רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

מסעות רוחניים

הדרך הישרה הביתה

ד׳ במרחשוון ה׳תשס״ט ד׳ במרחשוון ה׳תשס״ט 02/11/2008 | מאת דוד

סיפורו הפרטי של דוד, על מאבקו בהומוסקסואליות ועל דרכו האישית לתפיסה עצמית מאוזנת וחיי משפחה.

תחילת השנה היהודית היא תקופה שנועדה לחזרה בתשובה, לעבודה על תכונות והרגלים משובשים שמסתירים את האני האמיתי שלנו.

אבל מה אם אין לך שום תפיסה עצמית בריאה לחזור אליה?

מה אם הפגמים והליקויים אינם מְעידות או כישלונות, אלא הנורמה עצמה? לא השפעה ממוקדת של מעשה רע או תכונה גרועה, אלא הצורה שבה אתה רואה את עצמך – והדרך שבה (כנראה) רואים אותך גם האחרים?

מה אם אלה שהיו אמורים לבנות את הדימוי העצמי החזק והבריא שלך – כדי להשלים את יצירתם אותך – עשו בדיוק את ההפך? מה אם הם השפילו אותך, ביישו אותך, הרגילו אותך לחוש חלש ותלוי כדי לחזק את עצמם?

לאן אתה יכול לחזור במקרה כזה?

ילדות

גדלתי במה שנקרא בפי הפסיכולוגים "משולש משפחתי" של אבא אמא וילד. התופעה הזאת כל כך נפוצה בעברם של גברים המתמודדים עם הומוסקסואליות, שנתנו לה שם. אב מרוחק או לא-רלוונטי, אם חנוקה-רגשית או זקוקה לעזרה, ובאמצע ילד – בלי אף מבוגר שיכול להנחות אותו אל הבגרות הגברית. ילד שהגבריות מסמלת עבורו ריחוק מאיים ומסוכן. ילד שגדל בהרגשה שהוא שונה מילדים וגברים אחרים, ובכל זאת כמֵהַ להשתייך ולהתחבר אליהם, בגבריותו.

כשהייתי בן חמש או שש, הגיעה בת דודה שלי עם החבר שלה – גברתן שרירי – למסיבה משפחתית. השלכתי את עצמי לחיקו, טיפסתי על כתפיו, והוא זרק אותי באוויר, התגושש אתי ושיחק אתי, כמו שאבא שלי בחיים לא עשה. כל כמות של תשומת לב שהוא הרעיף עליי, לא סיפקה אותי. המבוגרים עקבו במבוכה אחרי האינטנסיביות שבה נטפלתי אליו, עד שלבסוף הפרידו בינינו ושלחו אותי לישון.

השימוש בגבריותו של הזולת יכולה להוות רק תחליף זמני לדימוי עצמי גברי אמיתי

שנים אחר כך, כשפסעתי אל תוך עולם ה'גאים' בתור בחור צעיר, ראיתי את אותו הדבר – גברים מנסים נואשות ליצור קשר עם גברים אחרים. עם הזמן, הכמיהה הזאת הופכת להיות מינית, בבארים ומפגשים של 'גאים', הלבושים כמו קריקטורות של "מאצ'ואים". חברת ההומואים הייתה מלאה בגברים כמוני: נערים שעדיין מנסים, בכל כוחם, לפצח את צופן הגבריות האמיתית.

אבל השימוש בגבריותו של הזולת יכול להוות רק תחליף זמני לדימוי עצמי גברי אמיתי. ולכן, עבור רוב הגברים ההומוסקסואלים, הופך החיפוש לסדרת היכרויות כפייתית ועקרה.

גברים מבוגרים יותר, שלא הצליחו למצוא את מאהב החלומות שישקיט את רעבונם הפנימי, ומגלים שחִינם הולך ונעלם, מחפשים צעיר-נערי למערכת יחסים נצלנית, שאינה אלא חיקוי ציני לקשר אב-בן אמיתי. הקשרים האלה ניצלו את הכמיהה הרגשית שלי, ואני התפעלתי לגלות שהפכתי לאדם מבוקש, בשל גילי הצעיר וחוסני הגופני.

המרדף אחר פורקן מיני ורגשי, יצר אצלי חוויות עוצמתיות. סוף סוף הרגשתי אהוב ומקובל בחברת הגברים. גדלתי עם תפיסה עצמית מעוותת שאני שווה פחות מגבר, וכעת, מערכת תפיסתית מעוותת לא-פחות, הציעה את עצמה כ"פתרון" לפגיעה המוקדמת. בהתחשב בבית שממנו באתי, קל היה לי להרגיש ש"יציאה מהארון" תהווה עבורי "חזרה הביתה". האם לא זאת משמעותה של תשובה – לחזור לאני ה"אמיתי" שלך?

להישיר מבט אל האמת

כדי לפתור בעיות חייבים קודם כל להודות בקיומן.

אפשר להתכחש להן – אך אז חייבים להמשיך להכחיש, גם כשהמציאות סביבך מתעצמת והולכת. כבר מהפיתול הראשון של שיעבוד עצמי לשקר, תוכל לבנות לעצמך עולם קטן ומפותל משל עצמך – כמו שבלול.

בדור הנרקיסיסטי שלנו, דיבורים על "לחזור לאני האמיתי שלך", יכולים להזין השתבללות מזיקה כזאת של ביטחון עצמי ריק מתוכן, או לכסות על רגשי נחיתות, מבלי להוביל לחשבון נפש אמיתי וכן. הדיבורים הללו יכולים לשמש לשזירת פקעת של תירוצים, במקום להוביל החוצה, לעורר את הרצון למצוא אמת – ולחיות על פיה.

בקבלה מכנים את יכולת ההונאה העצמית הזאת 'קליפה'. בעולם הגשמי שבו אנו חיים, טווח הראייה הרוחני שלנו מוגבל ומעורפל, ואנחנו מושפעים מהשקר.

הגלימה המהודרת של 'להיות קרבן' משקיטה חלק ניכר מהמצוקה הפנימית

בדורנו, יכולים אלה שמתמודדים עם הומוסקסואליות לעטוף את עצמם בתעתועי 'גאווה' ו'חופש'. הגלימה המהודרת של 'להיות קרבן' משקיטה חלק ניכר מהמצוקה הפנימית – לזמן מה. החיפוש שאינו יודע שובעה אחר משהו אחר, נפרש ומונף כמעֲלָה במקום חיסרון. כמה נפלא להרגיש סוף סוף שאתה שווה לא פחות מגבר נורמלי - על ידי ההצהרה הברורה שאתה פשוט משהו שונה לחלוטין מיסודו.

אבל זוהי זהות שקרית. כפי שנוכחתי לראות, הצהרות אמיצות כאלה אינן שמות קץ לחיפוש הכפייתי אחר הגבריות. אין בהן פתרון או התגלות של הזהות האמיתית. המנטליות הפורנוגרפית של חלק מהתרבות ההומוסקסואלית, מתמקדת בחוזק הגופני ובמראה החיצוני, ומרחיקה עוד יותר את העימות עם האני הפנימי האמיתי.

המאבק שלי

אם כן, הצעד הראשון בתשובה הוא להבין בבירור שנעשתה שגיאה. התורה דורשת מכל אדם להודות בפיו על עבירותיו, לבטא אותן בקול. הווידוי הזה לא מיועד לאף אחד אחר חוץ מאשר לעצמנו. א-לוהים, הרי, כבר יודע.

אולי זה נשמע פשוט, אבל כל אדם מצדיק את הטעויות שלו, וקשה מאוד לפרוץ הסוואה שקרית שבנינו סביב עצמנו כדי להסתיר חללים עמוקים של כלימה ופחד.

המערכה הראשונה שלי הייתה על אמיתות התפיסה שלי. לא מצאתי את האושר והמימוש המובטחים בחברה ההומוסקסואלית – למרות כל מה ש"כולם" ידעו ואמרו לי - והתחלתי לחפש אחר העובדות האמיתיות.

גיליתי שאין ביסוס מספק לטענה שהומוסקסואליות מוטבעת מבחינה גנטית או ביולוגית. לעומת זאת, למדתי שרקע משפחתי דומה לשלי, נפוץ מאוד בין גברים עם דחפים הומוסקסואליים. גיליתי שמייסדיה הגדולים של הפילוסופיה – מפרויד ויונג עד לשנות ה-60 – תיארו כיצד הבעייתיות בבתים האלה הובילה למשיכה הומוסקסואלית. למדתי שמחקריהם מעולם לא הופרכו, אלא רק הושתקו.

גיליתי שהומואים עדיין סובלים מדיכאונות, התאבדויות והתמכרויות בשיעורים גבוהים פי כמה מהאוכלוסייה הכללית. ושרוב ההומואים מסתפקים בחיים של יחסים קצרים, כפייתיים ולעתים אף אנונימיים, שמאופיינים בשיעורים ניכרים של ניצול גופני.

כשהתבוננתי סביבי, הבחנתי בסדקים עמוקים בסגנון החיים ההומוסקסואלי ובהתנפצות הבטחותיו.

