אמא שלי גרה במונטריאול, ואני קיבלתי מרחוק הודעה, שהיא חולה מאוד. סרטן השד שלה שלח גרורות לעצמות ולאיברים חיוניים.

בהתחשב במרחק, באחריותי כלפי משפחתי ועבודתי ובאופייה המתמשך של מחלתה, עיבדתי תוכנית לשהות עמה הכי הרבה שאני יכול, תוך שמירה גם על קשר טלפוני יומיומי.

מדי בוקר, הייתי 'אורז' את ארבעת ילדיי הגדולים (הם היו אז בגילאים 6-9) ומסיע אותם ללימודים. בדרך, הייתי מתקשר לאמא ושם אותה על הדיבורית כדי שכולנו נוכל לפטפט איתה. הם היו צועקים, "שלום סבתא! אנחנו הולכים לבית ספר עם אבא", ובכל יום רבים מחדש מי יזכה לדבר איתה ראשון. זה שמר על החיבור של כולנו, למרות שהיינו רחוקים מרחק רב.

קיוויתי גם להראות לילדיי את הכבוד והאהבה שאני חש כלפי הוריי, כדי שיום אחד, כשאני אהיה זקן וחלוש, גם הם יגלו אותו יחס כלפיי.

פעם בשבועיים הייתי טס למונטריאול, נשאר שם לשבָּת עם אמא (שבדרך כלל הייתה בבית החולים) וטס בחזרה הביתה ביום ראשון בערב.

דלת נעולה

באחד מאותם ביקורים, ישבתי לצד מיטתה כשהיא מתנדנדת בין הכרה לערפול, לאחר ניתוח אשר קבע שאבדה כל תקווה. אחזתי בידה, ליטפתי את מצחה. לפתע התרוממה היד שלה והחלה משרטטת מעגלים קטנים באוויר, סובבת וסובבת. היא עבדה על משהו, מנסה להשלים את משימתה, אבל לא היה לי שום מושג על מה. לאחר זמן מה נרגעה ידה וצנחה אל צדה.

היא ישנה. אני ישבתי.

ואז היא התעוררה והביטה בי. היא נראתה נבוכה ועצובה. "מה קרה?" שאלתי אותה. "מה את מנסה לעשות?" בשלב זה כבר התרגלנו לשוחח בחופשיות עליה, על חייה ועל מותה הקרב. "ניסיתי לפתוח את הדלת", היא אמרה. "היא לא נפתחה. נראה שאין לי המפתח הנכון."

"איזו דלת? לאן?"

"לעולם הבא. אבא ואמא שלי היו שם, וגם אחותי."

היא אמרה שהם קראו לה להצטרף אליהם, אבל היא לא הצליחה להבין איך פותחים את הדלת, וזה תסכל אותה.

אולי אם אשאר לידה, אוחז בידה בלי להרפות, אוכל לשמור אותה כאן לנצח.

אמרתי לה שזה בסדר. אחזתי חזק בידה, וניחמתי אותה שכאשר היא תהיה מוכנה, היא כבר תדע איך לעשות את זה.

אבל לא רציתי שהיא תדע לעשות את זה. לא רציתי לעזוב את ידה. פחדתי שבפעם הבאה היא תמצא את המפתח הנכון. אולי פשוט אשאר לידה, אוחז בידה בלי להרפות, ואשמור אותה כאן לנצח.

החלק הרציונאלי שלי ידע שזה בלתי אפשרי, אבל החלק הרגשי פשוט סירב לקבל זאת.

מסיבת שלג

בנסיעות שלי למונטריאול, הייתי מצרף אליי מדי פעם שניים מהילדים.

זכורה לי במיוחד נסיעה אחת בחורף. לקחתי אתי את שני הגדולים. הילדים שלי לא זכו לראות הרבה שלג בחייהם, והם ציפו בכיליון עיניים לתענוג המיוחד הזה.

הגענו לבית החולים ביום חמישי בלילה; ישנו שם כדי להיות כל השבת עם אמא. ביום ששי בבוקר, הגיע השלג המיוחל - ובשפע. הסתכלנו מבעד לשמשת חלון הקומה השביעית וראינו כיצד הוא נערם למטה. הבנים, משועממים מלשבת כל הזמן, מאוד רצו לעשות בובת שלג.

הצעתי להם לצאת ולשחק מתחת לחלון של אמא, ממש לפני בית החולים, שם התפתל הכביש סביב אי רחב של מדרכה שעליו נערם שלג גבוה. הם לבשו בהתרגשות את מעילי השלג ששאלנו עבורם ומיהרו החוצה, מבטיחים לשחק רק בתחום שקבענו.

בינתיים, הצבתי עבור אמי כיסא ליד החלון, כדי שתוכל לצפות בילדים המשתובבים. הם נשכבו על השלג וציירו בידיהם וברגליהם כנפי מלאכים. הם הסתכלו אלינו כל הזמן, ומדי רגע נופפו בידיהם וניסו להשליך עלינו כדורי שלג – שבכל פעם היו ממריאים אל-על בקשת, ולבסוף צונחים מטה על ראשיהם ומעוררים פרצי צחוק. ואז הם עשו מלחמת שלג, וכשהתעייפו מזה בנו בובת שלג בגובה מטר, עם סוכריות לעיניים וממתק גומי בתור פה. הם קיפצו ורקדו בהנאה.

אמא ואני התרגשנו מתמימותם. ישבנו שם עם דמעות בעיניים – דמעות של אושר, דמעות של הכרת תודה לא-לוהים על שבירך אותנו, דמעות של ידיעה שלעולם לא נשב כך יחד שוב, צופים בילדיי ונכדיה המפזזים בשלג. באותו רגע נוצר בינינו קשר שמחבר בינינו עד היום - לאחר מותה. אני נזכר והדמעות פורצות מחדש.

רק מי שמכיר במוות יכול לחיות באמת

הכאב שאני חש היום על אובדנה הוא רענן כמו השלג. הכאב קר וקשה. לפעמים הכאב עוטף אותי לגמרי, כמו השלג שמילא את מונטריאול באותו יום, יורד ללא הפסק, מכסה על הכל, מביא אותי להתעמת עם המציאות:

כולנו נמות בסוף. כולנו יודעים זאת, ובכל זאת, נראה שאנחנו צריכים להתקרב למוות כדי להישיר אליו מבט. היהדות מלמדת אותנו שרק מי שמכיר במוות יכול לחיות באמת. מדוע זה כך? משום שרק המוות מביא עמו את ההכרה עד כמה יקר כל רגע בחיים. ללא המודעות הזאת, אנחנו מפספסים חלק ניכר מחיינו, כשהם חולפים על פנינו בשריקה; ללא המודעות הזאת, אנחנו מפסידים את ההנאות הפשוטות שמקיפות אותנו, וממלאות כל שנייה של קיום.

רגע בזמן

אני נזכר ברגע נוסף עם אמי. הולכתי את כיסא הגלגלים שלה אל המרפסת בבית הוריי. ישבנו שם יחד, כשעורבני קטן ותכלכל עף לפנינו ונחת על עץ. אמי, שסבלה בימי חייה האחרונים כאבים עזים, אמרה, "תראה את הציפור. היא מקסימה!"

היא חייכה, למרות שכאב זרם בגופה הגווע. חשתי את מילותיה. זאת הייתה אמירה פשוטה לכאורה, אבל היא אמרה אותה בכזאת עמקות, שאני הבנתי שהיא מתכוונת להרבה יותר. היא לכדה את הודו של הקיום.

השלג היורד, בובת השלג, הילדים המשחקים, הציפור על הענף. חיים. מוות. אחד. אילו רק לא היינו עסוקים כל כך בתוכניותינו ודאגותינו, היינו רואים את זה כל הזמן. אמא שלי ראתה זאת. בסוף חייה היא חיה מתוך מודעות מלאה לרגעים הקטנים הנפלאים האלה, ואני הייתי בר מזל לחלוק את המודעות הזאת עמה. מתנת הפרידה שלה עבורי הייתה הבנה עשירה יותר של מה שמאחד אותנו בחיים – אחדותו של הא-ל.

אני חושב שהרגע הכואב ביותר בחיי היה הפעם הראשונה שבה אמרתי עליה קדיש – תפילת האבלים, שהיא למעשה שיר שבח לא-לוהים.

אחרי הלוויה, קמתי לעמוד בתור שליח ציבור בתפילה, והמציאות הכתה בי. אמא שלי איננה. באותו רגע חשבתי שאני הולך למות מרוב צער. זה פשוט כל כך כאב. מהו הצער הזה? האם זה אובדנה? האם זאת ההבנה שגם אני אמות? שהילדים האלה שבנו בובת שלג יגידו יום אחד קדיש עליי? האם זאת הידיעה שלא אוכל לשמור על המודעות הערנית הזאת, ושאני מפסיד כל כך הרבה רגעים בחיי?

כל זה, ויותר.

ועוד דבר: אני מתגעגע לאמא. הייתי מתקשר אליה בכל פעם שמשהו מרגש קרה. כעת, היא כבר לא נמצאת בצדו השני של הקו. אני עדיין צריך ללמוד את השיעור הקשה מכל.