רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

מסעות רוחניים

מאגר של אמונה

כ״ג באב ה׳תשס״ח כ״ג באב ה׳תשס״ח 24/08/2008 | מאת Tzvi

הסרטן לא יכול היה למנוע ממנה לדאוג לאחרים ולהשפיע עליהם טובה. סיפורה של האישה המיוחדת, אלישבע חנה.

"אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים" - בכל מצב, אפילו הקשה ביותר, צריך האדם תמיד לקוות ולהתפלל לא-לוהים שיציל אותו. רעיון זה של חכמינו ז"ל היה מצוטט לעתים קרובות בפיה של חברתי אלישבע חנה.

פגשתי את אלישבע חנה בפעם הראשונה ב-1977. היינו חלק מקבוצה של 15 נשים צעירות שנענו לאתגר ללמוד במדרשיה חדשה בירושלים (אשר הפכה להצלחה מסחררת ושִׂגשגה בשנים הבאות).

אני זוכרת שפגשתי אותה, ונמשכתי אל חיוכה וקולה הרך. תמונה מאותם ימים מציגה את שתינו מחייכות. אלישבע חנה מחזיקה בקבוק חלב ואני לחמנייה. קראנו לזה "תורה וארוחה" (פרפראזה על המוטו של 'ישיבה יוניברסיטי' - תורה ומדע).

הייתה זו שנה של לימוד תורה ויהדות, שנה של טיפוח ידידויות חדשות, שנה של מפגשים עם מורים נפלאים ודמויות מופת, שנה של התחברות עזה יותר לארץ, ושנה של תמימות יחסית.

בשנים הבאות, נפרדו דרכינו. אלישבע חנה בילתה תקופות ממושכות בניו יורק. אני עליתי ארצה ב-1981 ונישאתי ב-84. מדי כמה שנים הייתי מחדשת את הקשר עם אלישבע חנה, כשהיא הייתה חוזרת לבקר בישראל.

נדלג כמה שנים קדימה, עד לפני כשנתיים וחצי. חברה קרובה העירה שהיא ראתה לא מזמן את אלישבע חנה, שאמרה לה "בבקשה תגידי לעדינה שאני לא בסדר". התקשרתי אליה מייד וגיליתי להפתעתי ולצערי שהסרטן נכנס לחייה.

הבטחתי לעצמי שאעזור ככל יכולתי לאלישבע חנה, שמעולם לא נישאה. אספתי כסף לטיפוליה, התקשרתי אליה, ביקרתי אותה והתפללתי. אוי, איך שהתפללתי! אולי המוטו שלנו אמור תמיד להיות "המשפחה לפני הכל", אבל אלישבע חנה תפסה במחשבותיי נתח גדול יותר מאשר בני משפחתי.

ביקור אצל אלישבע חנה, בין אם בבית החולים ובין אם בדירתה, היה תמיד מפגש רוחני. למרות הסבל הנורא, נורא, שלומו של הזולת תפס אצלה מקום ראשון בסדר העדיפויות. היא הייתה מבקשת ממני לעתים קרובות להתפלל על אנשים אחרים: זאת צריכה בריאות טובה יותר, וזאת זקוקה לזוגיות (כמה מחברותיה הרווקות אכן התארסו באותה תקופה).

היא הייתה כל כך חולה, אבל בכל זאת תמיד שמרה על חוש ההומור והאופטימיות שלה. היא מעולם לא התלוננה. היא תמיד אמרה שזהו רצון הא-ל.

היא הייתה עושה הכל כדי לעזור לזולת.

למרות הצורך העז שלה במנוחה, היא הייתה משוחחת הרבה בטלפון, עם חברות ואנשים אחרים שנזקקו לעצותיה, לאמפתיה ולאהבה שלה. היא דאגה לחולים. היא הייתה עושה הכל כדי לעזור לזולת.

היא הייתה גם אינטליגנטית במיוחד וגם מונחת על הקרקע. היא אהבה מזון אורגני ואת קולו של הים. אחת מחברותיה נזכרת: "לעתים הייתי מניחה את הפלאפון על החוף, כדי שהיא תוכל לשמוע את גלי הים."

בכל מקום שאליו הייתה מגיעה, מייד הייתה מתיידדת וקושרת קשרים. היא תמיד הייתה ידידותית, אף פעם לא שיפוטית, ותמיד ראתה את הטוב בכולם. אף פעם לא שמעתי ממנה מילה רעה.

היא מעולם לא נישאה וגידלה ילדים, אבל אם אלה שמלמדים תורה נחשבים להוריהם של הלומדים, לאלישבע חנה היו המוני ילדים.

אנרגיה חיובית

אלישבע חנה רצתה רק אנרגיה חיובית סביבה. היא לא רצתה לשוחח על המוות. היא רצתה לחיות. אנשים שעומדים למות עוברים לפעמים שלב של הכחשה, אבל אינני סבורה שאלישבע חנה הייתה בשלב הזה. בשיחה עם חברה, עובדת סוציאלית, היא אמרה שלהיות חיוביים זאת דרך נפלאה לשמור או להשיג בריאות טובה. אולי הרופאים היו קובעים שהיא הייתה בשלב ההכחשה, אבל בשביל אלישבע חנה זה היה יותר כמו מאגר אמונה ענקי שא-לוהים ירפא אותה.

אישה אחת תיארה את אלישבע חנה בתור "אחת הנשים החיוביות ביותר שפגשתי, ומה שחסר לה בכוח פיזי היא השלימה, ויותר מזה, בכוחה הפנימי".

באירוע כלשהו, שמעה אלישבע את השיר הבא:

 

רפא את לבי,
רפא את נשמתי
כי בידיך אני שלמה...
הנחה צעדיי בזה אחר זה
ותהי רוחך נר לחיי...

 

אלישבע חנה האזינה ברוב קשב ודמעות זלגו על לחייה. היא הרגישה שהיא יכלה לכתוב את המילים הללו על עצמה. כמה שבועות אחר כך, הגיעה מחברת השיר, דבורה גילה, לבקר את אלישבע חנה. היא מספרת: "הלכתי במחשבה שהתפקיד שלי יהיה לעודד, ובסוף אלישבע חנה השפיעה עליי עם האמונה העמוקה שלה. חשבתי שאני אביא לה שלווה, אבל היא הייתה שלווה ושלמה עם המצב שלה ועם המקום שבו הייתה."

באחד מביקוריי, הבחנתי עד כמה היא חלשה ורזה, ולא יכולתי להעלות על דעתי שהיא תצא מבית החולים בחיים. לא-לוהים היו תוכניות אחרות, והיא השתחררה. היא חיה מעל ומעבר למקסימום הזמן שהרופאים "הקצו לה". בימי השבעה, סיפר לי אחיה בן, שבאחד האשפוזים אמר הרופא למשפחה שנותרו לה רק כמה שעות לחיות.

אפילו בנקודות הקשות ביותר היא שמרה על אווירת חיובית של תקווה

מה אפשר לאלישבע חנה לחיות כל כך הרבה זמן? האם הייתה זאת הדיאטה המקרוביוטית? התקווה שמילאה אותה? המעשים הטובים שכל כך הרבה אנשים עשו למען החלמתה? אולי הזכויות הרבות שהיו לה עצמה? אולי התפילות והדמעות הרבות מספור?

אלישבע חנה שמרה תמיד על אווירה חיובית של תקווה. היו זמנים שבהם היא גרמה לי להאמין שהנס המיוחל עומד להתרחש. הרגשתי שא-לוהים עומד להסיר את החרב החדה מצווארה.

אבל זה לא קרה. אלישבע חנה, שהייתה מחוברת כל כך אל יופיו של הטבע, באה אל מנוחתה בהר המנוחות בירושלים, כשעצי חורש הררי מקיפים את מקום קבורתה.

אלישבע חנה נתנה כל כך הרבה כוח ותקווה לאנשים רבים כל כך. בכ"ד באייר, אנחנו זוכרים את אלישבע חנה בת אברהם, ביום פטירתה. יהי זכרה ברוך.

 

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן