לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




לאהוב שוב את החיים

לאהוב שוב את החיים

לאחר שבעלי נפטר, וילדיי איבדו את אביהם, הייתה זו דווקא בתי הקטנה שלימדה אותנו לאהוב שוב את החיים.

מאת דינה בר-טוב

זה היום הראשון של בתי בגנון, והאוויר בחוץ התאים את עצמו ונעשה רענן וקריר. גם אני מרגישה רעננה – מאופרת ועונדת עגילים; אני בת 43 אבל עדיין מעמידה פנים של אמא צעירה ואנרגטית שמביאה את בתה לגן בפעם הראשונה. יפית מזנקת למושב המכונית; תלתליה החומים מסורקים בקפידה – היא סירבה לענוד את הקשת החדשה שלה, ולמרות זאת היא יפה בשמלתה הפרחונית הקטנה. היא אוחזת בידה בובת בד; תיק האוכל הוורוד שלה, שעליו כתבתי 'יפית' בצבעים זוהרים, נח על המושב שלידה. גם לבובה יש תיק אוכל זעיר.

יפית היא הקטנה שבילדיי; היא הייתה רק בת שבעה חודשים כשנפטר אביה באופן פתאומי מהתקף לב, לפני כשנתיים. בבוקר שלאחר הלוויה היא התעוררה כרגיל – רעבה. הרמתי אותה בזרועותיי, חלפתי על פני האנשים שכבר התרוצצו במטבח שלי, הושבתי אותה בכיסא האוכל ונתתי לה ארוחת בוקר. כשהגברים שהגיעו לנחם אמרו קדיש, היא אכלה את הדייסה שלה. באותו לילה, כשהיינו סוף-סוף לבד בחדר השינה, היא חייכה אלי באושר – החיוך היחיד שנותר בעולמי השחור.

היא לא יכלה לדעת, כמובן, שאבא נפטר. אין ספק, היא ציפתה שיחזור וחיכתה בדרך שלה שיגיע, עד שזיכרונו נמוג בהדרגה. במשך כמה חודשים, היא הייתה מגיבה בהתלהבות לגברים אדומי זקן בעלי משקפיים, גברים שהזכירו לה את אביה, אבל ההתנהגות הזאת נעלמה עם הזמן. היום, היא מסתכלת בתמונות ואומרת בשמחה "זה אבא שלי" כשהיא מוצאת את תמונתו – באותו טון שבו מצביעים ילדים על איזו דמות דיסני מוכרת. היא הרבה יותר שמחה כשהיא מזהה בתמונות את אמה או אחת מאחיותיה הגדולות.

כשהייתה תינוקת הייתי מחבקת אותה בחוזקה; היא הייתה סירת ההצלה שלי לאחר שספינתי שקעה במצולות. לא נראה שנגרם לה נזק כלשהו – היא בוודאי חשבה שכל האמהות מתנהגות ככה. היא עדיין אוהבת לשבת על ברכיי ולקבל חיבוק חזק, כפי שלהערכתי עושות רוב הילדות בנות השלוש. למרבה המזל, בלי להיות מודעת לתפקיד הכבד של "מושיעת המשפחה" שהוטל עליה, היא המשיכה לעשות מה שעושים כל הקטנים – ללמוד לזחול, ללכת ולדבר - בהצלחה מהירה, מעודדת על ידי אחיה הגאים. לאחר כמה חודשים, היא כבר לא הסכימה לשבת יותר בעגלה, ואני הייתי צריכה לרדוף אחריה באימה ליד כל רכב מתקרב.

גיליתי שהעולם כפי שהוא נראה בעיני הפעוטה נשאר מקום מדהים

היא חיה במלוא מובן המילה, ובדרכה שלה הבהירה ליתר המשפחה, "החיים כאן חייבים להימשך, וחבר'ה, זה יכול להיות כיף!" כיף זה למרוח את האודם של אמא על כל הפרצוף, למזוג מיץ תפוזים לכוס שלה במרץ כדי לברר עד לאיזה גובה אפשר למלא לפני שהיא עולה על גדותיה, לרוקן את המקרר כדי למצוא משהו טעים וכו'. תוך אילוץ להגיב לתעלוליה, נאלצתי להגיב גם לחיים. גיליתי שהעולם כפי שהוא נראה בעיני הפעוטה, נשאר מקום מדהים. יש לי חוב ענק לפצפונת הזאת. אולי יום אחד, כשתהיה גדולה, אסביר לה.

היום, כשהיא פוסעת במרץ ובבטחון אל הגן שלה כשעיניה נעוצות בקוביות החדשות שערוכות בערימה מסודרת בפינה. אני תוהה איך היא תרגיש כשתתבגר. האם היא תרגיש שאיזה חלק מעצמה חסר, או שתקבל את העדר אביה בשלווה, משהו כמו "יש ילדים שיש להם אבא, ויש ילדים שאין להם"...

לפעמים אני מרשה לעצמי לדמיין איך היה אילו אבא שלה, בעלי, היה חוזר פתאום. יפית תסתכל עליו, עיניה החומות בוהות בתמיהה. מרפרפת בעפעפיה; בגיל כמעט שלוש, היא פלרטטנית שערורייתית.

"אתה אבא שלי?" היא תשאל, ועיניו של בעלי יאירו, מהנס שבגילוי החדש הזה.

*מובא ברשות מתוך A Widow's Tale

9/5/2009

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 9 תגובות ב-9 דיונים

(9) אנונימי, 27/5/2009 07:16

תודה רבה לך על....

גילוי הלב.
זה פשוט מצמרר ומרגש כאחד.
שלא תדעי עוד צער ויגון.
אני רוצה לחזק את ידך:
לא כל אלמנה\ אם שכולה מתנהגת כמוך..
תפסת את עצמך בידיים ובאמת השתדלת (ומשתדלת) לחיות את החיים שלך- בשבילך, בשביל ילדייך ובשביל בעלך ע"ה.
יישר כח!!!
ה' יברכך אותך ולא תדעי יותר צער!!!

(8) אנונימי, 19/5/2009 23:07

חזרה לחיים

כל כך נכון, ילדינו יכולים להרים אותנו מתהומות, אם אנחנו נירצה.התאלמנתי בפתאומיות לפני מספר שנים,באמצע החיים בגיל45 ב"ה ילדיי ובעיקר ביתי בת ה19 בכוח החיות שלה משכה אותי ואת כולנו מתוך השבר. היום אני חיה בכל המובנים ומתאבלת ונעצבת מידי פעם, החיים ממשיכים זוכרת אך לא שוקעת, אפשר להינות, ליצור, ללמוד וגם בע"ה להכיר .והילדים שחיים בבית שמח ואופטימי יגדלו למבוגרים יציבים שמבינים את מורכבות החיים ובע"ה יוכלו לגבור על תהפוכות החיים.

(7) אנונימי, 14/5/2009 12:35

ל-6 : חמותי התאלמנה בגיל 64. חמי היה איש מקסים.

אחרי שמת היא יצאה למועדון ריקודים והכירה שם את מי שהיה איתה שנתיים, ואחרי שנמאס (!) לה ממנו היא הכירה במועדון מישהו שהיה איתה 5 שנים. היא ממש פרחה ואפילו יצאה לעבוד - דבר שלא עשתה מימיה. תצאי,תלכי כל שבוע למספרה ותתחתכי-אפילו לעצמך! תסתובבי בקניון, תשבי בבית קפה ותהני מהמראות סביבך, תצאי לטיולים מאורגנים - מחיריהם לא בשמיים, תכנסי לאינטרנט לאתרי הכרויות.תרשמי ללימודי שפה במתנ"ס באיזור מגוריך. אולי תתנדבי לעזור בבית חולים. רק אל תשארי בבית עם המחשבות שלך. אל תמשיכי עם האבל שלך. גם הילדים שלך בטוח שיתמכו בחיים החדשים שלך. את עדיין צעירה. אל תבזבזי את החיים.

(6) ר., 13/5/2009 14:12

לאהוב את החיים

אני איבדתי את בעלי לפני כשנה וחצי, בגיל 58. הילדים עזבו כבר את הבית, ויכולנו להתחיל להנות מהחופש הנ"ל מהתפתחותינו בעבודה ועוד ועוד, ופתע פתאום הוא נפטר בלי כל הכנה של מישהו מאיתנו, ללא שהיה חולה. המוות המוזר הנוראי הזה גמר אותי, ואינני מסוגלת לקלוט זאת עד היום. אני ממשיכה להתאבל עדיין ולבכות ללא הרף , אני עדיין בשוק כמו ברגע שזה קרה, ואינני יועת איך לצאת מזה על אף שפניתי לפסיכולוגית. החיים הפכו להיות חסרי טעם ומשמעות. השבתות והחגים קשים מנשוא. אני מרגישה שאני סוחבת את החיים כי כך אני מחוייבת אך הם אינם מתנהלים מעצמם כמו פעם. ההרגשה היא שאני מחכה שכל יום ויום יעבור כבר שיהיה כבר היום שאחרי וכך הלאה, לא מוצאת כל טעם בחיים, הבדידות היא קשה. הגענו לגיל שבו יכולנו להנות מפרות העשייה של השנים הקודמות, והנה הכל נגמר ברגע ואני נשארתי רק עם החלומות שלא ממושו.

(5) אסנת, 12/5/2009 10:04

הזדהות עם ספורך

כשקראתי את ספורך המרגש ,היה נדמה לי שספרת את ספור חיי.
לפני ארבע שנים נפטר בעלי והשאיר אחריו שלושה ילדים ואותי בהריון מתקדם
.בעודו בחיים רצה בעלי לקרוא לבתי כשתוולד,אושר כמובן שלא ידע כלל שיעזוב בטרם עת .חודשיים אחרי פטירתו נולדה אושר ,שגורמת לכולנו אושר רב.
.

הצג את כל התגובות
 

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub