנולדתי, והשנייה הייתה לאחר שנפלתי בשבי. באופן מפתיע, זה היה סוג אחר של יום הולדת".