מארק טוויין, הסופר המפורסם, אמר פעם, שבגיל 17 הוא לא הבין איך יכול אביו להיות כה טיפש, אך בגיל 21 הוא נדהם לגלות כמה החכים אביו תוך 4 שנים בלבד...

בגיל 39 אני מרגיש כמו מארק טוויין. חלק מהשיעורים המעמיקים והחשובים ביותר שלמדתי בחיי, הם השיעורים שלמדתי מאבי. הדבר המדהים ביותר הוא שאבי מעולם לא ניסה במכוון ללמד אותי את אותם שיעורים. הוא פשוט חי אותם.

ייתכן שדבריי לא נשמעים כמו חדשות מרעישות במיוחד. אבל כשלוקחים בחשבון את ההבדלים הגדולים ביני לבין אבי, ואת הדעות השונות שיש לנו כמעט על כל נושא בעולם, מדהים – גם בעיניי – לגלות שאני יכול להצהיר הצהרה כזו.

אני דתי, אבי לא. דעותינו הפוליטיות הפוכות ממש. אני אוהב מכוניות יפניות, הוא אוהב מכוניות אמריקאיות. אני אוהב מתוק, הוא אוהב מלוח. הרשימה נמשכת עוד ועוד ולמרות זאת, אני עדיין עומד מאחורי דבריי.

חובה, כבוד, מדינה

אבי הוא גיבור מלחמה, למרות שלא ניתן לגלות זאת בשיחה רגילה עמו. היו לו הישגים רבים במלחמת העולם השנייה: הוא טס ביותר מ-70 טיסות קרב כטייס של מטוס B-25, נפצע, מטוסו הופל והוא נאלץ פעם אחת להנחית את מטוסו ללא גלגלים. בין המדליות הרבות שקיבל, הוא קיבל את עיטור צלב הטיסה המיוחד, הדרגה הגבוהה ביותר של מדליה שניתן לקבל כטייס. והוא השיג את כל ההישגים האלה בין גיל 19 לגיל 21. בעיניי, זהו גיבור מלחמה.

אבא שלי מספר סיפור שונה. הוא מכחיש נמרצות שהוא גיבור מכל סוג שהוא. הוא אוהב לספר אנקדוטות וסיפורים משעשעים על תקופת שירותו הצבאי בחיל האוויר של ארה"ב; אבל כשמתחילות שאלות כגון, "איך היה לך אומץ לטוס בכל אותן טיסות, כשידעת שאולי לא תחזור לעולם?" הוא משתתק.

"אתה יודע, בן", אמר פעם, "מעולם לא חשבנו על הדברים האלה. פשוט ידענו שיש לנו תפקיד לבצע וביצענו אותו. זה הכל. הגיבורים היו החברים שלי שלא חזרו מהקרב. חוץ מזה, אלה היו חיים אחרים. זה היה עידן אחר." ובזאת סיכם את הנושא.

זו אינה הסיבה היחידה מדוע שירותו הצבאי של אבי היה כה הרואי. היו לו קשרים שהוא יכול היה לנצל כדי לעבור את המלחמה בנינוחות ובביטחון בתפקיד פקידותי במפעל בטחוני בארצות הברית. משפחתו הפעילה עליו לחץ כבד שיקבל את התפקיד. הוא אמר שהוא צריך יום כדי לחשוב על זה.

כשהוריו המזועזעים שאלו מדוע התגייס, תשובתו הייתה, "כי אני רוצה להגן על המדינה שלי".

באותו יום אחר הצהריים, מבלי לספר לאיש, הוא הלך למרכז הגיוס והתגייס. כשהוריו המזועזעים שאלו מדוע עשה זאת, תשובתו הייתה, "כי אני רוצה להגן על המדינה שלי".

כשגדלים עם אבא שלא רק חושב כך – אלא גם פועל בהתאם – יש לזה השפעה עמוקה. למדתי לשמור על צניעות גם אם הגעתי להישגים מרשימים, ולמדתי להיות מוכן להקריב את חיי למען משהו נעלה יותר מעצמי.

חוויות המלחמה של אבי העניקו לו גם איכות שהייתה שיעור חשוב עבורי כילד: סמכותיות. אבי תמיד שלט בעניינים ותמיד חילק פקודות. כילד התלוננתי בפני אחיי שאבא מעולם לא עזב את תא הטייס של ה- B-25 שלו; שהוא עדיין חושב שהוא בצבא והוא ממשיך לחלק פקודות לצוות שלו - במקרה זה אנחנו, ילדיו - כאילו אנו עומדים לצאת למשימה קרבית.

אבל הנהגת הפיקוד של אבי העניקה לי תחושת ביטחון. תמיד הרגשתי שלא משנה מה יקרה, אין לי מה לדאוג – אבא יידע בדיוק מה לעשות. גם אם הדברים לא תמיד הצליחו, המנהיגות הסמכותית שלו הייתה מנחמת ותומכת.

כיום, כבעל וכאב לילדים, אני מבין כמה קשה לקחת את הפיקוד לידיים. כולנו רוצים לשדר את אותה חזות שלווה ונוסכת ביטחון שאבי שידר. אבל כשמדובר בהחלטות במצבים קשים, זה לא כל כך קל ולא כל כך מעורר קנאה להיות זה שקובע. כיום אני יודע זאת. לאחר שחוויתי זאת על בשרי, למדתי להעריך ולכבד את אבי אף יותר.

