שימי רקע ברגליו בכעס. "אבל כולם ישנים אצל רובי, למה רק לי אסור?! למה כל האמהות מרשות ורק את לא?!" למען האמת לא כל האמהות הרשו, אבל האמהות של הילדים "הנחשבים" ככל הנראה הרשו.

"תראה שימי, אתה יודע שאני מרשה לך לישון מידי פעם אצל חברים. אני גם מבינה שהחופש הגדול התחיל ואתם רוצים לעשות כיף ביחד. אבל היום ד' באב, אנחנו ממש בתוך 'תשעת הימים' – וזה ממש לא זמן מתאים לחגיגות כאלה". עצרתי את עצמי בכוח. לא אני לא צריכה לספר לו כמה שאני מפחדת מהזמן הזה, זוכרת היטב את האסונות השונים שמתרחשים בימים אלה מידי שנה. את רגשות החרדה האלה עדיף שאשמור לעצמי. רק שהכל יעבור בשלום.

שימי רקע רקיעה אחרונה ברגליו, ופנה בזעם אל חדרו בקומה השנייה כשהוא מפטיר מאחורי כתפו: "אוף. נמאס לי מהבית הזה!"

האם הוא היה מדבר ככה אילו ידע שזו תהיה הפעם האחרונה בה יישן במיטתו?

אש בלילה

ארוחת ערב.

כולנו ישבנו יחד סביב לשולחן הגדול. נטלנו ידיים והספקנו לטעום מעט מהלחם כשבעלי התחיל לרחרח את האוויר. "יש ריח של גומי שרוף" הוא העיר. הגדולים הפסיקו לאכול ושאפו עמוק דרך האף. ריח של גומי שרוף, אין ספק.

"אבא, נראה לי שיש קצת עשן ליד המדרגות." העיר אחד הילדים, ובעלי מיהר לבדוק מה קורה בקומה השנייה של הבית.

"אש!" קרא בעלי בקול חד. "יש כאן מלא עשן ואני רואה הבהוב כתום שמגיע מחדר הבנות.

כולם לצאת מהבית מייד!"

יצאנו. בדקתי שוב ושוב שכולם בחוץ. תודה לא-ל. איזה נס שזה קרה בזמן ארוחת הערב כשכולנו מרוכזים יחד.

הילדים רצו משכן לשכן להזעיק עזרה, ותוך דקות ספורות התארגנו הגברים למבצע כיבוי אש. עד שתגיע מכונית הכיבוי יעברו דקות חשובות, חבל על כל רגע. החשמל לבית נותק. צינורות חוברו לברז הכיבוי. נער טיפס אל מרומי הסולם לנסות לאתר את מוקד האש ולפתוח פרצה בגג הרעפים דרכה יוחדר סילון המים. אנשים מתרוצצים. מבררים שוב ושוב אם כל הילדים בחוץ. אם כולם בסדר. עדיין לא ברור מה המצב בפנים, אבל העשן שמסתנן מבעד ללוחות הרעפים סמיך ומפחיד.

רגעי ההתארגנות לוו בקריאות קולניות: איפה ה...; לסגור את הברז; לפתוח; להביא סולם; מה עם הכבאים?!; להביא, לקחת, להחזיק, למשוך, לדחוף, ל.....

לאש, כך נראה, יש כוח מאגי מהפנט

להבות האש שלחו ידיים ארוכות לעבר שמי הלילה מבעד לחלון חדר הבנות. זוהר רושף זרח מהפתח שנפער בגג. עשן סמיך וכבד גלש מכל סדק וכיסה את הרחוב במעטה ביזארי.

מכונית הכיבוי הצטרפה לשורת הלוחמים. מַפצלים ומדחסים אפשרו הפעלת זרנוקי מים נוספים למלחמה בלהבות הזועמות.

איני יודעת אם מי מכם נכח אי פעם בשרפה אמיתית. לאש, כך נראה, יש כוח מאגי מהפנט. רק מעטים עסקו בפועל בכיבוי האש. כל היתר עמדו קפואים על מקומם. זה נראה כמו סצנה הזויה מסרט אימה. לילה. עשן ואדים שיוצרים יחד ערפל סמיך, וסילוני מים הפורצים אל על מתוך חורים בצינורות הכיבוי הבלויים. רחוב חשוך שאפלתו מודגשת עוד יותר על רקע השלהבות הבוהקות ששולחות זרועות ארוכות מפה או משם ומקרינות אור אדמדם על צללית הבית השחורה. כל קול נבלע ונחנק בתוך העשן והמים. על פני הקרקע נראה מדי פעם זוחל או חרק שהגיח ממקום מחבואו הלילי כדי לפלס את דרכו הלאה משם – הרחק מהאש.

ובני האדם. עומדים בלי תזוזה. צלליות חסרות חיות של גברים נשים וילדים. דמויות 'תקועות' - כמו משרתיה הקפואים של היפהפייה הנמה - בפוזה מכושפת וחסרת תנועה. רק מבטיהם ההמומים עוקבים באימה אחר לשונות האש שנשלחים לעברם בחוצפה. רגע נדמה שהנה הם נחנקים ומובסים, ובמשנהו מתריסים ברשעות ונושאים ראש לוהט אל על. מישהו הביא ספרי תהלים ועורר את בובות האדם מהחידלון בו היו נתונות. אפשר לעשות משהו – להתפלל.

חסד וגלות

הבוקר זרח על רחוב עָשֵן ומכוסה באפר. אותו בית ששימש אותנו במשך שנים. בית שאנחנו נוטים להתייחס אליו כאל דבר מובן מאליו. בית שקירותיו נדמים בעינינו כמו מבצר. שהתייחסותנו העיקרית לכל השפע שבו מתמצה בגערות על הבלגן הבלתי נגמר - ניצב כעת פרוץ ומבויש. חפצים אישים מתגוללים בכל פינה, גג הרעפים קרס ואיננו, רהיטים מושחרים חשופים לעין השמש ומנגד - וילון ורדרד מתנופף באחד החלונות כאילו, כאילו, כלום לא קרה.

התעוררנו במיטות זרות. כל אחד מצא פינה ללילה בביתו של חבר אחר. כאב הראש הנוראי שליווה אותי לילה שלם, החל להתפוגג, מפנה את מקומו לדאגה נוראית – מה הלאה?

כאב הראש הנוראי שליווה אותי לילה שלם, החל להתפוגג, מפנה את מקומו לדאגה נוראית – מה הלאה?

החורבן בבית היה איום. מה שלא נפגע מהאש, נפגע מעשן, ומה שאיכשהו ניצל משניהם, נהרס מכמויות המים שהותזו פנימה – בגדים, ילקוטים, מחברות וספרי לימוד, מזכרות וחפצי נוי, כלים, מכשירי חשמל, מוצרי מזון...

ואיפה נגור, הן לא ייתכן שהמשפחה תישאר מפוזרת במשך כמה חודשים, ומצד שני, מה כן ייתכן?

בשלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לט' באב, אנחנו מתאבלים על חורבנו של בית המקדש ועל הגלות הארוכה שבאה בעקבותיו. כל הצרות שנוחתות על עם ישראל, בכלל ובפרט, נעוצות בחורבן נוראי זה – כולל הצרה האחרונה הזאת שנחתה עלינו.

הרבה פעמים הייתי מנסה לדמיין לעצמי איך הרגישו היהודים באותם ימים נוראים. בית המקדש – מרכז החיים היהודיים, סלע ביטחון שנראה כאילו דבר לא יוכל לו – חרב. בתיהם נשרפו והוחרבו עד היסוד, אבלים על בני משפחותיהם שנהרגו בקרב או מתו ברעב – יוצאים אל הבלתי נודע. נשים, ילדים, זקנים ונערים בגדיהם לעורם ותו לא.

איך הם הרגישו – קורסים תחת צער הפרידה מההרוגים. חסרי אונים מול עינויי שוביהם. לא יודעים מה יביא בכנפיו המחר. והגרוע מכל – בודדים כל כך, מתגעגעים כל כך, מייחלים כל כך לשוב ולחוש בנוכחותו הגלויה של הא-ל.

זה חזר על עצמו בצרות אלה ואחרות. גירושים. מלחמות. רדיפות. חורבנות...

ואני, תודה לא-ל רק טועמת על קצה קצהו של המזלג מרגשות אלה. בני המשפחה ניצלו כולם (רק לחשוב מה היה קורה אילו השרפה הייתה פורצת כמה שעות אחר כך, כשהילדים ישנים כולם במיטותיהם שבקומה השנייה, ובעלי ואני בקומה שלמטה...), עם הזמן המבנה עצמו ישופץ, אפילו את הגינה נוכל לשקם – והעיקר, אנחנו מוקפים בחברים רבים, מכרים וכאלה שכלל אינם מכירים אותנו – שכל חפצם לעזור לנו להתאושש.

לתקופה שהחלה למחרת השרפה אני קוראת 'ימי הגלות והחסד'.

במשך ששה חודשים הסתדרנו בדירה שקיבלנו 'עד שישפצו לכם את הבית' (חינם!!!). במשך הימים שנותרו עד לתשעה באב השתמשנו בבגדים שאולים (לא קונים בגדים חדשים בימים אלה), וגם אחר כך הורכבה המלתחה החדשה שלנו מבגדים שקיבלנו מ'יד שנייה' ומכמה בגדים שנקנו בכספי תרומה.

זו הייתה שעתם היפה של התורמים - מיטות, מצעים, כסאות, בגדים, אביזרי נוי ואינספור פריטים כאלה או אחרים שיעזרו למשפחה שלמה לחזור לחיים נורמליים ככל האפשר - ובעיקר כסף.

העולם סובב במעגלים – והנה אנחנו, שאהבנו תמיד לתת, נמצאים עכשיו בצד המקבל

זו הייתה שעה קשה לנו – להיות תלויים בחסדי הזולת. לגור בבית שמוענק לך בתור חסד. ללבוש בגדים שנתנו לך בחסד. ללכת לבית הספר עם ילקוט, ספרים ומחברות של חסד. לאכול בחסד לשתות בחסד...

שוב ושוב הסברנו לילדים (ובעיקר לעצמנו) שכך בנה וברא עולם את עולמו. יש נותנים ויש מקבלים. הנותן עושה חסד עם המקבל – כאשר הוא מספק את מחסורו, והמקבל עושה חסד עם הנותן – בעצם זה שהוא מאפשר לו לתת. העולם סובב במעגלים – והנה אנחנו, שאהבנו תמיד לתת, נמצאים עכשיו בצד המקבל. ואנו מקוים שהזמן יחלוף ושוב נזכה אולי להיות מהנותנים. מה שנראה בעינינו עכשיו כעתיד לא קל המכסה את פני האופק כולו, יתבהר כעבור זמן מה ויגלה מרחבים חדשים אליהם נזכה בעזרת ה' לצאת.

וכך היה.

לאחר ששה חודשים חזרנו לבית משופץ. שבנו אט-אט לשגרת החיים. שנה, שנתיים חלפו והחיים כבר זורמים במסלולם הרגיל כבעבר - כמעט. שוב הפרופורציות משתנות, ושוב אפשר לשמוע ילד שקורא 'במר ייאושו' – "אוף! איזה מין בית זה!"

ואני חושבת ביני לביני – כמה טוב שיש בית שאפשר לקטר עליו. ואז, מרימה עיניים לשמיים ואומרת – ריבונו של עולם, ומתי כבר תחזור אתה לביתך? אני מתגעגעת.