רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

מסעות רוחניים

תוכניות המנוחה המפנקת שלי בשבת כלו בעשן

כ״ג באייר ה׳תשס״ט כ״ג באייר ה׳תשס״ט 17/05/2009 | מאת יעל מרמלשטיין

הכל היה פשוט מושלם. קיבלנו דירה מודרנית ומבהיקה, שטיחים שהרגל היחפה טובעת בהם ומיטות רחבות ומצעים אווריריים. זו היתה אמורה להיות שבת מפנקת ומופלאה, אילו רק...

בצעירותי, הצטרפתי לתוכנית לימודים של שנה במסגרת פנימייתית בארץ. לאורך התקופה הזאת, היו השבתות שלי עמוסות בפעילויות ותוכניות, לכן לא פלא שקפצתי בשמחה על הזמנתה של חברתי רחל לשבת נינוחה בבית משפחת גרוסבאום - אחד משותפיו לעבודה של אביה עורך הדין. איך יכולתי לדעת מה יעלה בגורלן של תוכניות השבת הנעימות שלי?

התקבלנו לביתם בשמחה, בדירה נחמדה השוכנת בבניין עטור בצמחיה רבה.

"אמא שלי שוהה בחו"ל עכשיו", אמר לנו אדון גרוסבאום. "היא גרה בבניין שמעבר לכביש, ואתן תוכלו להישאר בדירה שלה לשבת, כדי שתהיה לכן קצת פרטיות." מה עוד יכולנו לבקש?

חצינו את הרחוב הצר והגענו לבניין מרשים. הדירה של אמא שלו נראתה מודרנית ובוהקת כמו מכונית חדשה. משטחי עבודה מצופי פורמייקה, צו השעה באותם ימים, רצפת קרמיקה, שטיח מקיר לקיר בצבע קרם – מהסוג שבולע את כפות הרגליים כשפוסעים עליו יחפים; ומיטות רחבות עם מזרנים עבים ומצעים משתפלים.

נחנו מעט והתלבשנו לשבת. נהגתי להדליק נר אחד לכבוד שבת, ורחל מצאה לי במהירות כלי להדליק עליו את הנר. בירכתי וחשתי כיצד יורד עלינו השקט הנעים של השבת, כשצללי הדמדומים בולעים אט אט את נהמת השבוע.

הסעודה בבית ממול הייתה נעימה והשיחה מעניינת. להתארח אצל אנשים זרים-כמעט-לגמרי זו תחושה משונה כשלעצמה, אבל בני משפחת גרוסבאום החליקו כל צרימה קלה בשיחה, בעזרת המון חמימות ואווירת שבת מלטפת. בכל זאת, בסוף הסעודה חשבנו בערגה על המצעים האווריריים והמשתפלים.

כשטיפסנו במדרגות אל הדירה של סבתא גרוסבאום, חשנו בריח עז.

"מוזר," אמרה רחל, "לא זוכרת שהיה כזה ריח בבניין כשעזבנו אותו."

היא סובבה את המפתח בדלת. משהו בדרך שבה פעם הלב שלי, בהתכווצות של הבטן, הודיע לי אפילו לפני שהדלת חרקה ונפתחה – חושפת פס אור עדין הבוקע מן הבית פנימה - שזה הולך להיות אחד מאותם רגעים של "אילו רק".

"אוי, אלוקים!" קראה רחל. "הייתה כאן שריפה!"

נכנסתי אחריה. במקום שעליו עמד קודם הנר שלי, על משטח העבודה הלבן הבוהק, היה עכשיו חור שחור וגדול. חתיכות פורמייקה עמדו בזוויות משונות סביב החור השחור והדוחה, כמו צלקת מכוערת סביב פצע. הכלי שעליו הדלקתי פשוט – הוקוס פוקוס! – נעלם ואיננו.

"אוי אלוקים", אמרתי בלי קול. "אנחנו בבעיה רצינית."

רחל החליקה את ידה על פני המשטח, וכשהרימה אותה מול פניה, היא נראתה כמו כפפה שחורה של כורה פחם.

"אויש", היא אמרה. זה היה בכל מקום. נזקי עשן ופיח. השטיח-בצבע-קרם-שבולע-את-כף-הרגל היה מנוקד בשחור, כאילו מישהו זרה עליו צנצנת ענקית של פלפל שחור, ספת הבז' התלכלכה נוראות ומדפי הספרים הנקיים מכל רבב האפירו.

"כל ספר, ממש כל ספר", אמרה רחל, מאבקת באצבעה את שדרתו של אחד הספרים, ומושיטה את האצבע המושחרת לבחינתי.

"אלוקים אדירים", אמרתי בלי קול. "אנחנו בבעיה רצינית."

היינו חייבות לספר לגרוסבאום. הרסנו את הדירה של אמא שלו.

ירדנו במדרגות, כל אחת קורסת תחת הר של חרטה ובקושי מבחינה בנוכחותה של חברתה. אילו רק לא הייתי מחליטה להדליק את הנר הזה. אילו רק לא נתתי לה צלחת מפלסטיק כדי להדליק עליה. אילו רק היו לי תוכניות אחרות לשבת. אילו הם היו מסרבים כששאלתי אותם אם נוכל לבוא. אילו רק!

הדלת לבניין שממול הייתה נעולה. התחלנו לצעוק לכיוון הגרניומים שהציצו לעברנו מאדני החלונות, כמו שדונים מבשרי רע. "משפחת גרוסבאום!" צעקנו. "אנחנו צריכות לדבר אתכם!" אבל אף אחד לא שמע אותנו. אחרי חצי שעה, חזרנו לדירה השנייה.

הלילה שציפינו ליהנות בו ממנוחה מפנקת, היה קטוע ומשובש. בכל פעם שהתעוררתי חשבתי שזה חלום רע. רצתי לבדוק, מצאתי את המשטח מפהק בחיוך שחור חסר שיניים, וידעתי שזה באמת. שתינו היינו לבושות עוד לפני זריחת החמה וברגע שקרני שמש ראשונות הבקיעו דרכן מבעד לשמי הלילה, התייצבנו ליד הדלת של גרוסבאום.

האב ענה, עיניו עדיין מנומנמות וחלוק מונח עליו ברישול.

"כן", הוא שאל בסקרנות.

"אנחנו כל כך מצטערות," רחל הסבירה, "שרפנו את הדירה של אמא שלך. הדלקנו נר. הייתה שם שרפה."

היינו כמו אורחות בחלום ביעותים.

"כולם בסדר?" הוא שאל.

"אנחנו בסדר", עניתי. "אבל הדלפק. והדירה. בבקשה, בוא לראות."

הוא חייך.

"כל עוד אף אחד לא נפגע, אין שום צורך ללכת לבדוק. למה שכולנו לא ננסה לישון עוד קצת ונדבר על זה אחר כך?"

אבל לא דיברנו על זה אחר כך. בסעודת יום השבת, היו כל כך הרבה נושאים אחרים שעניינו את הגרוסבאומים יותר. בעוד שהאסון רדף את מחשבותינו, הם היו עסוקים בלמלא את שולחן השבת שלהם במשמעות ואחווה.

אחרי הסעודה, הזמנו אותם לבחון את הנזק.

"לא עכשיו", אמר אדון גרוסבאום. "עכשיו שבת אחר הצהריים, זמן למנוחה וללימוד. אני אמצא זמן אחר."

בסעודה שלישית, לא להאמין, המחשבות על האש החלו לסגת – אפילו מהראשים שלנו. הגרוסבאומים נראו מרוכזים לגמרי בלעשות את השבת ליום נעים במיוחד.

כשהשבת הסתיימה, היינו צריכות לשכנע אותם לבוא ולראות מה קרה. אדון גרוסבאום הביט סביבו והבחין בחור, בפיח ובשטיח.

"בסך הכל תיקון קטן", הוא אמר בחיוך. "אל תדאגו", ואז הציע להסיע אותנו בחזרה לפנימייה כדי שלא נצטרך לטרוח לחכות לאוטובוס.

לא יכולנו להאמין שבסוף יצאנו מזה בכזאת קלות. התעקשנו לשלם על הנזק. ורק אחרי ניסיונות שידול חוזרים ונשנים במשך השבוע, הגרוסבאומים הסכימו סוף סוף לקבל פיצוי, מכיוון שהם כבר החלו בתיקונים לפני שובה של הסבתא.

הם ביקשו סכום כולל של שמונים שקלים לכיסוי הוצאותיהם...

היום אנחנו משאילים את הדירה שלנו למשפחות אחרות בכל פעם שאנחנו נוסעים. לפעמים אנחנו חוזרים ומקדם את פנינו מכתב תודה, או תשורה קטנה, אבל אני לא מצפה לכלום. אני מרגישה שאני משלמת חוב ישן.

אילו רק לא הייתי הולכת לגרוסבאום באותה שבת, לא הייתי גורמת לשרפה בבית של אמא שלו.

אילו רק לא הייתי הולכת לגרוסבאום לשבת, מעולם לא הייתי לומדת את המשמעות האמיתית של הכנסת אורחים.

 

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן