כשאבא שלי חלה בסרטן, עדיין לא היו ליצנים רפואיים בארץ. אבל אבא שלי שהיה ליצן בנפשו התמודד עם מחלתו על ידי שימוש רב בהומור.

פעם כשביקרתי אותו בהדסה עין כרם, הוא סבל מאוד מכאבי בטן.

"נראה לי שסדאם מנצח הערב" אמר לי בחיוך כואב. כשלא הבנתי הסביר לי שברוח הזמן (מלחמת המפרץ הייתה אז בעיצומה) כינה את כאבי הבטן שלו: "התקפות של סדאם", ולכל הניסיונות להרגיע אותם קרא "טילי הפטריוט שלי".

הוא חיפש ומצא דברים לשמוח בהם בתוך מחלתו. "אני לא צריך ללכת לעבודה" שמח. "אני יכול להישאר במיטה כל היום!" והכי שמח לשמוע שיעורים בקלטות של הרב נח וינברג ושל הרב מאניס פרידמן. "אני משלים את ההשכלה התורנית שלי עכשיו", חייך.

בפורים, כשהייתה לו קרחת וכרס מהטיפולים, התחפש לאישה בהריון. חברה שלי שהתארחה אצלנו שאלה אותי: מי זו האישה השמחה? צחקתי ועניתי: זה אבא שלי.

כשהייתי לצידו בבית החולים, השתמשתי בכל הכלים שעמדו לרשותי באותה עת: דמיון מודרך, שירה, סיפורים ודברי תורה. בכל פעם מחדש ראיתי כיצד הנפש משפיעה על הגוף. איך שירי סעודת שבת מרוממים את מצב רוחו, למרות שלא יכול היה כמעט להתפלל או לאכול. איך באמצעות הדמיון היה מגיע לרגיעה. ראיתי שיש לי את היכולת להיות ליד חולים, ולתת עזרה משמעותית.

בכל פעם מחדש ראיתי כיצד הנפש משפיעה על הגוף

שלוש פעמים בזמן המחלה הרופאים קיימו איתנו את "השיחה הרצינית": לאבא שלכם אין עוד הרבה זמן לחיות, המצב קשה מאוד... ובכל פעם הוא הפתיע אותם מחדש והתאושש. אבא ניחן בתכונה נפלאה של התחברות לכל אדם. הוא הכיר כל רופא, אחות ומנקה בשמו או בשמה, והיה משוחח עם כל אדם בנועם ובידידות. אנשים שבאו לבקרו היו מספרים: באנו לחזק ויצאנו מחוזקים...

כשאבי נפטר, לא היה כבר סרטן בגופו אך המערכת החיסונית היתה פגועה, והוא חטף דלקת ריאות. אבל בעיני, מה שהכניע אותו לא היה החולי, אלא מצב הרוח: לראשונה שמענו ממנו את המשפטים המיואשים: " אין לי כוח", "אני לא יכול יותר". כעבור שבוע מהיום שהשמיע אותם, נכנס לתרדמת, וכעבור שבוע נוסף נפטר. לפני פטירתו נכנסו לחדרו כל הרופאים והאחיות בזה אחר זה להיפרד ממנו, אך לא יכלו לומר לו דבר. הם רק שתקו ובכו.

לאחר שנת האבל על מותו התחתנתי וזכיתי להקים בית.

בתחילה לקחתי את החיים מאוד ברצינות. הבנתי שאחריות ענקית רובצת על כתפי: להיות אמא טובה. להצליח בלימודים ולאחר מכן בעבודה. לבנות את הזוגיות. לבשל, לנקות, לכבס... איזה כובד שהיה לי על הראש!

קמעה קמעה התחילה האישיות היצירתית שלי לזרוח ולתבוע לה מקום בחיי. עם היצירתיות בא הצורך לאלתר לגוון ולשנות כיוון.

בשנה שעברה, ארבעה חודשים לאחר שילדתי את בתי השישית, זכיתי סוף סוף ללמוד קורס בליצנות רפואית. הייתה זו חוויה מדהימה עבורי. גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, דתיים וחילוניים.... כולם באו כדי להכניס שמחה לחייהם ולהעניק ממנה גם לאחרים. בקורס התנסינו במשחקים שטותיים לצד עבודה רצינית למדי על דמות הליצן שלנו. והכי חשוב: קיבלנו אישור. אישור להיות מי שאנחנו, אישור להיות גם 'טמבלים' ו'אהבלים' לפרקים, אישור לאלתר ולנסות חוויות חדשות... ולפעמים גם ממש להשתולל ולהיות היפראקטיביים לגמרי.

חוויות מקצועיות

זכור לי במיוחד חולה מבוגר שבקושי יצר עימנו קשר עין, אך כשנכנסנו לחדר התחיל להגיב אלינו ולבסוף אף מחא איתנו כפיים.

ערכתי קרב חרבות עם ילד שהפך ממדוכדך לאחוז להיטות "להרוג" אותי עם החרב שהכנתי לו מבלון, וכל פעם שהוא "הרג אותי" השתוללתי על הרצפה ועשיתי פרצופים מצחיקים. דיברתי עם מתבגרת שעמדה להיכנס לניתוח, והצלחתי להקל קצת מהאווירה המתוחה, להעלות חיוך על פניה ועל פני אמה.

כשאני ליצנית אני כל כך נהנית שהזמן חולף במהירות! וכשאני רואה את החיוכים עולים על פני אנשים, איך נזרעת תקווה ומאירה השמחה, אני חשה סיפוק רב.

כשאני נורא כועסת אני עוברת לדבר בג'יבריש, מה שהופך את הסיטואציה למצחיקה במיוחד

אני מתנדבת מדי פעם בבית החולים, אך התרומה המשמעותית של הליצנות לחיים שלי היא דווקא בבית: סיטואציות שהיו נגמרות פעם בצעקות, נגמרות לרוב בצחוק.

כשאני נורא כועסת אני עוברת לדבר בג'יבריש, מה שהופך את הסיטואציה למצחיקה במיוחד.

משהו נוסף שאני עושה בזמן של כעס: אני הופכת לסרט אילם. הפה זז, הפרצופים כועסים, אבל לא יוצא קול. הרווח הוא משולש: הילדים לא חוטפים צעקות, אני מוציאה החוצה את הכעס אבל זה כל כך מצחיק שהכעס עובר מהר. כעס וצחוק לא מסתדרים ביחד.

ולמדתי ליהנות מהפשלות שלי! אז מושלמת אני לא, וכמו בכל בית גם אני לפעמים גוערת ומתעצבנת, אבל הרבה פחות.

השוקו

ראיית החיובי והמצחיק במצבים בהם אנו מתנסים ביום יום אינה אוטומטית. הרבה יותר קל להתעצבן, לקטר, לבקר. הרע מתגלה לפנינו במלוא כיעורו ונראה כי הוא ממש דורש את תשומת לבנו המלאה. אך דווקא תשומת לב זו גוררת "עוד מאותו דבר". לפעמים יש לנו רגע להחליט לפני שאנו מגיבים. ברגע הזה אפשר לבחור לצחוק. האמינו לי, זה משנה את זווית ההסתכלות במאה ושמונים מעלות.

נסעתי עם בתי המתבגרת לתדלק. קיבלנו שובר לשתיה חמה ב-2 ₪. אני הייתי בשרית אז הצעתי לבתי שאקנה לה שוקו חם. "אני לא רוצה שוקו חם" אמרה, ואני כבר יצאתי מהרכב. "אז אקנה לך שוקו קר" אמרתי תוך כדי הליכה.

כשחזרתי עם השוקו התברר שהיא ממש לא רוצה שום שוקו.

"אמרתי לך שאני לא רוצה שוקו בכלל!" "למה קנית לי שוקו???" מהטון שלה הבנתי שהיא כועסת על שלא הקשבתי לה. שאני לא מכבדת את הסירוב שלה, שאני כופה עליה משהו שהיא בכלל לא רוצה!

גם לי יש רגשות. אני מתחילה לחשוב מחשבות כמו "מה זו כפיות הטובה הזו?" "בסך הכל שוקו והיא לא מרוצה!"

אני מחזיקה ביד כוס שוקו ללא מכסה, מתיישבת ברכב ורואה למול עיני את סערת הוויכוח עומדת להתפרץ.

אני נותנת לה את הכוס ומתניעה.

החלטתי לצחוק.

נשמעתי מאוד מעושה, אבל המשכתי לצחוק בנחישות. בתי אומרת: "אני לא רוצה את השוקו, מה נעשה עם השוקו?"

אני עונה תוך כדי צחוק: "לא יודעת! אולי תשפכי אותו?"

והיא: "זה בל תשחית!"

אני ממשיכה לצחוק והיא מצטרפת. הצחוק הולך וגדל. השוקו משקשק בכוס ונשפך ממנו פה ושם ברכב וכבר שתינו צוחקות בקול גדול.

זוג טרמפיסטים שעולים מקבלים הצעה לשוקו אבל גם הם אכלו בשרי בחתונה שהיו בה.

לבסוף אנו מוצאים נער שלומד תורה בטרמפיאדה ומוסרים לו אחר כבוד את השוקו. אחר כך אנחנו נרגעות קצת, והבת שלי אומרת לי: הבנתי מה עשית, זה היה צחוק מזויף לגמרי, את פשוט לא רצית להתווכח איתי. אני עונה לה: נכון, החלטתי לצחוק במקום לכעוס. תגידי לי את, זה לא היה עדיף? וכן, בהתחלה זה מזויף ואחר כך נהפך לאמיתי. פתאום ראיתי את עצמנו מהצד: אמא ובת וכוס שוקו מיטלטלת בדרכים.... מצחיק!

שמחת הלב

בשבוע שעבר השתתפתי בכנס הקיץ של שמחת הלב – איגוד הליצנים הרפואיים בארץ. הכרתי שם רק 3-4 אנשים מתוך 150 הליצנים רפואיים שהגיעו. אבל הרגשתי המון שמחה להיות בחברה טובה. חברה של אנשים שהחליטו לקחת את השמחה ברצינות ואת עצמם קצת פחות ברצינות. מעל לכל, אני שמחה להימנות על חבורה של אנשים שהחליטו להוסיף עוד חיוכים לחברה, עוד שמחה, עידוד ותקווה.

השבוע התחלתי ללמוד "יוגה צחוק". עכשיו אני לומדת לצחוק בכל הזדמנות גם בלי סיבה מיוחדת. ביום שישי צחקתי כל כך עד שכאב לי מעל העורף! לא תיארתי לעצמי שהלסת מגיעה עד לשם! איזה צחוק!

כשאני לבושה בתלבושת הצבעונית שלי, מרקדת לי עם האף האדום בין החדרים בבית החולים, או סתם מתפוצצת מצחוק בבית, אני בטוחה שאבא שלי מסתכל עלי מלמעלה ומחייך.