נולדתי בשנת 1934 בגרמניה. בורא עולם החליט שלא אהיה אחת מקרבנות השואה, במקום זה הייתי שייכת לאומת הרוצחים.

ועכשיו אני יהודייה.

גדלתי במשפחה דתית-נוצרית, הלכתי לכנסייה, למדתי את התנ"ך והברית החדשה והתפללתי לישו. אבל מה שליווה מתחת לפני השטח את ימי ילדותי, היה השואה – כל כך קרובה, ובכל זאת כל כך רחוקה.

כילדה קטנה האמנתי שהיטלר אדם טוב. אבא שלי היה מובטל והיינו מאוד עניים, ואז הגיע היטלר ופתאום היה לנו מה לאכול. לא הכרתי יהודים, ומעולם לא היה בעיירה הקטנה שלנו בית כנסת.

ביום הולדתי החמישי פרצה מלחמת העולם השנייה. ההורים שלי אמרו שהיטלר פתח בה, אבל ברחוב כולם אמרו שהפולנים התקיפו ושאנחנו רק מגנים על עצמנו. נטיתי להאמין לדעה השנייה - איך יתכן שהיטלר יעשה דבר רע? הרי הוא בנה כאלה אוטוסטראדות יפות.

אבל ההורים שלי ידעו שהיטלר הוא רע. שבוע אחרי שהתחלתי ללמוד בגן, הם הוציאו אותי ממנו, משום שהגננת הייתה נאצית והם לא רצו שתהיה לה השפעה רעה עליי. אז הם המציאו תירוץ שיש לי כינים ולכן אני לא יכולה ללכת לגן.

לא היה לנו רדיו בבית, למרות שיכולנו לקבל בחינם. הממשלה חילקה רדיו לכל משפחה, כדי שכולם יוכלו להקשיב לנאומיו של היטלר, אבל הוריי לא הסכימו להחזיק רדיו, משום שלא רצו שאפילו אשמע את קולו.

בשנה הבאה התחלתי ללמוד בכיתה א'. כנראה שהוריי לא יכלו להמשיך ולהמציא תירוצים לנצח. בכל בוקר היינו צריכים לעמוד, להרים את ידנו הימנית ולשיר על דויטשלנד – גרמניה. היינו צריכים להיזהר שהיד המורמת לא תזוז, כי היינו "ילדים גרמנים חזקים". בגרמניה, 'להיות חזק ובכושר' נחשב לדבר חשוב מאוד; חולשה הייתה דבר רע. גתה כתב: "אתה יכול לנצח או להפסיד. אתה יכול להיות הסדן או הפטיש." וכבר בגיל 6 החלטתי: "לעולם לא אהיה הסדן!"

אילו הפיהרר היה מגיע לעיירה, הייתי משליכה פרחים לתוך מכוניתו

לימדו אותנו להעריץ את היטלר. על פי החוק, תמונותיו נתלו בכל בית. בבית הספר קיבלנו פעם עבודת-כתיבה: "מה היית עושה אילו היה הפיהרר מגיע לעיירה?" כתבתי שהייתי משליכה פרחים לתוך מכוניתו.

אמא שלי עבדה אצל אמו של הפילוסוף היהודי-גרמני פרנץ רוזנצוויג. היא סיפרה לי שיום אחד הוליכו את כל היהודים דרך העיר קאסל. התושבים עמדו בשורות לאורך הרחובות והשליכו על היהודים ביצים, בצירוף קריאות שנאה וגידופים. אמא שלי עמדה שם, מתייפחת ומתייסרת מכך שהיא חלק מהקהל הנורא ההוא. מה שהדהים אותה במיוחד היה שההמון היה מורכב מ"אנשים נחמדים בדרך כלל".

לא עבר זמן רב וגרמניה הפכה להיות 'יודנריין' – נקייה מיהודים. מאוחר בערב, כשחשבו הוריי שאני ישנה, עמדתי מאחורי הדלת בחשיכה והקשבתי. הם שוחחו על מחנות הריכוז ועל הרצח ההמוני של היהודים. אסור היה לדבר על הנושא הזה בפתיחות, אבל הכול ידעו על כך (אחרי המלחמה, כששמעתי שאנשים מספרים שהם לא ידעו דבר על מה שקרה, ידעתי שהם משקרים).

פעם, כשתלתה אמי כביסה על החבל, ראיתי איך היא בוכה בכי מר. היא אמרה שהיטלר אדם נורא, ושאני חייבת להתפלל בכל הכוח שהוא יפסיד במלחמה.

לקראת סוף המלחמה, במשך שנה שלמה לא הלכנו לבית הספר; ואז, יום אחד, כשהמלחמה כמעט נגמרה, קראו לנו להתכנס בבית הספר. עם הסרתו של האיום הנאצי, חשו המורים שהגיע הזמן לטהר את עצמם. הם אמרו לנו שהם כל הזמן שיקרו בעניין היטלר, כי הכריחו אותם לעשות זאת. חשתי אכזבה ובוז כלפיהם.

זיכרון מגיל 11:

המורה מוסר שיעור על הנביאים. אנחנו לומדים כיצד קרא א-לוהים לירמיהו לשכנע את עם ישראל לשנות את דרך חייהם. אבל הם לא שמעו בקולו, והתעלמו מדברי הא-ל. בסוף, ירמיהו ברח למצרים, והמקדש, המקום הקדוש ביותר בעולם - נחרב.

 

כשאני שומעת את זה מתחילות דמעות לזלוג במורד לחיי. אני מניחה את ראשי על השולחן, בין כל ספרי הלימוד, ומתייפחת. כולם מסתכלים עליי. המורה ניגש אליי בכעס. "קומי מייד!"

אני עומדת מולו, מפוחדת. הוא צועק עלי: "למה את מייללת?!"

עכשיו אני בוכה יותר חזק, בלי שליטה.

"למה את בוכה? תגידי לי מייד!"

אני לא יודעת מה להגיד. אני לא מבינה בעצמי. אז אני מגמגמת: "כל כך עצוב לי על ירמיהו והיהודים."

אני יושבת וממשיכה להתייפח. לא אכפת לי מה יגידו עלי. הם לא מבינים. גם אני לא מבינה - למה אני מייללת כל כך הרבה על סיפור שקרה לפני יותר מ-2,000 שנה, בארץ רחוקה, לעם שאני בכלל לא מכירה.

המורה צועק: "קשקושים!" ואז הוא פונה ומתרחק ממני.

זה היה המצב שלי - ילדה נוצרייה, בבית ספר גרמני, בוכה על חורבנם של היהודים, כשדמם של ששה מיליונים עדיין תוסס. מסיבה מוזרה כלשהי, חשתי קשר עמוק לעם ישראל.

ישראל ואֵלִי

בתחילת שנות העשרים שלי עברתי לאנגליה. קראתי שם ספרים על השואה שגרמו לי לבכות ולהרגיש חסרת אונים. באנגליה, הזמינו אותי לצאת לישראל כחלק מקבוצה שנקראת "פעולת פיוס" (Aktion Sühnezeichen). מדובר היה בקבוצות של צעירים גרמניים, שהתנדבו לעבוד במשך שנה במדינות שבהן גרמו הגרמנים נזק. הם כבר נטעו עצים בהולנד על סכרים שנהרסו על ידי חיילים גרמניים, בנו כנסיה בנורבגיה והקימו מוביל-מים לכפר בכרתים.

וכעת, הם עמדו לנסוע לישראל בפעם הראשונה (הם ניסו כמה פעמים קודם, אבל הישראלים לא הסכימו לקבל אותם). ביקשו ממני לנסוע לקיבוץ ולהתנדב שם לעבודה בשדות, במטעים וברפת. מכיוון שלא זאת הייתה התפיסה שלי ל"חוויה רבת משמעות" החלטתי לבטל את השתתפותי בנסיעה.

אחרי אנגליה, עברתי לגור ברומא, כמו שתמיד חלמתי לעשות. עבדתי עבור מוסד לימודים אוריינטלי מטעם האפיפיור. בשלב זה מצאתי את עצמי מתלבטת בשאלה, מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי? ולא מוצאת תשובה. במשך כמה ימים חשבתי על השאלה הזאת, ולבסוף החלטתי: א-לוהים ייתן לי את התשובה. הוא היחיד שיודע. זמן קצר אחר כך, הגיע אליי מכתב בדואר אקספרס, שמבקש ממני להצטרף בכל זאת לקבוצה שיוצאת לישראל. חשתי שא-לוהים מוביל אותי בכיוון הזה ולכן הסכמתי.

בשנת 1961, הגעתי לקיבוץ אורים שבנגב. להפתעתי הרבה, מייד הרגשתי בבית, והתאהבתי בארץ. קיבוץ אורים הוקם על ידי אמריקאים, ומכיוון שידעתי אנגלית התחלתי להטיף להם רעיונות נוצריים, אבל הטיעונים שלהם היו יותר טובים משלי. הפסקתי להטיף וחשבתי, אולי אני צריכה להכיר טוב יותר את הדת שלי.

חזרתי לגרמניה כדי ללמוד תיאולוגיה קתולית. למדתי את כל ה"מקורות" וגיליתי שהדוקטרינה הקתולית ניצבת על רגליים רעועות מאוד. רציתי להשתייך לעם היהודי, התגעגעתי לישראל, ובזמני הפנוי כתבתי ספר המתאר את חוויותיי בארץ, שנקרא Die Straße nach Jerusalem – הדרך לירושלים.

כשהיא שמעה שאני גרמנייה, היא סירבה אפילו לראות אותי

מייד עם סיום לימודיי חזרתי ארצה. במשך חמשת החודשים הראשונים למדתי עברית באולפן, ואז התחלתי לחפש עבודה כלשהי בתחום החברתי. יוסף, מנהל האולפן, הביא אותי לאישה שהייתה אחראית על כל מוסדות הרווחה בצפון הארץ. היא הגיעה מגרמניה, וכשהיא שמעה שאני גרמנייה, היא סירבה אפילו לראות את פניי. נאלצתי להישאר בחוץ, בזמן שיוסף ניסה לשכנע אותה. "תשכח מזה", היא אמרה לו.

בינתיים, כדי שלא להשאיר אותי, האורחת, לבד בחוץ, היא שלחה את הבן שלה לשוחח אתי על דא ועל הא. כך, מבלי דעת, היא שלחה אליי את בעלי לעתיד. אלי ואני שוחחנו ושוחחנו והמשכנו לשוחח במשך ימים ושבועות. הרגשנו כאילו אנחנו מכירים זה את זו מאז ומתמיד.

למשפחה של אמו של אלי היה קשה לקבל אותי. מדובר במשפחה מיוחסת, המשכה של שושלת ארוכה של תלמידי חכמים ורבנים. אחד מהם היה חברו ללימוד של הרב שבתאי כהן (הש"ך), והרב שמשון רפאל הירש בחר להשתדך עם משפחתם.

אלי ואני החלטנו להתחתן, אבל אף אחד לא היה מוכן לעשות את הטקס - לא רב וגם לא כומר. אז יצאנו לקפריסין והתחתנו בנישואין אזרחיים. שיניתי את שמי לשם עברי - מיכל. נכנסתי להיריון והתחלתי לקיים כל מיני מנהגים יהודיים. הייתי גאה להיות אֵם ישראלית.

חילקנו את זמננו בין ישראל וגרמניה. בננו הראשון נולד בחיפה, והשני בבוואריה.

הזמן חלף ובסופו של דבר השתקענו בגרמניה. בנינו גדלו, ואנו ניסינו לגדל אותם כיהודים.

למרות שלא היינו משפחה דתית, הדלקתי נרות שבת וחגגנו את החגים היהודיים. אבל זה לא הספיק: הבנים שלנו לא היו שונים במאום מחבריהם הנוצריים. למען האמת, אנו עצמנו שידרנו להם מסרים סותרים שהחלישו את הקשר שלהם ליהדות: כשהיינו צריכים כסף, נעזרתי ברקע שלי ולימדתי תנ"ך בבתי ספר נוצריים, ואף כתבתי ספרי לימוד בעלי אופי לא-יהודי, תחת הכותרת 'סיפורי תנ"ך לילדים' (Biblische Geschichten für Kinder).

גלישה ברשת וגלשני רוח

יום אחד, בשנת 2002, גלש בעלי באינטרנט ונתקל במאמר ב-aish.co.il, שנקרא: תשובה - ניקוי יבש לנשמה, מאת הרב שרגא סימונס. במאמר היה כתוב שגם אם עשינו טעויות, אפשר לתקן אותן, על ידי הבעת חרטה והחלטה להשתנות לטובה. יותר משהמצב הנוכחי שלנו חשוב לא-לוהים, חשוב לו אם החלטנו להשתנות והאם אנחנו מתקדמים בכיוון הנכון.

המאמר עורר באֵלִי הרהורים עמוקים, והוא ישב ובכה מול המחשב כל אחר הצהריים. כשראיתי את זה, קראתי את המאמר בעצמי, ומייד הצטרפתי לבכיו. ידענו מה הטעות שלנו - התעלמנו מהתורה ולא שמרנו את המצוות; לא נתנו לילדים שלנו חינוך יהודי; לא עשינו די כדי להוות משקל נגד בסביבה הלא-יהודית שבה גידלנו אותם, ויתכן שחלק ממעשינו אפילו הרחיקו אותם ממנה אל הכיוון שבו בחרו ללכת.

אבל במאמר היה כתוב שכוחה של התשובה הוא שאפשר לתקן את המעשים. אולי לא במאה אחוז בעולם הזה, אבל לכל הפחות בעולם הרוחני. בעקבות המאמר, התחלנו לשנות את חיינו, לעצב בית יהודי באמת. הכשרנו את המטבח, למדנו להתפלל, וגם החגים היהודיים שלנו נהיו שונים. קיווינו להשפיע על נכדינו, חשבנו שאולי אם הם יראו דוגמא לחיים יהודיים, הם יתעניינו בכיוון.

בשנת 2004 השתנו חיי באופן דרמטי, כשהיינו בחופשה באיטליה. אחד התחביבים האהובים ביותר על אלי היה גלישת רוח. הוא היה מבלה שעות בגלישה. הוא אמר פעמים רבות שאם הוא צריך למות, הלוואי שזה יקרה לו בים, בזמן שהוא גולש. כך ישבתי על החוף באיטליה ועקבתי אחרי אלי הניצב על הגלשן הירוק והקטן שלו, בתוך ים מדהים, עוצם את עיניו ומקשיב לקריאות השחפים, לילדים המשחקים ולקולם המרגיע של הגלים.

ואז, פתאום, מצאתי את אלי שרוע על הגלשן שלו. מת. הייתי בהלם. נכון, לא מזמן הוא עבר התקף לב וניתוח להוצאת גידול סרטני, אבל הוא התגבר על זה. איך פתאום הלך לעולמו בִּן רגע... הייתי לבד. איך אוכל להמשיך? היינו החברים הכי טובים במשך 39 שנה!

לפני שיצאנו לחופשה, ארזתי במזוודה תדפיס של מאמר מתוך "48 הדרכים לחכמה". ליתר דיוק, חשבתי שארזתי אותו. כשהגענו לאיטליה, גיליתי שבטעות לקחתי אתי מאמר אחר העוסק במוות ואבלות. אלי צחק על זה, ואמר, "בגילך, את כבר לא יכולה לסמוך על הראש שלך!"

הקובץ הלא-נכון הפך לבסוף לקובץ הנכון.

ידעתי שאלי לא נעלם, שהנשמה שלו עדיין חיה, אפילו יותר מאשר בעולם הזה. אבל התגעגעתי אליו נורא וכעסתי על א-לוהים שלקח אותו ממני. רציתי למות גם אני.

יהדות בירושלים

אחרי פטירתו של אלי, המשכתי להתקדם ביהדותי. לקחתי קורס און-ליין על כשרות, ולמדתי מצוות רבות שלא הכרתי קודם. חשבתי הרבה פעמים על גיור, ודיברתי עם רבנים שונים, אבל זה נראה כל כך קשה ואפילו מיותר - אחרי הכל, הייתה לי זיקה יהודית חזקה ושמרתי על הרבה מצוות!

מצד שני, הרגשתי שמשהו חסר. אולי כן להתגייר? התלבטתי במשך שבועות וחודשים, מצד לצד. שיגעתי כל כך הרבה רבנים עד שכמה מהם כבר התייאשו ממני. דיברתי עם א-לוהים כל היום ושפכתי המון דמעות. ידעתי שאני רוצה להתגייר, אבל לא ידעתי איך אני יכולה לעשות דבר כזה. בסופו של דבר נכנעתי ואמרתי לא-לוהים: "אני כבר לא יודעת מה לעשות. בבקשה קח על עצמך את כל האחריות ותעשה אתי מה שאתה רוצה."

ואז התרחש הנס שלי.

בשנת 2007, בגיל 72, נסעתי לבקר בישראל. הגעתי למלון שלי בירושלים בדיוק בזמן הדלקת נרות שבת. ביום ראשון בבוקר ניגשתי לבית הדין המטפל בגיורים. גוללתי בפניהם את כל סיפור החיים שלי, והם אמרו לי: "תחזרי מחר לבחינה".

קרסתי, ואמבולנס פינה אותי במהירות לבית החולים

למחרת חזרתי כדי להיבחן. היו אלה שאלות רבות בנושאי השקפה והלכה יהודית. כנראה הצלחתי מאוד, כי הם אמרו לי: "תבואי מחר להופיע בפני בית הדין". כששמעתי את המילים האלה, נבהלתי מאוד ונהיו לי כאבי בטן חזקים. קרסתי, ואמבולנס פינה אותי במהירות לבית החולים.

הרופאים רצו להשאיר אותי ללילה לבדיקות והשגחה, אבל בשום פנים ואופן לא הייתי מוכנה לוותר על הפגישה שלי בבית הדין - הגעתי רחוק מכדי שאוכל לסגת. הרופאים אמרו שמסוכן לי לעזוב את בית החולים, ושמשהו גרוע יותר עלול לקרות. אבל אני הגעתי לשלב שבו הבנתי שעדיף למות מאשר לחיות כלא-יהודייה, אז חתמתי על טופס ועזבתי את בית החולים על אחריותי הבלעדית.

עצרתי מונית שתיקח אותי למלון, וחשבתי: למה א-לוהים עושה לי את זה? התחלתי לשוחח עם נהג המונית וסיפרתי לו חלק מהסיפור. לשמע פתיחותי, הוא נפתח בעצמו. הוא אמר שהוא לא מוצא משמעות בחייו ושהוא אפילו חושב לירות בעצמו. אמרתי לו שלמרות שהיהודים סבלו כל כך הרבה, אנחנו בניו המיוחדים של א-לוהים, וקשורים אליו בברית שלא תופר. כשירדתי מהמונית, הוא הודה לי ואמר לי שהמפגש בינינו היה מתוכנן משמים.

למחרת הלכתי לבית הדין. הם שאלו אותי המון שאלות – על שבת, תפילה ורגשותיי לגבי הנצרות. הרבנים התרשמו לבסוף, שלא רק שאני מכירה את היהדות, אני גם אוהבת אותה. הם אמרו לי לעמוד ולהתחייב לשמור את כל תרי"ג המצוות, ושאני מקבלת הן את התורה שבכתב והן את התורה שבעל פה. ואז קראתי בקול "שמע ישראל".

למחרת הלכתי למקווה והפכתי ליהודייה. זה נגע בי כל כך עמוק שלא הצלחתי להפסיק לבכות. אחת הנשים שם חיבקה אותי ואמרה לי לא להתבייש ולא להיבהל, שלהרבה גרים טריים יש תגובה רגשית כזאת.

ואז בחרתי לי שם עברי נוסף: בתיה, בת-א-לוהים, על שמה של הנסיכה המצרית שגידלה את משה.

טסתי חזרה לגרמניה, תשושה לחלוטין.

אפילוג

עכשיו אני שוב ביערות בוואריה, ספונה בביתי עם 130 ספרי יהדות. אני מרגישה שא-לוהים כל כך אוהב אותי, ואני גאה להיות יהודייה. אני נמצאת כאן עם עוד כמה יהודים, ורואה ניסים מידי יום.

לא מזמן היה לי אורח מיוחד לשבת, מארק. הוא חושב שאמו הייתה יהודייה. הוא נולד בעיירה קטנה שנמצאת היום באוקראינה. אבל כשהוא ואחיו היו ילדים, הם הופרדו מהוריהם ובסופו של דבר מצאו עצמם בצ'כיה. אירנה, אשתו, חונכה כקומוניסטית והיא אתיאיסטית. היא אמרה שהיא הרגישה אווירה מיוחדת בביתי בשבת, ושהיא רוצה להביא את הילדים שלה כדי שגם הם ירגישו את זה.

מתוך אומה של רוצחים, צמחתי להיות בת ישראל

הצער העיקרי בחיי הוא שבני הבכור נשוי לנוצרייה. אבל הוא מגלה עניין ביהדות. הוא עוקב אחר שמירת המצוות שלי בעין חדה. הוא לימד את ילדיו לומר "שמע ישראל", והם אומרים את זה כל לילה. אני משתמשת בהשפעתי כסבתא, וכשהכומר מלמד אותם להתפלל ליש"ו, אני מספרת להם על הא-ל האחד והיחיד.

בלילות שבת, מגיע אליי בני הבכור ולוקח קצת חלה למשפחה שלו. הוא הפסיק להשתמש במחשב בשבת, ומשתדל גם לא לנהוג או להדליק אורות. מכיוון שהוא ובני משפחתו אינם יהודיים, הוא לא יכול לנהל אורח חיים יהודי, אבל הוא אומר שהוא מקווה שכל זה ישתנה. סיפרתי לו על הרעיון ששינה את חיי מהמאמר תשובה – ניקוי יבש לנשמה: בעיני הא-ל, כל צעד נחשב. כשבני שמע זאת הוא חייך.

הידיעה שאני ילדתי לאלי בנים שאינם יהודים גורמת לי שברון לב, ואני מתפללת שהחלק היהודי שבמשפחתנו לא יסתיים בי. אני מקווה שיום אחד, כשלבני יהיה יותר זמן והילדים יגדלו, הוא יתגייר כמוני.

לאחר מסע ארוך כל כך, אני חשה שהשגתי את שלוות נפשי – זאת הייתה דרכו של בורא עולם לגלות לי את אהבתו, ולפתוח עבורי את הדלת ליהדות. כשאיבדתי את בעלי, זה נתן לי זמן לשקול היטב, לחשוב שוב ושוב אם אני באמת רוצה להיות יהודייה. א-לוהים רצה שאשאר לבד, שאתעמת עם עצמי ועם נבטי נשמתי היהודית. אפילו כשניסיתי לברוח, הוא גרר אותי והחזיר אותי למסלול, ואז, הוא נשא אותי לירושלים וסידר את הגיור שלי. רק עכשיו אני מבינה שכל מעשיו היו לטובתי. איזו מתנה נפלאה ניתנה לי.

עדיין יש לי לפעמים סיוטי לילה, על גרמנים שמנסים להיאבק בא-לוהים ולהשמיד את בניו. אבל האויבים לעולם, לעולם לא יצליחו! ואני הוכחה חיה לכך: מתוך אומה של רוצחים, צמחתי להיות בת ישראל, ואני כל כך מאושרת להיות בבית... לתמיד.