דריסת הרגל שלי בחברה היהודית והחיבור לתורה – לאמות מידה חיצוניות של ערכי מוסר שעמדו במבחן הזמן – עזרה לי לשמור על פרספקטיבה מעוגנת למציאות. ניצול הדדי אינו אהבה. מערכות היחסים שהיו לי עם גברים מבוגרים ממני לא היוו הדרכה רוחנית בריאה. לא יכולתי להמשיך ולרמות את עצמי על ידי המצאת הגדרות שנועדו לשרת את עצמי.

הייתי חייב להכיר בכך שהכאב שלי נובע מטראומה פנימית ולא מעוול חיצוני

הייתי צריך להתאמץ כדי לגלות ולהודות באמיתות. אמיתות כואבות שהובילו אותי לדרך בודדה יותר וארוכה יותר מזאת שהוצעה על ידי ה"מומחים" וה"יועצים" שלי עד היום.

הייתי חייב להכיר בכך שהכאב שלי נובע מטראומה פנימית ולא מעוול חיצוני, כדי שאוכל להודות שמשהו השתבש, שאני נפגעתי או ניזוקתי בדרך כלשהי. המחשבות האלה הרתיעו אותי; הן הובילו ישירות לגרעין של בושה ותחושת חוסר ערך. הרבה יותר מפתה להגדיר את עצמי כאילו אני נורמלי באמת!

הייתי חייב להכיר בכך שהריפוי ידרוש עבודה קשה כדי לשנות את ההרגלים ואת צורת החשיבה שלי – ושבמידת מה אצטרך לחפור עמוק ולשחרר אפיזודות שהותירו בי צלקות עמוקות וכואבות. כדי להצליח להחזיר את עצמי לקהילת הגברים האמיתיים, יהיה עליי להיפרד מהנחמה הנרקיסיסטית של להיות "מיוחד", להתגבר על פחדים משתקים ולהסתכן בדחייה. אני אצטרך גם לעזוב מערכות יחסים שלעולם לא יגלידו, להתאבל עליהן ולמצוא אחרות בהן אוכל לאהוב ולתת אמון.

התייעצתי עם חברים, גם בעולם ההומוסקסואלי וגם בעולם היהדות, וגיליתי פרדוקס: אלה שקראו לעצמם אנשים בעלי גישה ליברלית ופתוחה, טענו שאני כמו בעל חיים, שהטבע הבסיסי שלי קבוע ושלא קיים מימד גבוה יותר של "הגשמה עצמית" מעבר לפורקן מיני. והיהדות – זאת שהם פטרו כפרימיטיבית – טענה שאני חופשי להגדיר את עצמי ולהתחבר בקשר של קיימא לאחרים, דרך המעלות האנושיות הייחודיות של בחירה חופשית, תובנה והחלטה.

שיבה מול שינוי

אחרי ההתמודדות הקשה להבחין ולהכיר באמת, מגיע המאבק לפעול על פיה.

אנשים שואלים, "איך שינית את האוריינטציה המינית שלך?" אבל שפת השאלה מסגירה תפיסה שגויה לגבי ההומוסקסואליות.

לא הייתי צריך "לשנות" כלום. הגדרת התשובה היא לחזור לאני האמיתי של האדם, אל הנשמה. המשיכה המינית שחשתי כלפי גברים אחרים לא הייתה הטבע האמיתי שלי; זה היה פיתוי שבא מהיצר – מהאני היותר נמוך שלי – כדי לספק צרכים שלא מולאו, סימפטום של הזדמנויות חסרות, התפתחות לקויה ותפיסה מעוותת.

מסלול ההחלמה לגברים שמתמודדים עם פיתויים כאלה, מתמקד בגורמים האמיתיים. אנחנו בונים מערכות יחסים מלאות אמון, שמספקות את הצורך הבריא שלנו לקשר גברי בצורה לא מינית. אנחנו משקמים את הגבריות הדחויה שלנו – שעליה ויתרנו מתוך פחד וכעס – ונכנסים מחדש לחברת הגברים. דרך פעולות אלה, אנחנו מעצבים מחדש את התפיסות שלנו, ורואים בעצמנו את הגבר האותנטי שתמיד היינו בתוכנו.

כשמצאתי את הכוח הגברי שבתוכי, נחלש ממילא הצורך לחפש ולהשתמש בגבריותו של הזולת

התורה אינה אוסרת סיפוק צרכים בריאים ואמיתיים. היא מזהירה אותנו שהצרכים האלה יכולים להוריד אותנו לשפל רגשי, ומדריכה אותנו כיצד למלא אותם בדרכים בריאות – ולצמוח דרכם.

