רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

מסעות רוחניים

באושוויץ עם מנגלה

ג׳ באדר ב׳ ה׳תשע״ט ג׳ באדר ב׳ ה׳תשע״ט 10/03/2019 | מאת הרב שרגא סימונס

לאחר ששרדה את זוועות השואה, חיה ינטו וייס חיים עצמאיים וחזקים עד גיל 109.

בשנת 1944, כשהנאצים נכנסו לעיר ההונגרית מזוקובשד ואספו את בני הקהילה היהודית, הייתה ינטו וייס בת 35. ינטו הובלה – יחד עם אחותה ואמה – לקרון בקר. בשעה שהרכבת הטלטלה לכיוון אושוויץ, הנוסעים בקרון שיערו מהו היעד הסופי של המסע: תאי הגזים והמשרפות.

מספר ימים לאחר מכן, חלפה הרכבת עם מטענה המותש והמיואש דרך שער הלבנים האדומות הידוע לשמצה. כשנפתח קרון הבקר, הדבר הראשון שראתה ינטו היה זוג מגפיים שחורים נוצצים. הם השתייכו לחייל לבוש ללא רבב ובידו שוט - מלאך המוות הממושקף, יוזף מנגלה. ינטו ואחרים נדחפו במהירות לתור אליו הצביע מנגלה עם השוט שלו - לימין לעבודת פרך, או לשמאל - לתאי הגזים ולמשרפות.

היה זה ברור שאמה הקשישה של ינטו עומדת למות ושתי האחיות החליטו לא לנטוש אותה. באותם רגעים מסוכנים הן לא היו בטוחות מי מבין האחיות תינצל ומי תתלווה לאמא שלהן לתאי הגזים.

כיוון שלאחותה של ינטו היה ילד קטן, היא נשלחה אוטומטית לטור השמאלי יחד עם אמן.

ינטו הייתה נשואה במשך 10 שנים ללא ילדים. למרות שהייתה מוטרדת מכך שלא הצליחה ללדת, הבינה כעת שזה הציל את חייה.

עם זאת, לפני הגירוש הר הגורל, נכנסה ינטו להריון. בעודה עומדת בתור לפני מנגלה, ניתנה הוראה לכל הנשים ההרות לצעוד קדימה "כדי לקבל טיפול טוב יותר". ינטו עמדה לציית, אולם אישה אחרת הזהירה אותה שלא לחשוף את הריונה. להיות בהריון באושוויץ פירושו היה מוות כמעט ודאי.

לילה אחד, אחרי שהייתה באושוויץ כבר מספר שבועות, החלה ינטו לחוש חולשה רבה וכאבי בטן. היא ניגשה לשירותים והעובר החליק החוצה.

לאחר מכן קיבלה ינטו עזרה מאחות יהודיה – אולי הייתה זו ד"ר גיזלה פרל האגדית, אסירה הונגרית באושוויץ שקיבלה הוראות להודיע לד"ר מנגלה על כל הנשים ההרות במחנה. כוונתו המרושעת הייתה לבצע "ניסויים רפואיים" אכזריים מנשוא.

עם זאת, ד"ר פרל המרתה באומץ פקודות אכזריות אלה. היא נהגה להזהיר כל אישה הרה על המצב מסכן החיים. אחר כך, ללא שום כלים, הרדמה, תחבושות או אנטיביוטיקה, ד"ר פרל הצילה פעמים רבות את חייה של האישה ההרה - עלי-ידי ביצוע הפלה בצורה חומלת… באמצע הלילה… על דרגשי הצריפים המלוכלכים. (ד"ר פרל שרדה את המלחמה ועברה לניו יורק, שם היא התמחתה בפוריות והפכה זאת למשימת חייה - להביא חיים לעולם. סיפורה מסופר באוטוביוגרפיה שלה,  "I Was a Doctor in Auschwitz" ("הייתי רופאה באושוויץ").

 

בעקבות ההפלה, הרגישה ינטו חולה ובניגוד לעצת כולם - פנתה ל"בית החולים" במחנה. שם נהג מנגלה לבקר מדי יום, להסתובב בין המיטות ולהצביע על אלו שיישלחו לתאי הגזים. באורח פלא, הוא מעולם לא הצביע על ינטו.

ערב אחד, אחת מחברותיה של ינטו הגיעה לבית החולים ואמרה לה לקום, כיוון שמגיעה הסעה לקחתם למקום טוב יותר. ינטו הרגישה חלשה מאוד ואמרה לחברתה ללכת בלעדיה. אף אחד לא שרד את אותו טרנספורט.

במהלך שישה חודשים - תחילה באושוויץ ולאחר מכן במפעל תחמושת המייצר כדורים - שרדה ינטו בתנאים מחרידים ביותר - טקטיקה נאצית שנועדה להפוך את היהודים ל"תתי-אדם". האסירים קיבלו מזון פעם ביום בלבד - חתיכת לחם קטנה אחת ומשהו לשתות במהלך הערב. פעם אחת החליטה ינטו לשמור את הלחם שלה לבוקר, כדי שיהיה לה יותר כוח במהלך היום. היא החביאה את הלחם מתחת לראשה ובבוקר הוא נעלם - נגנב! מאותו יום אכלה ינטו את הלחם שלה באופן מיידי.

בכל פעם שינטו דיברה על חוויותיה בשואה, היא אמרה שאף סיפור, סרט או ספר לא יוכל להעביר במדויק את האימה הנוראה שחשו.

השחרור והעולם החדש

יום אחד, ברחו כל השומרים הנאצים. השחרור! המלחמה נגמרה וינטו שרדה הודות לכוח פיזי ונחישות אדירה לחיות. עם זאת, ברוב צניעותה היא לא התייחסה להישרדות כאל משהו ראוי לציון ואמרה שהאנשים העדינים והאצילים יותר מתו, רק הקשוחים יותר הצליחו לשרוד.

בעלה של ינטו, עזריאל חיים, למרות היותו חולה סכרת, גם הוא שרד את המלחמה, אם כי מצבו החמיר והוא מעולם לא החלים לחלוטין (כשנפטר בגיל 67 אמרו רופאיו שגופו היה כמו זה של בן 85).

אחרי המלחמה חזרו ינטו ועזריאל חיים לעיירת מולדתם בהונגריה, לראות מה שרד. אחת מאחיותיה של ינטו התחבאה בבודפשט והצליחה לשרוד. בנוסף, שניים מאחיה של ינטו שרדו את מחנות העבודה.

לאחר המלחמה שוב התקשתה ינטו להיכנס להריון ועברה מספר הפלות בעקבות סיבוכים כתוצאה מחוויותיה מאושוויץ. היא הייתה כבר בשנות ה- 40 לחייה כששני ילדיה נולדו ואליהם היא התייחסה בתור "נסים". בנה, הרב נתן וייס, הוא כיום מרצה בכיר בישיבת אש התורה בירושלים. בתה, אנני, חיה בניו יורק.

במשך מספר שנים נהנתה משפחת וייס מחיי הקהילה היהודית המשגשגת בבודפשט - הוא עבד במשרה ממשלתית והיא הייתה תופרת. עם זאת, הונגריה הפכה למדינת לווין של ברית המועצות הקומוניסטית והחיים הפכו קשים. קיום מצוות ואמונה דתית כלשהי בפומבי היה אסור, והילדים נדרשו ללכת לבית הספר בשבת.

משפחת וייס רצתה לעזוב - אולם הגבול היה סגור.

במהפכה ההונגרית של 1956 הגבול נפתח שוב וינטוה התעקשה על כך שיעזבו - כדי שילדיה יגדלו כיהודים גאים ולא כקומוניסטים. בהזדמנות הראשונה הם נמלטו לווינה, שם הגישו בקשה לקבלת וויזה לישראל, ארה"ב וקנדה. הוויזה לקנדה הגיעה ראשונה, ולכן היגרו לטורונטו.

תוך שישה חודשים, ינטו בעלת יכולת ההסתגלות המופלאה דיברה אנגלית שוטפת וביססה מחדש את הקריירה שלה כמעצבת מצליחה של שמלות יוקרה, שתפרה שמלות כלה ושמלות ערב.

 

ינטו ועזריאל חיים וייס

עצמאית וחזקה

ינטו התגוררה לבדה בטורונטו עד גיל 102. היא עבדה כתופרת ונותרה עצמאית לאורך כל הדרך. היא תיארה את עבודת הכפיים כ”תרופה הטובה ביותר לכל בעיה בעולם".

עצמאותה הייתה חשובה לה יותר מכל, אומר בנה, הרב וייס. "הראייה שלה והחשיבה שלה נותרו חדות עד יומה האחרון".

ינטו, כמו כל אם יהודייה, רצתה שבנה יהיה רופא, אולם הוא רצה להיות רב. לצד הלימודים בישיבה, הוא למד לימודי ערב באוניברסיטת טורונטו, וסיים תארים במיקרוביולוגיה ובמשפטים. "אמא שלי רצתה שאמשיך ללמוד לתואר שני, אז התייעצתי עם הרב הדגול משה פיינשטיין, שאמר לי, 'היא ניצולת שואה. תעשה כל מה שהיא מבקשת ממך'", אומר הרב וייס, שהשלים תואר שני במדע המדינה.

למרות שהילדים מעולם לא הכירו את סבתם שנפטרה באותו יום באושוויץ, היא הייתה נוכחות משמעותית בחייהם. "אמא שלי תמיד הלכה בדרכי סבתי וציטטה מדבריה", מספר הרב וייס. "למשל, סבתא שלי הייתה תופרת ואמרה, 'פרנסתי את המשפחה שלי עם מכונת התפירה שלי, אני רוצה להיקבר בארון שעשוי ממכונת התפירה שלי'. אמא שלי גם כן הייתה תופרת והזכרונות שלה מאמה תמיד היו קרובים".

ינטו נפטרה באפריל 2018 בגיל 109, והנחילה ל- 70 צאצאים מורשת של אומץ וטוב-לב.

 

הרב נתן וייס, מלמד בישיבת אש התורה בירושלים

"לפי התלמוד, אדם שחי חיים ארוכים יכול בדרך כלל לייחס זאת לתכונה מסוימת", אומר הרב וייס. "התכונה הבולטת של אמא שלי הייתה שכל עוד הייתה מסוגלת, היא לא לקחה שום דבר מאף אחד".

כשבנה התארס עם בחורה ממשפחה ידועה ועשירה, ינטו התעקשה לשלם עבור מחצית מהוצאות החתונה. היה זה לצערה הרב של המשפחה מהצד השני, כיוון שהתקשו להסכים לקבל כסף מצד ניצולת שואה שנאלצה לעבוד קשה לפרנסתה. הוריה של הכלה נאלצו לחשוב על דרכים יצירתיות כדי לקחת על עצמם הוצאות רבות ככל האפשר, כיוון שינטו התנגדה תמיד לקבל.

"אם מישהו ביקש צדקה, היא תמיד נתנה. אפילו כשאנשים היו חייבים לה כסף, היא מעולם לא ביקשה לקבלו בחזרה", מספר הרב וייס. "היא תמיד נתנה ואף פעם לא לקחה. היום כבר אין אנשים כאלה".

יום השואה השנה, יום חמישי בערב (כ"ח ניסן), זהו יום השנה למותה של ינטו וייס, זכרונה לברכה. 

 

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן