נולדתי בהונדורס לפני 24 שנים, ואני הבכור מבין ארבעה אחים. גרתי באותה שכונה עם כל בני הדודים שלי, ברחוב שנקרא על שם אבותיה של אמי. היינו הולכים לכנסייה חסרת השתייכות מוגדרת, אם כי בעלת נטייה אוונגליסטית ברורה.

כשהייתי בן 3, נפלתי מהקומה השנייה של ביתי, ונָחַתִּי עם ראשי על הבטון, ששבר את גֻּלגלתי. פינו אותי במהירות לבית החולים כשאני לא מסוגל לזוז, ורק בוהה בחוסר מיקוד. המצב היה חמור מאוד, אבל אז קרה דבר מוזר. למחרת, נראה היה כאילו כלום לא קרה. הרופא ביקש לבצע צילום רנטגן חוזר, ולא נמצא בו שום סימן לנזק – לא שבר, ואפילו לא שריטה.

בעקבות המקרה הזה, המשפחה שלנו התחזקה באמונתה הנוצרית, ובמשך כל חיי הייתי ממוקד בעבודת הא-ל.

כשמלאו לי שמונה שנים, עברנו לאמריקה, שהציעה אפשרויות כלכליות טובות יותר. התיישבנו בפרבר של יוסטון וחיפשנו אחר כנסייה טובה אליה נוכל להצטרף, אבל אף אחת לא נראתה טובה כמו זו שהיתה לנו בהונדורס.

יחד עם משפחה אחרת, ביקשנו שהכנסייה תשלח לנו כומר

הכנסייה הקודמת שלנו אמנם הייתה בהונדורס, אבל היו לה שלוחות בערים בארה"ב, שבהן היו ריכוזים משמעותיים של יוצאי מדינות מרכז אמריקה והיספאנים. לכן, יחד עם משפחה אחרת, ביקשנו שהכנסייה תשלח לנו כומר. הכנסייה שלחה אלינו אדם בשם הקטור פלורס, שבאותו זמן עדיין היה בהכשרה לכהונה, וככה התחילה הכנסייה שלנו ביוסטון – בחדר אחד בבית.

בית המקדש, והמשכן שקדם, לו הקסימו את הכומר פלורס. הייתה לו גישה לספרים ולמקורות, והוא התחיל ללמד רעיונות מתוך התורה - דבר שהיה ייחודי במערכת הנוצרית. היינו מבלים חודשים על גבי חודשים בהעמקה בפנים השונות שהתגלו לנו בתורה.

הקהילה סביב הכנסייה גדלה באופן מתמיד, והמאמצים שלנו לחזק את אמונתם של נוצרים אחרים ולצרף אותם לקהילה שלנו נשאו פרי. העיר הייתה מחולקת לשכונות וקבוצות, ואנחנו היינו, פשוטו כמשמעו, יוצאים לרחובות ומטיפים לאנשים. בזמן לימודי התיכון שלי, השתתפתי בתוכנית של הכנסייה בה הקנו לבני נוער מיומנויות הנהגה, ולימדו אותם כיצד לדרוש בפומבי. היינו מביאים אנשים לכנסייה, ומעניקים להם ייעוץ משפחתי ותוכניות לכל הגילאים. המערכת תפקדה במידה רבה כמו משפחה, ואנחנו היינו מכשירים את החברים החדשים לצאת ולהביא לכנסייה עוד חברים.

מובן שאנשים שהיו מגיעים בפעם הראשונה לכנסייה היו שואלים את עצמם למה אנחנו מדברים על נושאים יהודיים, ולא מקדישים זמן רב יותר לנושאי הוראותיו האופייניות של יש"ו. אבל הכומר פלורס המשיך בדרכו הייחודית, עד שהכנסייה התפצלה בסופו של דבר לשתי קהילות. אנחנו קיבלנו מבנה משל עצמנו וקנינו שטח כדי להתרחב.

שירים עבריים

אחד המנהגים הייחודיים של הכנסייה שלנו היה משהו שהכומר פלורס כינה "חגי הקודש". החגים האלה היו מעוצבים על פי חגי התורה, ובהם היינו מביאים תרומות גדולות למימון פעילויות הכנסייה. משם החלו נעשים צעדים קטנים לכיוון התורה: חובת המעשרות, שעל פיה היינו נותנים 10% מהכנסותינו לפעילויות הכנסייה. אחרי זמן מה, קיבלו החגים שלנו שמות יהודיים ברורים, כמו פורים ושבועות, בהתאמה לחגים היהודיים שבזמנם הם נחגגו.

זה בהחלט לא התאים לזרם הנוצרי המרכזי. וככל שהתקרבנו יותר לתורה, חלק מחברי הקהילה הרגישו פחות נוח והתחילו לעזוב. זה היה תהליך של סינון.

הכומר לא רצה להפיל את הנצרות, בלי שיוכל להציע לנו תחליף

בלי ידיעתנו, מאחורי הקלעים, הכומר פלורס עבר מהפך אישי עז. לאחר חקירה עמוקה, הוא גילה חוסר עקביות רבה וסתירות בברית החדשה, אשר חתרו תחת עיקרי הנצרות.

הכומר פלורס התחיל ללכת בסודיות לרב, ואז חזר ללמד אותנו, כשהוא מקרב אותנו בהדרגה יותר ויותר ליהדות.

זמן קצר אחר כך, החליט הכומר פלורס להתגייר, אבל הוא מאוד התאמץ למצוא דרך כיצד לספר לנו על כך, משום שהוא לא רצה להפיל את הנצרות, בלי שיוכל להציע לנו תחליף. אז הוא המשיך ללמד תורה, אבל בצורה עדינה ככל האפשר. הוא קילף בהדרגה את הדברים שלא היו נכונים, וקירב אותנו לתורה. הכנסייה שלנו התחילה להחליף את שמו של יש"ו בשמות עבריים יהודיים של אלוקים, והשירים הפכו לשירים בעברית. התחלנו להכניס מסורות יהודיות אמיתיות לתוך החגים שלנו, ואפילו השגנו ספר תורה לכנסייה.

באותו שלב הזכרנו יותר קבוצה של יהודים למען יש"ו, מכיוון שהיינו נוצרים עם המון מנהגים יהודיים. ההבדל, כמובן, היה שאנחנו התקדמנו לכיוון היהדות האותנטית, ולא לכיוון השני.

"עד לאן אתה מתכוון להגיע עם כל זה?" "עד למקום שהתורה תיקח אותנו אליו"

לאורך התהליך, מקור המידע הגדול ביותר שלנו ליהדות, היו אתר אש התורה באנגלית ואתר הבת הספרדי שלו. בשלב מסוים, הכנסייה הדפיסה לקט מאמרים של אש התורה על כל החגים, ונתנה לכל משפחה מאגד של המאמרים האלה.

חלק מחברי הכנסייה גילו התנגדות לכל השינויים האלה, וכמה מהם אף נשרו. מידי פעם התעוררו עימותים, שבהם האנשים היו שואלים את הכומר, "עד לאן אתה מתכוון להגיע עם כל זה?" והוא היה עונה בפשטות, "עד למקום שהתורה תיקח אותנו אליו".

מהפכה

כששה חודשים אחרי שהכומר פלורס הגיע להחלטה האישית שלו להתגייר, אמא שלי הייתה בחנות ספרים יהודית וקנתה שם את הספר, "המשיח האמיתי", שחיבר הרב אריה קפלן. ספר זה פורש את כל העובדות מדוע היהודים לא מאמינים ביש"ו, בדרך מאוד מושכלת ומשכנעת. מצאנו שהמון הוראות נוצריות מבוססות על שגיאות תרגום או הוצאת דברים הכתובים בתורה מהקשרם.

ואז, אמא שלי חשדה שב"לימוד התורה" הזה יש הרבה יותר ממה שהכומר באמת מספר לנו.

בכל יום ראשון אחרי התפילה, כל הקהילה הייתה יוצאת יחד לפארק. באחד מימי הראשון, אמא שלי התריסה נגד הכומר: "אתה יודע יותר ממה שאתה מגלה לנו, נכון?!" הוא אף פעם לא שיקר או הכחיש שאלות ישירות כאלה, אז הוא הבין שזה הרגע הנכון לגלות את כוונתו להתגייר. באותו יום ראשון, כולנו נשארנו בפארק במשך שעות ארוכות עד הרבה אחרי החשיכה.

בשלב זה, 100 איש רצו להמשיך ללמוד תוך שמירה על האופציה להתגייר. אבל רבים אחרים בחרו באפשרות להישאר בני נוח, למלא את 7 עקרונות הבסיס של התרבות האנושית, שהתורה מצווה על מי שאינו יהודי לשמור. הכומר פלורס הסביר שכל אדם ששומר באמונה את המצוות האלה, זוכה למקום ראוי בגן עדן, וזאת הייתה אלטרנטיבה אטרקטיבית עבור חברים רבים בכנסייה.

אמא שלי, בכל אופן, רצתה להיצמד לקבוצה שהייתה מעוניינת בגיור. אז המשכנו ללמוד, ובסופו של דבר, הקבוצה שלנו החליטה להשתתף בתפילות שבת. וכך, בבוקר שבת אחד, הגיעו כל בני הקהילה שלנו לבית הכנסת האורתודוכסי המאוחד. זה היה קצת הלם עבור הקהילה היהודית המקומית, משום שכזה שיטפון רציני של מתפללים חדשים הפר את האיזון החברתי שלהם. אבל רב בית הכנסת, הרב חוזה רדינסקי, היה בשבילנו כמו מלאך; טוב ליבו וכנותו ברורים לכל מי שמכיר אותו.

כשהקהילה היהודית ביוסטון הבינה שהעסק הזה רציני, הם שלחו רב דובר ספרדית, ג'וזה גומז, כדי שיעזור לכל משפחה להתמקד ולבחור במה שנכון עבורה (הוא עצמו התגייר 10 שנים קודם לכן ביוסטון יחד עם כל משפחתו – הורים, אחים, דודות ודודים). כמצופה, כל זה גרם למהומה רצינית בקהילה הנוצרית ביוסטון.

ראשון במשפחה

הכומר פלורס היה בין הראשונים להתגייר, ומאז, התגיירו רבים מחברי הכנסייה שלנו, בעוד שאחרים עדיין בתהליך. הגיור האישי שלי נעשה לפני שנים רבות, ואמא שלי ואחיי עדיין בתהליך. אני בחרתי בשם יוסף, בגלל שבתורה יוסף היה הראשון מהמשפחה שלו אשר ירד למצרים. הוא התבסס שם ויכול היה להביא את יתר בני משפחתו אחריו. אמא שלי אומרת שבדרך שלנו ליהדות, נשלחתי הראשון, כמו "יוסף" של המשפחה שלנו.

אחרי שהתגיירתי, הגעתי ארצה וממש נדהמתי. ראיתי מגוון של יהודים, וצד שונה לגמרי של היהדות. היה משהו מיוחד בכל דבר, ומצאתי את עצמי מתעכב לצלם אפילו עשבים ואבנים! זאת הייתה הפעם הראשונה בה הרגשתי יהודי באמת.

אני מחכה בכיליון עיניים לרגע בו אוכל לשתף במה שאני לומד, את כל החברים והמשפחה בבית

התחלתי לברר את שורשיי, משום שידעתי שההתעוררות הזאת ליהדות באה ממקום עמוק מאוד. גיליתי שבמסע לעולם החדש, ב-1502, כריסטופר קולומבוס הגיע לאיי המפרץ על חוף הונדורס, שהפכו לחלק מהאימפריה הספרדית. אין ספק שיהודים הגיעו להונדורס בזמן זה. אני רוצה מאוד לגלות יותר מידע על אבות אבותיי, אבל קשה מאוד להתחקות אחר העקבות.

אז איפה אני היום? אני לומד בישיבת אש התורה בעיר העתיקה של ירושלים, ואני מאוד אוהב את זה. אני כל כך נלהב מכל דבר שאני לומד, ואני מחכה בכיליון עיניים לרגע בו אוכל לשתף בזה את כל החברים והמשפחה בבית. בשלב זה, התוכניות שלי לעתיד די פתוחות. אני רוצה להמשיך ללמוד תורה, לסיים את לימודי ההסמכה שלי, ולראות אילו אפשרויות יתפתחו.

אבל בדבר אחד אני בטוח: אני מחויב לצאת אל אחיי היהודיים. אם לי היה מזל טוב כל כך לגלות את מכרה הזהב של העושר הרוחני והגשמי הזה, אז ודאי שצריכים לתת את ההזדמנות לאלה שנולדו יהודים. ומי יודע – בדיוק כפי שהמאמרים באתר של אש התורה דרבנו את צמיחתי היהודית, אולי המאמר הזה יהיה הניצוץ אשר לו מחכה מישהו אחר.