כשהצרכים האלה מתמלאים – כשהגבריות כבר אינה מסתורית, שונה או לא ניתנת להשגה – המשיכה המינית לגברים פוחתת. כשמצאתי את הכוח הגברי שבתוכי, נחלש ממילא הצורך לחפש ולהשתמש בגבריותו של הזולת. ובתבנית האופיינית למסלול ההבראה הזה, גיליתי שההרגשה הטובה יותר שלי עם עצמי כגבר, הובילה למשיכה הטרוסקסואלית בריאה ונורמלית.

חיי הקהילה היהודיים מספקים המון הזדמנויות לידידות ושותפות גברית כדי לצמוח. מצאתי המון "אבות" ו"אחים", וזאת הייתה עבורי התנסות משקמת ממדרגה ראשונה. יועצים המתמחים בתחום וקבוצת תמיכה, סיפקו לי תמיכה ממוקדת עם אוריינטציה יהודית, שלא הייתי יכול למצוא בשום מקום אחר. בעזרתם התאפשר לי לבטא לראשונה את תחושותיי העמוקות ביותר במעגל גברים אוהב ומקבל, שהיו שותפים לשאיפות השיקום שלי.

המתמודד היהודי

בהתמודדות עם הומוסקסואליות, יש כמה יתרונות ברורים המיוחדים למתמודד המאמין:

היהדות רואה את בני האדם כטובים ביסודם. אין מושג של 'חטא קדמון', מה שמקל על האדם לחשל תפיסה בריאה וחיובית על עצמו ועל העולם.

גיליתי שתשובה ותיקון אינם רק אפשרות, אלא הדבר שלשמו אני נמצא כאן, זהו הבסיס של תיקון העולם. הגישה הזאת סייעה לשחרר אותי מהצניחה המסחררת של הפסיביות, הפחד מהכישלון וחוסר הפעולה, וממשיכה לעזור לי להתמודד עם העליות והמורדות הבלתי נמנעים.

הדרכים המובילות להחלמה אינן ישרות בדרך כלל, אלא מתעקלות או מזוגזגות

מצאתי ביהדות אידיאל גברי חיובי ומעוצב, שאינו רואה את הגבריות אך ורק בכיבוש מיני או כישרון ספורטיבי, אלא בחוכמה, נאמנות ומעלות אחרות. היהדות מעניקה לגברים הזדמנות לממש את עצמם כתלמידי חכמים, בעלים, אבות, אחים וידידים.

הדרכים המובילות להחלמה אינן ישרות בדרך כלל, אלא מתעקלות או מזוגזגות. כשהצלחתי להטביע בהצלחה דרך התנהגות שונה, רכשתי מיומנות חדשה או בניתי מערכת ידידות חדשה, זה סיפק לי את התמיכה שלה הייתי זקוק כדי להתמודד עם תחושות שהיו פעם כואבות מכדי להיחשף. בחינה עצמית ועיבוד של הרגשות האלה, הובילו לשינויים נוספים בהתנהגות ושיפרו את מערכות היחסים שלי. ובמקביל, עבודה אינטנסיבית עם מנחים כדי להגיע להבנה, הביאה עמה את תרגום התובנות החדשות להרגלי חיים. ומאותה עמדה חדשה, יכולתי לגלות תובנות חדשות נוספות.

מה עם א-לוהים?

מערכת היחסים שלנו עם א-לוהים נבנית בהיבטים רבים על מערכת היחסים שלנו עם הורינו. מערכת היחסים שלי עם א-לוהים מכילה בהחלט אלמנטים של קשר האב-בן שאליו השתוקקתי זמן רב כל כך, אבל היא מעלה גם חששות וכעסים ישנים. אני עדיין מפחד מדחייה, הוקעה או ביוש על ידי בורא עולם. אני מפחד מהכוח שלו עליי – משום שאבא שלי ניצל לרעה את כוחו.

לכן, לפעמים הגישה שלי לא-לוהים עקיפה – דרך התורה, דרך מורים ודמויות אחרות שאיתם בניתי מערכות יחסים חמות ובוטחות. כפי שכתוב בשיר השירים, א-לוהים נמצא איתנו גם באופן לא-ישיר - "מציץ מן החרכים". העבודה שלי היא לתקן את ההשקפה המעוותת שאיתה גדלתי, ולראות את האמת בבהירות. והמאמץ הזה מביא עמו בהדרגה גם תפיסה אמיתית יותר של הא-לוהים.

בין דפי התורה והתלמוד ובכל קהילה שבה התגוררתי, מצאתי מודלים אמיתיים לגבריות וגבורה. החמימות, הנאמנות והחוסן של מוריי ושכניי, העמידו אותי על קרקע יציבה. בתוך החברה המאמינה נשאתי אישה, הקמתי משפחה והפכתי, כך אני מקווה, לאבא טוב.

חזרתי ל'אני' שלי – ושבתי לתפיסה עצמית מאוזנת ובריאה.

 

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן