יש כל מיני סוגים של חסדים. כמעט כל נתינה ועזרה לזולת היא חסד – החל בחסד היומיומי שאנו עושים עם ילדינו ובני משפחותינו, וכלה בחסד הבומבסטי של ארגוני העל. רק חסד אחד נחשב לחסד של אמת – חסד טהור שממנו כבר לא נרוויח שום דבר מעשי – לא הכרת תודה, לא כבוד ולא שום רווח אחר בעולם הזה. חסד זה הוא לוויית המת. למת כבר אין מה לתת לך. הוא לא ישנה את הצוואה. הוא לא יודה לך. הוא לא יגיב למעשיך.

לאחרונה גיליתי שלפעמים חסד של אמת יכול להיעשות גם עם החיים.

אנחנו שבעה אחים ואחיות. ארבע בנות ושלושה בנים. כשאמא שלנו קבלה שטף דם במוח, היינו רובנו סבים וסבתות בעצמנו. האח הקטן ביותר כבר עבר את החמישים, הגדול היה באמצע שנות השבעים.

אמא הפכה בבת אחת מאישה עצמאית וערנית, לאישה תלותית ומבולבלת. צידה הימני נחלש מאוד. הזיכרון הקצר נעלם. שליטתה על הסוגרים הפכה לחלקית בלבד. ידענו שעם הזמן מצבה עשוי להשתפר, בתנאי שהאירוע לא יחזור על עצמו שוב, ושהיא תחיה מספיק זמן כדי לראות את השינוי (לפי הגילאים שלנו תוכלו לשער מה היה גילה באותה עת).

אחרי תקופת מה היא שוחררה מבית החולים וחזרה אל ביתה. היא עמדה בעקשנות על דעתה שאת נשמתה היא רוצה להחזיר לבורא רק במיטתה ולא בשום בית אבות. "הלכתי אל בית הסולטאן", היא הייתה מצטטת פתגם ערבי, "ואת צריפי לא מצאתי שם" – טוב לו לאדם בפינה שלו.

באופן טבעי, עול הטיפול המעשי באמא התחלק בינינו, הבנות. אני, הגדולה בהן, לקחתי על עצמי לערוך תורנות טיפול באמא. תורנות שהייתה אינטנסיבית במיוחד עד שהבנו שאנחנו חייבים להיעזר בעובדת זרה, ולא משנה כמה אמא מתעקשת ש"למה להכניס לבית מישהי אחרת, תודה לא-ל יש לי בנות טובות".

למרות שככל שהתבגרנו היטשטשו פערי הגילאים בין האחיות, עד שכיום אין שום משמעות מעשית להיותי הבת הגדולה, בכל זאת השתדלתי לעשות מעל ומעבר. להביא אוכל בכמויות שיספיקו כמעט לכל השבוע. להביא לאמא פריטים שונים שהיא צריכה. להפעיל את מערכת התורנויות שלפעמים צלעה וקרטעה – אני מזכירה לכם את הגילאים שלנו, גם אנחנו עצמנו פשוט קרסנו מהעול.

מבין שבעת ילדיה של אמא, ששה נשאו והביאו ילדים לעולם. רק רחל, אחותי השלישית, לא מצאה את זיווגה. היא אמנם אישה עסוקה ופעילה, וכשאמא חלתה היא עדיין עבדה במשרה חשובה ויציבה. אך מטבע הדברים, כל השנים אמא דאגה לה במיוחד. 'מה יהיה עם רחל?' היא הייתה שואלת שוב ושוב; 'מסכנה רחל', הייתה מעירה באנחה. מובן שרחל זכתה להתפנק אצל אמא יותר מכולנו. היא הייתה מגיעה אליה, יושבת ומשוחחת איתה, ישנה בחדר שאמא שמרה במיוחד בשבילה, אוכלת את המעדנים שאמא הכינה במיוחד עבורה...

לא קינאנו ברחל, אך למען האמת, גם לא יותר מידי ריחמנו עליה. בסך הכל היא חיה חיים בריאים ושלווים, ובמידת מה, היה נראה לנו שאלה החיים שהיא בחרה לעצמה.

כשאמא הייתה עדיין בבית החולים, בשלב הכי מבולבל שלה, היא לא הצליחה לזהות את כל מי שבא אליה. לי, משום מה, היא כל הזמן קראה רחל. וזה עוד טוב, היו כאלה שהיא בכלל לא זיהתה. בבית, המצב שלה השתפר בהדרגה. אמא הצליחה לזהות את כל המשפחה הקרובה, אבל הסתבכה קצת עם הנכדים הרחוקים יותר, וכמובן שלא זכרה את הנינים.

רק אחר כך, בחדר, היא הייתה שואלת בלחש "תגידי לי, מי זה?" ואחרי דקה שוכחת שוב.

למען האמת, היא פיתחה מיומנות מדהימה להסתיר את קשיי הזיכרון שלה. אורח בלתי מוכר זכה לאירוח נעים, להגשת כיבוד (בעזרת העובדת פיליפינית החביבה), לשיחה מלאת פתגמים, אמרות וחכמת חיים. ורק אחר כך, בחדר, היא הייתה שואלת בלחש "תגידי לי, מי זה?" ואחרי דקה שוכחת שוב.

כששאלו אותה בת כמה היא, הייתה עונה בחיוך 'מאה ועשרים'. וכששאלו אותה אם היא זוכרת ענתה בביטחון, "בטח שאני זוכרת!"

רק מה, כששאלו אותה מי הביא את הקובּה והאורז שבמקרר, הייתה עונה בלי היסוס – "רחל". וכששאלו אותה מי באה לבקר אותה היום – שוב התשובה הברורה הייתה – "רחל". לא משנה מה עשיתי, כמה עשיתי ובאילו מאמצים – את כל הפירות הייתה קוצרת רחל אחותי הרווקה.

המעניין הוא שלמרות שזיכרונה של אמי השתפר עם הזמן, והיא כבר הצליחה להחזיק ראש אפילו בחייהם האישיים של הנכדים (מי התחתן ולמי נולד מה), ולמרות שהיא זיהתה אותי תמיד - פנתה אלי בשמי וזכרה כל מה שקשור לילדים ולנכדים שלי – כל עזרה שהגשתי תועדה אחר כך במוחה בתור מחווה של רחל.

אני ממשיכה בשלי כרגיל. ברור שאני לא עושה את זה כדי לזכות בכבוד או בהערכה, ובכל זאת – לא קל לי. ודאי שאני לא כועסת - על מי לכעוס? אני גם לא מקנאה – מזמן עברתי את הגיל לקטנוניות כזאת. אבל בתוך הלב אני מרגישה תחושה לא נעימה. כאילו מישהו מבטל את קיומי. כאילו מישהו מוחק את אישיותי.

תארו לעצמכם שכתבתם שניים שלושה שירים, שלחתם לכתב עת והם התפרסמו. והנה, כעבור זמן מה, אתם קוראים ביקורת על השירים שלכם, ולהפתעתכם מגלים שהמבקר מייחס אותם לכותב אחר. תארו לעצמכם שטרחתם להכין עבודה מקיפה והמורה מסרבת להעניק לכם ציון כי 'יותר מידי טוב, נראה לי שהעתקתם'. תארו לעצמכם שהמצאתם / יזמתם / בניתם / עשיתם משהו, ואת מלוא הקרדיט מקבל השכן ממול...

אולי קניתם מתנה עם כמה חברים ושמכם נשמט מהרשימה

אני בטוחה שלכל אחד זה קרה לפחות פעם בחיים - אולי עזרתם לגיס לקבל משרה, וכולם חושבים שהוא קיבל אותה בזכות מישהו אחר (ולכם לא נעים לתקן את הטעות). אולי קניתם מתנה עם כמה חברים ושמכם נשמט מהרשימה. אולי הפיצו מאמר שלכם באינטרנט תחת הכותרת 'אנונימי'... – ולכן תוכלו לדמיין משהו מההרגשה שלי. ובכל זאת, נראה לי שקצת יותר קשה לבלוע את ה'מחיקה' כשהיא מגיעה מאמא (למרות שזה לא באשמתה כמובן).

אז ככה זה נמשך בינתיים (ולא נראה לי שמשהו הולך להשתנות): אני טורחת ועושה, רחל מקבלת את התודה וההערכה – ואני ממשיכה לעשות.

כמו, להבדיל, אותם אנשים שעוסקים בחסד של אמת עם הנפטרים – לא בשביל לזכות בהכרת תודה מהם, אלא משום שכך נכון, ראוי וצריך לעשות; ככה גם אני, עושה חסד של אמת עם אמי בעודה בחיים (ויהי רצון שתחיה עוד שנים ארוכות בבריאות), כי כך נכון וראוי וצריך לעשות.

וכמו אותם אנשי חסד שהקרן שמורה להם לעולם הבא, גם אני מוצאת מידת מה של נחמה בידיעה שבשמים כלום לא נשכח, ושכל מעשיי בספר נכתבים – כולל אלה שכאן למטה מיוחסים לאחרים.