לעבוד קשה ולא לוותר

מנקודת מבט מקצועית, הקריירה של אבי מעולם לא הייתה הצלחה מסחררת. היה לו עסק עצמאי שנכשל, ולאחר מכן הוא עבר מעבודה לעבודה כל חייו.

למרות זאת, מעולם לא התייחסתי אליו כ"כישלון". ההפך הוא הנכון, תמיד הערכתי אותו על כך שבמשך 50 שנה ויותר, תמיד הייתה לו עבודה. ואם הוא פוטר מעבודה אחת, מה שקרה לא פעם, מיד החל לחפש עבודה אחרת. הוא מעולם לא קיבל דמי אבטלה, אף לא פעם אחת.

רוב חבריי וגם אני עצמי קיבלנו דמי אבטלה בשלב כלשהו בחיינו. לא כך אבא שלי. הוא תמיד אמר, "כל עוד אני מסוגל לעבוד, אעבוד". והוא מעולם לא הפסיק לנסות. אפילו לא היום, כשהוא מעל גיל 80.

כילד, תמיד הערכתי את המחויבות של אבי לעבוד כדי לתמוך במשפחתו. הערכתי את חוסר הנכונות שלו לקבל את מה שהוא ראה כ"קיבוץ נדבות". בימינו, למרבה הצער, הערכים של הסתמכות על עצמך ומסירות למשפחה אינם כה נפוצים. לאבי היו חמישה ילדים ואישה שהיה עליו לפרנס, וזו הייתה האחריות שלו, התפקיד שלו.

במשך שנים רבות, הוא עבד בעבודות שלא אהב. אחרי שסוכנות הפרסום שלו פשטה את הרגל, עבד אבי כאיש מכירות במגרש מכוניות כדי להתפרנס. מדובר בעבודה קשה, מתישה ולחוצה. זו עבודה שדורשת עמידה על הרגליים במשך 8 עד 10 שעות ביום. יש תחרות בלתי פוסקת עם אנשי מכירות אחרים, שהם לרוב צעירים בני 25 עם השכלה תיכונית בלבד. המנהל צעיר ממך ב-15 שנה לפחות ותמיד מנסה לסחוט ממך עוד כמה מכירות.

בסביבה קשוחה זו עבד אבא שלי – אדם שנלחם במלחמה, שהיה לו תואר אוניברסיטאי בהנדסת חשמל, שעבד כסמנכ"ל מכירות בתחנת רדיו למוסיקה קלאסית בניו יורק ושהיה פסנתרן מוכשר. היה עליו להשלים עם ההתנשאות של אנשים מעליו, למרות שהיו פחות חכמים ממנו. היה עליו להתחנף למנהלים צעירים, שלא היה להם כבוד למי שהוא ולהישגים שהשיג. אבל הוא עמד בכך במשך שנים, כדי לפרנס את משפחתו.

גישה זו אבדה כיום. אנו מחפשים את "העבודה המושלמת" ואיננו מוכנים לעבוד בעבודה שאנו תופסים כ"נחותה". אנחנו מעדיפים לחזור לגור בבית ההורים מאשר לעשות זאת. למרבה המזל, לנגד עיניי עמדה הדוגמא של גבר שהמחויבות שלו לתמוך במשפחתו הנחתה את ההחלטות המקצועיות שלו. דוגמא זו לחוסר אנוכיות הותירה בי חותם עז, שלא היטשטש מעולם.

להזדקן בכבוד

החברה של ימינו אינה מעריכה קשישים והם נחשבים מיושנים ולא רלוונטיים. אבל ליהדות יש הערכה מיוחדת כלפי זקנים והיא חולקת להם כבוד. היהדות רואה בזקנים דור שקרוב יותר למעמד מתן תורה בהר סיני, ולכן הם נתפסים כקרובים יותר למקור הרוחני. יש להם משהו בעל ערך ללמד אותנו, ועל הדור הצעיר להקשיב להם.

אבי רחוק מלהיות מושלם. אבל יש לו עומק, חכמה וניסיון חיים שאיני יכול למצוא בקרב בני גילי.

אני לא מנסה לומר שאנשים זקנים הם מושלמים. אבי רחוק מלהיות מושלם. אבל יש לו עומק, חכמה וניסיון חיים, שאיני יכול למצוא בקרב בני גילי.

אנשים רבים אומרים שאני חבר טוב ושאני נוטה להתייחס לדברים בתפיסה של 'שחור או לבן'. זו ביקורת שאינה שלילית בעיניי, בעיקר בעידן המוסריות היחסית של ימינו. חבריי אומרים גם שיש לי עקרונות מוסריים ורוחניים מוצקים וכי אני מוכן 'ללכת עד הסוף' כדי להגן עליהם.

אם הדברים האלה נכונים, הרי שניתן לזקוף אותם לזכות אבי והדוגמא שהציב לי. בדומה למארק טוויין, הבנתי שעם כל חסרונותיו, אבא שלי הוא עדיין אחד המורים הגדולים ביותר שהיו לי אי פעם. מורה שאת הדברים שלימד אותי אני מנסה להנחיל לילדיי.