זה היום הראשון של בתי בגנון, והאוויר בחוץ התאים את עצמו ונעשה רענן וקריר. גם אני מרגישה רעננה – מאופרת ועונדת עגילים; אני בת 43 אבל עדיין מעמידה פנים של אמא צעירה ואנרגטית שמביאה את בתה לגן בפעם הראשונה. יפית מזנקת למושב המכונית; תלתליה החומים מסורקים בקפידה – היא סירבה לענוד את הקשת החדשה שלה, ולמרות זאת היא יפה בשמלתה הפרחונית הקטנה. היא אוחזת בידה בובת בד; תיק האוכל הוורוד שלה, שעליו כתבתי 'יפית' בצבעים זוהרים, נח על המושב שלידה. גם לבובה יש תיק אוכל זעיר.

יפית היא הקטנה שבילדיי; היא הייתה רק בת שבעה חודשים כשנפטר אביה באופן פתאומי מהתקף לב, לפני כשנתיים. בבוקר שלאחר הלוויה היא התעוררה כרגיל – רעבה. הרמתי אותה בזרועותיי, חלפתי על פני האנשים שכבר התרוצצו במטבח שלי, הושבתי אותה בכיסא האוכל ונתתי לה ארוחת בוקר. כשהגברים שהגיעו לנחם אמרו קדיש, היא אכלה את הדייסה שלה. באותו לילה, כשהיינו סוף-סוף לבד בחדר השינה, היא חייכה אלי באושר – החיוך היחיד שנותר בעולמי השחור.

היא לא יכלה לדעת, כמובן, שאבא נפטר. אין ספק, היא ציפתה שיחזור וחיכתה בדרך שלה שיגיע, עד שזיכרונו נמוג בהדרגה. במשך כמה חודשים, היא הייתה מגיבה בהתלהבות לגברים אדומי זקן בעלי משקפיים, גברים שהזכירו לה את אביה, אבל ההתנהגות הזאת נעלמה עם הזמן. היום, היא מסתכלת בתמונות ואומרת בשמחה "זה אבא שלי" כשהיא מוצאת את תמונתו – באותו טון שבו מצביעים ילדים על איזו דמות דיסני מוכרת. היא הרבה יותר שמחה כשהיא מזהה בתמונות את אמה או אחת מאחיותיה הגדולות.

כשהייתה תינוקת הייתי מחבקת אותה בחוזקה; היא הייתה סירת ההצלה שלי לאחר שספינתי שקעה במצולות. לא נראה שנגרם לה נזק כלשהו – היא בוודאי חשבה שכל האמהות מתנהגות ככה. היא עדיין אוהבת לשבת על ברכיי ולקבל חיבוק חזק, כפי שלהערכתי עושות רוב הילדות בנות השלוש. למרבה המזל, בלי להיות מודעת לתפקיד הכבד של "מושיעת המשפחה" שהוטל עליה, היא המשיכה לעשות מה שעושים כל הקטנים – ללמוד לזחול, ללכת ולדבר - בהצלחה מהירה, מעודדת על ידי אחיה הגאים. לאחר כמה חודשים, היא כבר לא הסכימה לשבת יותר בעגלה, ואני הייתי צריכה לרדוף אחריה באימה ליד כל רכב מתקרב.

גיליתי שהעולם כפי שהוא נראה בעיני הפעוטה נשאר מקום מדהים

היא חיה במלוא מובן המילה, ובדרכה שלה הבהירה ליתר המשפחה, "החיים כאן חייבים להימשך, וחבר'ה, זה יכול להיות כיף!" כיף זה למרוח את האודם של אמא על כל הפרצוף, למזוג מיץ תפוזים לכוס שלה במרץ כדי לברר עד לאיזה גובה אפשר למלא לפני שהיא עולה על גדותיה, לרוקן את המקרר כדי למצוא משהו טעים וכו'. תוך אילוץ להגיב לתעלוליה, נאלצתי להגיב גם לחיים. גיליתי שהעולם כפי שהוא נראה בעיני הפעוטה, נשאר מקום מדהים. יש לי חוב ענק לפצפונת הזאת. אולי יום אחד, כשתהיה גדולה, אסביר לה.

היום, כשהיא פוסעת במרץ ובבטחון אל הגן שלה כשעיניה נעוצות בקוביות החדשות שערוכות בערימה מסודרת בפינה. אני תוהה איך היא תרגיש כשתתבגר. האם היא תרגיש שאיזה חלק מעצמה חסר, או שתקבל את העדר אביה בשלווה, משהו כמו "יש ילדים שיש להם אבא, ויש ילדים שאין להם"...

לפעמים אני מרשה לעצמי לדמיין איך היה אילו אבא שלה, בעלי, היה חוזר פתאום. יפית תסתכל עליו, עיניה החומות בוהות בתמיהה. מרפרפת בעפעפיה; בגיל כמעט שלוש, היא פלרטטנית שערורייתית.

"אתה אבא שלי?" היא תשאל, ועיניו של בעלי יאירו, מהנס שבגילוי החדש הזה.

*מובא ברשות מתוך A Widow's Tale